בשלהי מהלך מלחמת העולם השנייה, התגלגל נער יהודי בשם ג'ק גרפיין - לימים מורה למשחק מיתולוגי ובמאי שגילה בין היתר את ג'יימס דין, ברוס דרן, סטיב מקווין ובן זארה, ואף עבד עם מרילין מונרו - למחנה הריכוז פלוסנבירג בגרמניה. הקאפואים של המחנה שהוקם כבר ב-1938 חיפשו תמיד אחר נערים צעירים שהגיעו למחנה, כדי לממש את תאוותם ולהגיע לפורקן מיני. גרפיין מצא דרך איך לחמוק מהם, הודות לעצה שקיבל מהדוד שלו: "כשקאפו יתקרב אליך ויבקש ממך לבוא למגורים שלו כדי לצחצח לו את הנעליים, תתחיל להשתעל ותעמיד פנים שאתה חולה, ואז הוא יניח לך". ואכן, הקאפואים נבהלו מהשיעול והניחו לגרפיין. העצה הזאת סייעה לו לשרוד את פלוסנבירג - ומבחינתו, סצנות השיעול היו מעבודות המשחק הראשונות שלו.
גרפיין, שהלך לעולמו בדצמבר 2019 בגיל 89, עומד במרכזו של סרט תיעודי מרתק ומטלטל בשם "פרא אדם", שהוצג בפסטיבל טרייבקה ומגיע מחר, שלישי, למרקע של yes (בערוץ yes דוקו, yesVOD וב-STINGTV). הסרט בוים על ידי היוצרת הצרפתייה-יהודייה טסה לואיז-סלומה. "הכרתי את ג'ק בתקופה בה הוא חי ולימד בפריז, והרשים אותי מאוד הגורל האדיר שהיה מנת חלקו, כמו גם האישיות המתלהבת ורבת-הפנים שלו", מספרת לואיז-סלומה בריאיון ל-ynet. "לא בכדי הסופר הנרי מילר אמר עליו: 'ג'ק גרפיין הוא הבן האהוב של האלים'. מעבר לזה, גיליתי שיצירותיו, התרומה שלו לתיאטרון המודרני וההשפעה שלו על שחקנים - לא מוכרות לקהל הרחב. הסיפור שלו היה יותר מדי יוצא דופן והייתי נחושה לתאר אותו בצורה שמעבירה את הרוח החדשנית שלו".
"פרא אדם" - טריילר
(באדיבות yes)
לואיז-סלומה תיעדה את גרפיין משחזר את חייו, וקשה שלא להתפעל מאישיותו ומהדרך שבה הוא מספר איך שרד. "לתפוס את ג׳ק במצלמה זו משימה מאתגרת מאחר ויש לו כישרון טבעי לדרמה, מה שמעניק לעדויות שלו אינטנסיביות מאוד מהוקצעת. האתגר שלי היה איך לשלב חומרי ארכיון עם סצנות חדשות. על מנת לפתור את הסוגייה הזאת, מרבית הראיונות עם ג׳ק ועם אחרים צולמו באולפנים שבהם פיזרנו מסכים מרחפים גדולים, ועליהם הוקרנו התרחשויות מהעבר שהזכירו לנו את הטבע המציף של הזיכרון".
ג'ייקוב (ג'ק) גרפיין נולד ב-1930 בברדיוב, עיירה בצפון מזרח צ'כוסלובקיה. אביו, שעבד במנסרה המשפחתית, נהנה לביים הצגות קטנות בהשתתפות בני משפחתו. "בחזרות לאחת ההצגות אמרתי: 'והרוח עברה בין העצים', ואבי אמר: 'בבקשה, בבקשה, תראה את העצים בעיני רוחך'", שחזר גרפיין בצילומי הסרט, "ובהופעה בבית הספר התחלתי לומר את הטקסט בדרמטיות וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות. אז בעצם כך הכול התחיל. רציתי להיות שחקן. זאת לא הייתה בחירה, זה היה ייעוד".
ב-1942, בעיצומה של המלחמה, הגיעו לעיירה שמועות וסיפורים על רכבות המוות. "באחד הערבים, חיילים גרמנים הקיפו את העיירה והוכרז שלטון צבאי. הם הכריזו על גירוש היהודים", סיפר גרפיין. "הגברים בקהילה חשבו על רעיון – לגרום להתפרצות מגפת טיפוס בעיירה כדי להרוויח זמן, וכדי לברר לאן יגיעו המגורשים. נשים וגברים צעירים התנדבו לקבל זריקות טיפוס".
