מייקל ג'קסון מת כבר קצת יותר מ-15 שנה, אבל המוזיקה שלו חיה לגמרי. עד לא מזמן היה נדמה שהזמן שחלף - ובעיקר ההאשמות הקשות שיוחסו לזמר לאורך השנים בדבר ביצוע סדרת מעשים מגונים בילדים - ירסקו את המורשת שלו. כרגע נראה שהם בקושי שרטו אותה. המצב של ג'קסון די בסדר. הרבה יותר מבסדר; האלבומים שלו עדיין מוצגים לראווה בחנויות התקליטים, השירים שלו ממשיכים להתנגן ברדיו (גם אם בתדירות פחותה מבעבר), והם בהחלט נוכחים בשירותי הסטרימינג, מופעי מחווה שונים למוזיקה ולריקודים שלו שבים ועולים על הבמות, גם בישראל, ובעיקר - כמעט כל אמן פופ מוביל שפועל כיום בארצות הברית ממשיך לשאוב ממנו השראה, לא רק דה וויקנד וביונסה.
החשש שג'קסון יבוטל בוטל ככל הנראה, או לפחות צומצם באופן משמעותי לשמחת מעריציו. המעשים שיוחסו לו עדיין מזעזעים. ב-1993, השנה שבה ג'קסון גם כבש את ישראל, הוא הואשם בביצוע מעשים מגונים בג'ורדן צ'נדלר, שהיה בן 13 כשהוא והזמר היו יחד לדבריו. הפרשה נסגרה מחוץ לכותלי בית המשפט עם פיצוי כספי שנותר חסוי. עשור מאוחר יותר ג'קסון הואשם בשנית. זה שוב היה נער בן 13 – הפעם אחד בשם גאווין ארוויזו – שנטען שג'קסון קיים איתו יחסי מין. שנתיים מאוחר יותר זיכה בית המשפט את הזמר מ-12 האישומים הקשים שיוחסו לו בכתב התביעה. הפעם השלישית כבר הייתה לאחר מותו של ג'קסון. היא נחשפה במסגרת הסרט התיעודי "לעזוב את נוורלנד" שבו סיפרו וייד רובסון וג'יימס סייפצ'ק, שכאשר היו בני שבע ועשר הם ניהלו "מערכות יחסים ארוכות" עם ג'קסון. הרעש שייצר הסרט שיצא ב-2019 די ריסק את התדמית של ג'קסון – שבשלב זה כבר היה מת במשך עשר שנים – אבל נדמה שהיא השתקמה מאז.
7 צפייה בגלריה
כמעט כל אמן פופ מוביל שפועל כיום בארצות הברית ממשיך לשאוב ממנו השראה. מייקל ג'קסון
(צילום: GettyImagesIL)
ג'קסון המנוח אומנם לא הצליח לבטל לגמרי את תרבות הביטול, אבל הוא גם לא הובס בפניה. לו ג'קסון היה דמות מוקצה שמוטב לכל בר דעת לברוח מהעיסוק בה, חברת ענק כמו סוני לא הייתה מחליטה להוציא מהדורה מחודשת לאלבום הפופ הענקי הזה. והיא גם לא הייתה עורכת - ביחד עם יורשיו של ג'קסון - סיורים למעריצים באחוזת נוורלנד (אותו מקום שבו נטען שהמעשים המגונים עם אותם ארבעה ילדים התקיימו לכאורה), לצד אירועי מחווה במבחר מדינות באירופה. אבל נדמה שזה לא רק הרצון והצורך הברורים, של חברת התקליטים ויורשי הזמר, להמשיך ולייצר ממנו כסף. זו בעיקר ההבנה שלג'קסון נותר מקום חשוב בתולדות ימי תרבות הפופ, למרות ההאשמות והשערוריות שנכרכו בשמו.
ההכשר המחודש של ג'קסון לא התרחש בין לילה, אך הרלוונטיות שלו לעולם הפופ העכשווי בהחלט סייעה לתהליך השיקום של שמו. למעשה, המורשת שלו רק גדלה עם השנים. ברשימת 500 האלבומים הגדולים המקורית של מגזין ה"רולינג סטון" - Thriller דורג במקום ה-20 והמכובד למדי. ברשימה המעודכנת של המגזין שפורסמה לפני מספר שנים - לא המון זמן אחרי הרעש שעשה "לעזוב את נוורלנד" - האלבום המדובר זינק למקום ה-12.