העיירה הוכנסה לבידוד וכך נמנע הגירוש. "אבי יצר קשר עם הצבא הסלובקי שהיה מוצב בעיירה שלנו, ואנשי הצבא אמרו לו: 'אם תצטרכו נשק, אתם חופשיים לבוא לקחת'. כשאנשים מהעיירה הלכו לנשקייה, בחר צעיר רץ לאבי וצעק: 'אתה מוכרח ללכת, מישהו הלשין עליך לגרמנים'. אם הרעיון של אבא היה מצליח, ברדיוב הייתה העיירה היחידה שבה היהודים היו נלחמים בנשק".
אביו של גרפיין החליט לחצות את הגבול להונגריה, משם הוא התכוון להנהיג את ההתנגדות בנאצים ולהשיג למשפחתו מסמכים שיאפשרו להם להימלט למקום מבטחים. "אחרי מגפת הטיפוס, החליטו לבצע את הגירוש תוך חודש", שחזר גרפיין, "אמא אמרה לי ולאחותי הדי: 'הדבר הראשון שעליכם לעשות הוא לתלוש את הטלאי הצהוב שלכם וללכת למחנה הצוענים'. כשהיינו כבר מחוץ לבית, אמא הוציאה את מפתח הבית, השליכה אותו ואמרה: 'אנחנו לא צריכים שום דבר, רק זה את זה'. כשעזבנו, חיילים ואזרחים כאחד השגיחו על כל תנועה, חיפשו יהודים. בזכות התושייה של אמא הצלחנו להגיע למחנה הצוענים מבלי שייעצרו אותנו. במחנה חיכו לנו המבריחים עם מכונית. הגענו בסוף לגבול הונגריה, והיינו צריכים לחכות עד חצות. אחד המבריחים לקח אותנו לבית אימו. האיכרה הזאת הייתה מדהימה ממש ונשארנו שם תקופה מסוימת. לאיכרה היה רעיון שאחותי תישאר אצלה. אני לעומת זאת הייתי נימול, אז היוויתי סכנה. אמא הסכימה ואמרה לאחותי: 'נבוא לקחת אותך אחרי המלחמה'. אחותי, שהייתה אז בת עשר, סירבה וענתה לה: 'נולדתי כיהודייה ואני אמות כיהודייה'".
החבורה חצתה בחשאי את הגבול להונגריה והגיעה לבית משפחת האם במונקאץ' – עיר יהודית למרגלות הרי הקרפטים. "שם התאחדנו עם אבי שציפה לבואנו. היהודים בהונגריה היו אמורים להיות מוגנים, בגלל ברית שההונגרים כרתו עם הגרמנים. אבל המצב החמיר והסתתרנו כמו אנה פרנק בעליית גג וגם במרתף. ב-1944 אבי נסע לבודפשט כדי להשיג לנו מסמכים מזויפים, שיאפשרו לנו להימלט לארץ ישראל, אבל לפני שהוא הספיק לשוב למונקאץ', הגרמנים כינסו בבודפשט את היהודים בגטו. במונקאץ', הגרמנים שרפו את בית כנסת וירו ביהודים שהסתתרו ונתפסו, אז הגענו להחלטה לעזוב את המרתף, כדי שלא יירו בנו. נשלחנו לגטו וכעבור שלושה שבועות, היינו צריכים לעלות על רכבת. שאלתי את אמא: 'לאן הרכבת נוסעת?', והיא השיבה: 'קרוב לוודאי שאל מותנו'. שאלתי אותה: 'אז למה אנחנו נוסעים?', והיא ענתה: 'אני חוששת שאם נעשה משהו, יהרגו את כולנו. אבל אם נעלה על הרכבת, אולי מישהו מאיתנו ישרוד'. היינו ברכבת 80 איש ובמהלך הנסיעה סבא שלי התמוטט ואמר: 'אנחנו בפולין'. כולם ידעו שאם מגיעים לפולין, זה מוות. ואז הדלתות נפתחו וכל האורות סנוורו, אבל שלא כמו בכל סרטי השואה המטופשים - שם בכל פעם שהרכבת מגיעה לאושוויץ היהודים ברכבת מתחילים לצרוח בהיסטריה - אמא סירקה את השיער של אחותי ויישרה את המקטורן והסוודר שלי, כדי לוודא שניראה טוב".
בהגיעם לאושוויץ, האם הבינה שעדיף שבנה בן ה-14 יעמוד בתור של הגברים, וכך יהיה לו סיכוי להינצל. גרפיין התנגד לרעיון וסירב להתנתק ממנה. "אחזתי בידה ואמרתי: 'לא, לא. לא, אמא. אני לא הולך לשם'. ואז היא אמרה: 'אני רוצה שתדע משהו: לא סיפרתי לך, אבל לא רציתי ללדת אותך. אמללת את חיי מהיום שנולדת. אני לא רוצה לראות אותך שוב. תתרחק ממני'. ואז היא דחפה אותי לעבר התור של הגברים. באותו רגע חשבתי: 'אני מקווה שהיא תמות במקום ואם לא, אני מקווה שאני אמות והיא תצטרך לחיות עם זה'. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. ובמשך כל המלחמה שנאתי אותה".
בעודו עומד בתור של הגברים, גרפיין העז ופנה לרופא הנאצי יוזף מנגלה, שביצע ניסויים על האסירים במחנה. "מנגלה הסתכל עליי ושאל: 'בן כמה אתה?'. משום מה, עניתי פתאום: '16'. מנגלה בדק בעדינות את העיניים שלי, טפח על לחיי והצביע שאלך שמאלה. ואז הגיע אדם שעצר מולי ואמר: 'מה אתה עושה כאן?'. זה היה אבי. באותו לילה, אבא ניגש אלי בצריף ואמר: 'לא משנה מה יעשו לך: אל תבכה לעולם'".
במסע ההישרדות של גרפיין עד סוף המלחמה, הוא עטה על עצמו תפקידים כדי לשרוד. "המצאתי דרכים להשיג טובות אסטרטגיות: צחצוח נעלי הקצינים, חפירת קברים. במחנות, בנוגע לרושם הקיים, גם רקדנו ושרנו. בינואר 1945, שרדתי את צעדת המוות. הרגשתי בעולם אחר ושבני משפחתי שלא שרדו הסתכלו עלי מלמעלה והגנו עלי. כשהבריטים שחררו את ברגן בלזן שקלתי 22 קילו. באה קבוצה של רופאים והם אמרו עליי: 'תהיו נחמדים לילד, הוא לא ישרוד'. זעמתי. אמרתי לעצמי: 'עברתי את המלחמה והוא אומר שאני גוסס? לך לעזאזל'. אבל כשראיתי את ההשתקפות שלי בחלון, אמרתי על עצמי: 'הוא לא ישרוד'".
אבל גרפיין בן ה-14 הצליח לשרוד. הוא נשלח לבית יתומים בשוודיה, שם הרופאים העלו הצגות על המחנות כדי להראות מה הילדים עברו במלחמה. לאחת ההצגות הגיע נציג מהשגרירות האמריקנית. הוא התלהב מהופעתו של גרפיין, ניגש אליו ושאל אם יש לו קרובים בארצות הברית. גרפיין סיפר לו שיש לו דוד בניו יורק, וכך הוא הצליח ב-1946 להגיע לארצות הברית, שם השיג מלגה ללמוד תיאטרון בניו יורק. הוא היה רק בן 17, הצעיר ביותר בכיתה. בהמשך, גרפיין הגיע למקום הכי מדובר בעולם התיאטרון - "הסטודיו למשחק", שם מורים כמו לי סטרסברג והבמאי איליה קאזאן הפכו למנטורים שלו. גרפיין העלה הצגה שהסתמכה על "סופו של גבר" של קאלדר וילינגהאם - ספר חתרני שהיווה ביקורת נוקבת על התרבות הגברית בבתי הספר הצבאיים. בהצגה שיחקו פרחי משחק שהפכו לכוכבים: ג'יימס דין, ג'ורג' פפארד ובן גזארה. ההצגה הגיעה לברודוויי והמחזה זכה לביקורות נלהבות. בעקבות ההצלחה, אולפני קולומביה רצו לעבד את המחזה לסרט, והפקידו את הבימוי בידי גרפיין בן ה-23.
באותה תקופה, הכיר גרפיין את רעייתו הראשונה, השחקנית קרול בייקר. "היה בה משהו מסקרן והתחיל רומן סוער", העיד גרפיין. "הקריירות של שנינו התחילו לנסוק. אני השגתי חוזה לעשרה סרטים באולפני קולומביה וקרול לוהקה לתפקיד הראשי בסרט 'ענק' עם ג'יימס דין. החלטנו להתחתן מיד ולחתום את הקשר בינינו. יומיים אחרי החתונה היינו בדרך להוליווד".