7 צפייה בגלריה
לא הצליח לבטל לגמרי את תרבות הביטול, אבל הוא גם לא הובס בפניה. מייקל ג'קסון עם ווייד רובסון
(מתוך Firsthand Neverland)
המגזין, שהיה בעבר התנ"ך של חובבי הרוק, אימץ בשנים האחרונות קו די פרוגרסיבי ומבצע העדפה מתקנת ברורה לטובת זמרות פופ וכוכבי היפ-הופ שחורים על חשבון אגדות הרוק הקלאסי והלבן שנדחקים לאחור. ועדיין, לו עורכיו היו חושבים שהשם "ג'קסון" הוא יותר בעיה מאשר ניצחון, הם לא היו נושאים אותו על כפיים. נדמה שהשורה התחתונה של תרבות הביטול – באמריקה ואצלנו כאחד - היא שבסוף לא המעשים או האמירות המיוחסים לדמות שהציבור מצווה למחוק כרגע הם אלו המורים על ביצוע גזרת השמד. אלא העוצמה שבה אנחנו אוהבים או שונאים את השירים של אותו זמר נדון היא זו שתכריע כיצד ננהג בו.
פופ מבריק והפקה הנוגעת בשלמות
זהו לא שיעור במוסר, אלא כתבה על אלבום עבר גדול, ואת השירים של ג'קסון – או לפחות את התשעה שהרכיבו את Thriller – באמת שקצת קשה שלא להמשיך ולאהוב. יותר מ-40 שנה חלפו מאז שהאלבום יצא, והקסם שלו חי וקיים. טוב, למעט אולי ב-The Girl Is Mine, הדואט הקיטשי שלו עם פול מקרטני, שהיה גם הסינגל שהראשון שקידם אותו. אחריו יצאו עוד שישה, כולם מוצלחים ממנו. הרוח והיופי של Thriller עדיין חיים לא רק בגלל הזיכרונות של מי שצפה כילד בקליפ פורץ הדרך שצולם לשיר הנושא או בזכות אלו שהאזינו בלופים ל-Billie Jean ול-Beat It במערכת הסטריאו שעמדה בחדר נעוריהם. נוסטלגיה לבדה לא מחזיקה מים, ואלבום גדול ככל שהוא היה במקור - לא נשאר כזה רק כי העברתם במחיצתו עשרות שעות. הוא צריך עוד משהו, ול-Thriller יש ממנו בשפע.
האזנתי ל-Thriller כמה פעמים לצורך הכתבה, והוא נשמע לא פחות טוב מאשר בסתיו 1982. זהו לא קורס מבוא – זה פוסט דוקטורט מצטיין בכתיבת והגשת פופ מבריק ובהפקת סאונד הנוגעת בשלמות. הפלאים שג'קסון, המפיק העל קווינסי ג'ונס (שהלך לעולמו בגיל 91, והותיר אחריו מורשת מפואת), רוד טמפרטון (שכתב שליש מהאלבום, לרבות שיר הנושא), והרשימה הארוכה של נגני העילית שגויסו לפרויקט ובראשם המתופף ג'ף פרוקרו והגיטריסט אדי ואן היילן - שהתארח ב-Beat it והוליד סולו אייקוני שחיבר בין הרוק הכבד והלבן לבין הפופ השחור - הופכים את 42:19 הדקות של Thriller למותחן מוזיקלי שנע משיא לשיא.
האלבום הזה הציע חיבור תרבותי וחדשני נוסף, וחשוב לא פחות: הוא מיזג בין הדימוי הקשוח שג'קסון שאף להציג בקליפים (בסרטון הארוך של שיר הנושא הוא לבוש בחליפת עור אדומה שנדמה שנתפרה מחומרים שהיו קודם לכן על מושב הנוסע במכונית קורבט) לבין השירה המאוד מאוד גבוהה שלו וצווחות ה"הי" "הי" שהוא משלב לאורך רבים מהשירים פה. ג'קסון ביקש להראות שגם לילדים הכי קשוחים שבשכונות הפחות טובות בעיר יש לב גדול, ושהקהל הכי לבן יכול להעריץ כוכב פופ בעל צבע עור שחור.
ג'קסון, מוכשר ככל שיהיה, לא היה מגיע להישג הזה לולא פגש בג'ונס כמה שנים קודם לכן. הקשר בין השניים התחיל במהלך העבודה על המחזמר "הקוסם". הגרסה המודרנית הזאת לסיפור "הקוסם מארץ עוץ" נותרה אמנם מעין הערת שוליים בביוגרפיה של ג'קסון, אבל היא הובילה אותו ואת ג'ונס לעבודה משותפת על Off the Wall, אלבום הדיסקו-Fאנקי שהפך את ג'קסון בשלהי שנות ה-70 לכוכב עולה. קדחת הדיסקו תסתיים עם כניסת האייטיז לחיינו, אך הקריירה של ג'קסון רק המריאה בשלב ההוא, עם מכירות שחצו את רף 20 מיליון העותקים ופרס גראמי מוצדק על סינגל הבכורה מהאלבום - Don't Stop 'til You Get Enough.
7 צפייה בגלריה
החיבור הוליד סולו אייקוני שחיבר בין הרוק הכבד והלבן לבין הפופ השחור. מייקל ג'קסון ואדי ואן היילן
(צילום: AP)
חוץ מג'קסון, ג'ונס וטמפרטון שיפגשו תיכף גם ב-Thriller, כיכבו פה גם מקרטני וסטיבי וונדר. הראשון המשיך עם ג'קסון גם לאלבום הבא שלשמו התכנסו כאן, והביטל גם אירח את ג'קסון באלבום שהוציא אז. וונדר – העביר לג'קסון את המקל בתור האמן השחור והמשפיע בעשור שלו. את המהפכה המוזיקלית-תרבותית שוונדר החל בסבנטיז, ג'קסון הצליח לשלש באייטיז. ב-1985 שני המוזיקאים האפרו-אמריקאים פורצי הדרך האלו, שבו לאחד כוחות במסגרת נבחרת כוכבי המוזיקה של העשור ההוא שגויסה לשיר We Are the World, שג'קסון כתב עם ליונל ריצ'י וג'ונס הפיק.
ג'קסון של ראשית האייטיז לא הפנט רק את האוזניים של העולם, אלא גם את העיניים שלו. רשת MTV החלה את שידוריה בארצות הברית ב-1981. כשהיא בקושי חגגה שנה, הגיע האלבום שהקליפים שיופקו לשיריו יהפכו אותה תוך כמה שנים לשומר המסך של בני נוער רבים במערב. באמצע הניינטיז, במקביל לירידה בפופולריות של ג'קסון, גם היא תאבד גובה. אך בראשית שנות ה-80, התחנה נתפסה כשחקן החדש בתעשייה שכולם רוצים לשתף איתו פעולה.
ב-1991 ג'קסון מוציא להיט שבו הוא שר שזה לא משנה אם אתה שחור או לבן, אבל עשר שנים קודם לכן, זה היה וואחד אישיו. ג'קסון רצה להיות ב-MTV, אבל התחנה הצעירה לא בדיוק התלהבה משידור קליפים של אמנים שחורים בשעות היום. הטרפת העצומה שליוותה את האלבום Thriller כמעט מרגע צאתו, שינתה גם את זה. הרשת שידרה את הגרסה המלאה של הקליפ שנמשכת 14 דקות פעמיים בשעה. גם להיטים אחרים מהאלבום זכו לזמן שידור נדיב. הצופים שהתלהבו מהפופ השחור של ג'קסון שהשכיל לערבב לתוכו גם ראפ וגרוב, ובהחלט כוון לאוזניים לבנות, נחשפו בעזרתו גם למוזיקה של אמנים שחורים נוספים.
כבש את העולם בהליכת ירח
קצת לפני העבודה על Thriller ג'קסון רצה להפוך לאמן הכי מצליח ועשיר בעולם. מי שגדל במשפחה די ענייה עם עוד תשע אחים ואחיות, ועוד בילדותו הופיע עם ארבעה מאחיו במסגרת חמישיית הג'קסונים, הרגיש שעכשיו הגיע הזמן לעשות את זה לבד. המכירות של Off the Wall היו צעד גדול לעבר המטרה, אך הם היו רק הפרומו. ג'קסון ואנשיו קיבלו מחברת התקליטים שלהם 750 אלף דולר לטובת האלבום הבא. הם לקחו את הזמן כדי לעבוד עליו, אך הצליחו להחזיר כל דולר שהושקע בהם, ובריבית דריבית. האלבום שנמכר עם צאתו במיליון עותקים בכל שבוע, הפך במהרה גם לנמכר ביותר בכל הזמנים - עם מכירות שנעות בין 65 ל-127 מיליון עותקים. אף אלבום שיצא לפניו או אחריו לא רשם מספרים דומים. גם בטקס הגראמי של 1984 הלך לג'קסון לא רע והוא חזר הביתה עם שמונה פסלונים. האיש כבש את העולם בהליכה לאחור. הליכת ירח כמובן.