בעוד שבייקר כיכבה ב"בייבי דול" שביים קאזאן, הייתה מועמדת לאוסקר והסעירה את התקשורת, גרפיין ביים את סרטו הראשון "האיש המוזר" מ-1957. הסרט, שהסתמך על "סופו של גבר", היה משופע בדימויים סאדו-מזוכיסטים ובהומו-ארוטיות. גרפיין הסתבך עם המפיק סם שפיגל, ואסר עליו להגיע לצילומים. כמו כן השניים התקוטטו בעקבות הרצון של גרפיין לשלב שחורים בסרט ולדון בהפרדה הבין-גזעית, שעוד הייתה קיימת בדרום. לאור כל זאת, שפיגל החליט לנקום בו ולקבור את הסרט. "הצנזורה קצצה 20 דקות מהסרט בגלל רמיזות הומוסקסואליות, אכזריות מוגזמת וחוסר כבוד לרשויות החוק, וכך נכנסתי לרשימה השחורה של הוליווד", סיפר גרפיין. בהמשך, החוזה של גרפיין עם קולומביה בוטל והוא חזר לביים בתיאטרון וללמד אצל סטרסברג – גורו המשחק ראה בו בן טיפוחים מועדף, ולמעשה אימץ אותו. הקשר ביניהם היה מורכב, לאור הנטייה של סטרסברג להיות דמות אב קפדנית שצודקת בכל דבר. גרפיין גם הסתייג מהגישה של מורו ורבו למשחק, שגרמה לתלמידיו להגיע להתמוטטות רגשית. "לא סבלתי את הכוח שהיה לו על השחקנים. זה היה חונק", התוודה גרפיין, שהעדיף להזין את השחקנים שלימד ועזר להם להשיג דברים בעזרת חמשת החושים והלא-מודע. הוא סבר ששחקן צריך להשתמש בחיים שלו כדי לבנות דמות.
גרפיין ביים בתיאטרון בין היתר את מרילין מונרו. "מרילין הייתה בתקופה מורכבת ולא קלה. היא הייתה אישה שרצתה לאהוב את החיים ואנשים לא רצו לקבל זאת. לא הבינו אותה וחשבו שהיא טיפשה, שהיא לא מגינה על עצמה, אז הם ניצלו אותה".
גרפיין ביים רק עוד סרט אחד: "משהו פראי" (1961), המוכר בישראל בשם "הכרך האכזרי". הסרט, על תלמידת קולג' ניו יורקית שנאנסת, הופק על ידי חברת ההפקות שגרפיין הקים עם רעייתו. למעשה, השניים היו מחלוצי תנועת הסרטים העצמאיים בארצות הברית. המבקרים התפעלו מבימוי סצנת האונס ומההתמודדות של הנאנסת. חלק מהמבקרים סברו שאחרי מה שגרפיין חווה בשואה, הוא הבין את ההישרדות של קורבן אונס.
הסרט כשל בקופות, וגרפיין - שהקדים את תקופתו - לא קיבל יותר הזדמנויות לביים סרטים. "סר חיני בהוליווד. יש השערות שונות בקשר למפלתי: 'אולי הוא היה מקולל? אולי בגלל הרקע שלו?'. אתם יודעים מה? לפעמים החיים הם מבנה עדין של שכבות מורכבות. לא נעלמתי. פשוט החלפתי מקום ולימדתי".
לזוג גרפיין ובייקר נולדו שני ילדים: בלאנש, שעשתה קריירת משחק סבירה ובסרט התיעודי היא מתוודה שהסיפורים של אביה מהשואה גרמו לה פחדים וסיוטים, והרשל – מוזיקאי ובמאי תיאטרון עטור-פרסים. "למרות שיש לי ילדים, אני מרגיש בדידות. שאני זר מוחלט", מתוודה גרפיין בסרט. "בהתחלה ניסיתי להיות אמריקני, אבל חשתי זרות. רק העבודה עזרה לי". במאית הסרט התיעודי לואיז-סלומה סבורה שהחוויה של גרפיין בשואה עיצבה את אישיותו ויצירתו. "בכל צורה אפשרית הייתה לה השפעה אדירה על החזון האמנותי שלו. המסר החשוב הנוסף שהיה לו כניצול שואה היה שאמנות היא דרך להעביר חוויות טראומטיות דרך טרנספורמציה. הוא הכיר באיכויות התרפיות של אמנות, ובתגובה הקדיש את חייו למחקר ולעילוי אמנות המשחק. החזון שלו אפשר לו גם מבט ביקורתי על אמריקה של אחרי המלחמה".