המכירות האדירות ושלל הפרסים שהיו מנת חלקו של Thriller הפכו את ג'קסון לכוכב הפופ הכי גדול באייטיז. ב-1987 הוא הגיש לעולם את אלבומו הבא – Bad - שבו ניסה להציג פן בוגר יותר שלו. שיתוף הפעולה השלישי והאחרון שלו עם ג'ונס נמכר ב-32 מיליון עותקים, ובעקבותיו הוא יצא לסיבוב הופעות מתיש אך מאוד מצליח. ב-1988 הוא גם כיכב בסרט הבדיוני Moonwalker שהורכב מהופעות שונות שלו וגם הוציא את הביוגרפיה Moon Walk, תוך שהוא סוחט כל סנט אפשרי מצעדי הריקוד שלו.
האייטיז הסתיימו אך ג'קסון המשיך. ב-1991 הופיע האלבום Dangerous שהוליד לא מעט להיטים ועוד כמה קליפים מרהיבי עין. החליפות בסוני - שבדיוק שילמו לו אז 100 מיליון דולר בתמורה לחידוש החוזה שלו איתם – לא בדיוק התלוננו. האלבום נמכר בלא פחות מ-32 מיליון עותקים, ולאחריו יצא הזמר לסיבוב הופעות ארוך ומכניס, שכזכור עצר גם לשני ערבים עוקבים ובלתי נשכחים בפארק הירקון. ואז הפרשה הראשונה על העניין המיוחד שהוא מגלה לכאורה בילדים התפוצצה.
ג'קסון עוד הצליח איכשהו להתאושש ממנה, וגם המשיך לתרום אחוזים נאים מהונו הצומח לטובת שלל מטרות צדקה ברחבי העולם (בדגש על כאלו שעוזרות לילדים), אך התמורות בעולם הפופ החלו לעשות את שלהן ומעמדו של הזמר ירד ככל שהעשור התקדם. ב-2001 הוא הרים לעצמו מופע ראווה לציון 30 שנות קריירה וניסה להראות שהוא עוד רלוונטי עם האלבום Invincible. את מידת ההצלחה של המהלך ניתן לתאר כחלקית בלבד. בעשור האחרון לחייו ג'קסון לא עשה יותר מדי באגף המוזיקלי. עיקר העיסוק בו התמקד במדורי הרכילות שהמשיכו להביא בו עניין, והוא סיפק להם חומרים.
7 צפייה בגלריה
מלך הפופ זכה להלוויה מלכותית, אבל השירים הגדולים שהוא יצר לפני 40 שנה ממשיכים לחיות גם אחריו. מייקל ג'קסון
(צילום: AP)
ב-2009, עשור לאחר הופעתו האחרונה, הוא תכנן קאמבק נוסף תחת השם This Is It. ההצהרות דיברו על עשר הופעות ענק בלונדון שיוכיחו שמלך הפופ עדיין חי וקיים. הכרטיסים לעשר ההופעות ההן נחטפו וג'קסון הוסיף עוד 50 מחוץ לבירת הממלכה. ב-25 ביוני, פחות מחודש לפני שהיה אמור לצאת לסיבוב המדובר, ג'קסון בן ה-50 לקה בדום לב ומת עקב מנת יתר של הסם פרופופול. רופאו האישי, ד"ר קונרד מארי, הורשע בהריגתו ברשלנות וישב שנתיים בכלא. בטקס האשכבה של הזמר שנערך ב-7 ביולי צפו על פי ההערכות כמיליארד איש. מלך הפופ זכה להלוויה מלכותית, אבל השירים הגדולים שהוא יצר לפני יותר מ-40 שנה ממשיכים לחיות גם אחריו.
פורסם לראשונה: 08:17, 18.11.22