הקריירה של בייקר נסקה, ואילו זאת של גרפיין נעצרה. אז הוא החליט לנהל את רעייתו, שהפכה לסמל מין, במיוחד לאחר הסרט "השאפתנים". הזוג הצליחו לריב עם אולפני פארמונט שהעסיק את בייקר, והשניים נתפסו כעושי צרות. בייקר אף ניסתה להתאבד. מצבם הכלכלי התדרדר והמשפחה נאלצה לעבור לגור בבית הסבתא. ב-1969, הזוג התגרש. ב-2003, גרפיין התחתן עם אנה לורטה, אבל הנישואים שרדו רק ארבע שנים. ב-2016, גרפיין בן ה-86 עשה כותרות כשהתארס לשחקנית הרוסייה נטליה רפובולסקי, שצעירה ממנו ב-47 שנה. השניים נישאו חודשים אחדים לפני מותו.
גרפיין, שהעמיד דורות רבים של שחקנים ושחקניות וביים מחזות של בכירי המחזאים, זכה לכבוד ולהכרה מחודשת עוד בחייו - בעשורים האחרונים, סינמטקים ברחבי העולם, כולל בישראל, עשו לו ערבי מחווה והציגו את שני הסרטים שיצר. למרבה הצער, גרפיין לא זכה לראות את הסרט התיעודי החדש. "לצערי הוא נפטר לפני שהשלמתי אותו", אומרת לואיז-סלומה. "אבל כן הייתה לו ההזדמנות להקשיב לחלקים מהפסקול והוא התרגש מאוד. ג'ק גם הספיק לראות את החומרים מהחזרה שלו למחנה הריכוז פלוסנבירג, וזה היה רגע שבאמת טלטל אותו. אגב, בזמן העבודה על הסרט, באופן לא צפוי לחלוטין, גיליתי שגם לי יש את אותם השורשים שיש לג'ק – משפחתה של אמי גדלה לא הרחק עיר הולדתו. יש לי שורשים הונגריים וצ׳כוסלובקיים בדומה לו".
מה עלינו ללמוד מהסיפור שלו?
"שכל האמנות, מטבעה, היא אקט של מרד. המסר הזה הוא שמסכם את חייו של ג'ק ואת עבודתו. האמנות הייתה המפלט שלו כשהגיע לארצות הברית כפליט יהודי, והיא שאפשרה לו לשרוד חרף ההשלכות של הטראומה שחווה. הוא היה מאמין גדול בזה שאמנות יכולה להציל חיים בכך שהיא מאפשרת לאנשים לכתוב את ההיסטוריה של עצמם - אבל גם בזה שהיא נותנת להם להתרחק מהזיכרונות של עצמם. אני גם רוצה שהצופים יראו שהסירוב שלו להתפשר על האמנות שלו היה קשור לא רק לרוחו המרדנית, אלא גם למאבק כן בשם החירות והאמת".
ומה את חושבת על השימוש הרב שנעשה כעת בשואה ובנאציזם, במיוחד בפוליטיקה, כולל בישראל?
"תרשה לי לצטט את ג'ק: 'אנשים אינדיבידואלים הם משהו מדהים, אבל זו לא הוליווד. בהוליווד הכול נגמר שמח. אנשים שעברו את השואה אומרים 'לעולם לא עוד', ובתגובה אני תמיד רוצה לזרוק עליהם נעל. לעולם לא עוד? לא! אני רוצה לומר: 'תשמרו את העיניים פקוחות לרווחה'. לדברי ג'ק, הוליווד תרמה לדימוי המלודרמטי של השואה - דימוי שהוא לא אהב. בסרטים שלו עצמו הוא לא היה צריך לייצג את השואה, כדי שהיא תהיה נוכחת. זו הייתה הדרך הטובה ביותר מבחינתו להפוך את האזהרה הפוליטית שגלומה בהם לאוניברסלית עבור הדורות הבאים. המסר שמהדהד מיצירותיו הוא שאנחנו חייבים להיות ערניים לאחיזה האיתנה שיש למערכות של כוח על המציאות. מה שהייתי רוצה שהקהל יזכור הוא לא רק את העין הביקורתית ורוחו חסרת הפחד של האיש הזה, אלא גם את הנדיבות שלו, התיאבון הגדול ליצירה, החדווה הגדולה שמצא בחיים חרף הזוועות שעבר כנער - והאמונה שלו שזו בדיוק מהות האמנות. הוא גם חזר על כך שאמנות, על שלל צורותיה, היא משהו אישי. וככל שהיא אישית יותר, כך היא יכולה להגיע למחוזות יותר אוניברסליים".
