לפני כשנתיים הגשנו עבור קוראינו שי צנוע: תקציר של כמה מיצירות המופת הספרותיות החשובות ביותר בתרבות המערב. נדמה שמרבית הגולשים נהנו. רבבות על גבי רבבות ראו בכתבה הזדמנות להרחיב את אופקיהם וטרחו להפיץ אותה ברשתות השונות. אחרים בירכו על ההזדמנות לשוב לספרים שהם כבר מכירים היטב, באמצעות תזכורת בניחוח מבדח. ובכל זאת, היו גם גולשים שהתקוממו. הם סברו שמדובר בניסיון "זול" או "רדוד" להנגיש את הספרות הגבוהה להמונים. נדמה כי אותם מלינים פספסו את לב העניין: הנגשת יצירות מופת אינה דבר פסול, אלא להיפך. מדובר במצווה, לא פחות. הרי בראשית הכתבה ההיא אף הוצהר כי אנו מלאי תקווה שבקוראים יתעורר חשק לגלות – או לגלות מחדש – את יצירות המופת הללו, בגרסתן המלאה. גם אם את "מובי דיק" קראו רבים, את "התופת" ואת "יוליסס" קראו אך מעטים. מותר להודות.
כעת, מתוך אותה תחושת שליחות (וכן, גם רצון להתרפק על יצירותיהם של גדולי הכותבים) החלטנו לשוב אל כמה מיצירות המופת הגדולות ביותר בעברית, ולהנגיש אותן למי שטרם הספיק (את "סיפור על אהבה וחושך" קראתם, אבל מה לגבי "ימי צקלג"?). שוב, בתקווה, שיתעורר בקורא איזה חשק לשים ידיו על הגרסה המלאה ולמצוא אוצר בדמות ספר. איך נבחרו היצירות האלו? בקושי רב ומתוך ניסיון ליצור גיוון מבחינה נושאית, סגנונית וכרונולוגית. כך, מתוך כ-50 שמות אפשריים, הרשימה צומצמה לשמונה. ועל כן מובן כי חסרים פה כמה שמות של ספרים, עכשוויים וותיקים, שרשימה כזו לעד תהיה חסרה בלעדיהם. אז לכל הנותרים בחוץ, סליחה. אולי בפעם הבאה.
וכעת, ניגש אל הדבר עצמו. אם טרם קראתם את "ימי צקלג" ו"שכול וכישלון" - או אם קראתם אי אז אך כבר שכחתם – הכתבה הזו בדיוק בשבילכם. והערה אחרונה, למי שהיה שקוע בעניינים אחרים בעשור החולף: אמ;לק פירושו "ארוך מדי, לא קראתי" (כך שהכתבה כוללת לא מעט ספוילרים ליצירות מופת). יום עצמאות שמח, ואל תשכחו: חשוב לדפדף לא פחות מלנפנף.
שכול וכישלון / י. ח. ברנר
אמ;לק: התפאורה: ימי היישוב, "המדינה שבדרך". יחזקאל חפץ, יהודי רופס וגיבור הרומן האחרון של יוסף חיים ברנר (שראה אור כשנה לפני שנרצח), עולה לארץ ישראל, כמצוות האופנה, ומתחיל לעבוד כפועל. חיש מהר הוא מתחיל לקרוס, בגופו ובנפשו, ומאושפז לצד חולי רוח אחרים בירושלים. לאחר שחרורו מהמוסד הוא עובר להתגורר בביתה של קרובת משפחתו, אחות רפואית, אך מצבו מוסיף להסתבך כשקרובת משפחה אחרת, צעירה ממנו, מתאהבת בו. כמו גבר אופייני, חפץ נרתע מיד, ולמעשה – כל כך נבהל, עד שמצבו הנפשי הולך ומחמיר. שכול וכישלון וגברים שפוחדים ממחויבות.
ואפילו בפחות מילים: דפוק וזרוק בירושלים והסביבה.
מוסר השכל: ארץ ישראל נקנית בייסורים (או כמו ששר אביב גדג', "זה לא מקום לחלשים").
מדד קושי: ברנר כתב בשפה פשוטה יחסית לזמנו, כך שהקריאה קולחת למדי גם היום. עם זאת, קוראים בני ימינו עלולים להיתקע פעם בפעם נוכח ביטויים ומילים שאינם שגורים בפינו. לדוגמה: "בנסיעתו של חפץ אז לחוץ לארץ ובמה שקדם לה נזכרו עוד שניים-שלושה מן הפועלים הישנים בשעת האסיפה. ביחוד הרבה לתאר אותה בצבעים בהירים ה'אינטריגן' שבחבורה, פועל קלוש המשקל, שעבודותו עשתה תמיד רושם של טירוניות ודרכו הייתה מעולם להתפאר ולהפחיד כאחת..." אחרי מחשבה קצרה, אפשר להבין ש"אינטריגן" הוא חובב אינטריגות, כלומר, תגרן.
למה לקרוא: כי מדובר באחת מפסגות היצירה בספרות העברית לדורותיה. ברנר, צעיר רגיש וכישרוני עם לב זקן, שילב ביד אמן בין ייסורי הפרט לשאיפות הכלל. בעוד שביצירות ציוניות רבות בנות התקופה האינדיבידואל נשכח לגמרי, אצל ברנר הוא תמיד במרכז.
זמן קריאה משוער: כ-7.5 שעות או 11 האזנות לאלבום המופת "שכול וכישלון" של להקת הבילויים.
זכרון דברים / יעקב שבתאי
אמ;לק: אביו של גולדמן מת באחד באפריל ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר. כך נפתח הספר המונומנטלי הזה, שלקצר אותו אי אפשר באמת. ובכל זאת, ננסה. גולדמן, ישראל וצזאר הם שלושה חברים, שאפשר לכנותם "בני דור מפא"י", שחיים בתל אביב ומנהלים יחסים טעונים זה עם זה, עם מכריהם, עם נשים ונדמה שבעיקר עם הוריהם. לכל אחד מהם אופי מעט שונה – צזאר (הגרוש) הוא מאהב פוחז, ישראל (הגרוש) מופנם להדאיג וגולדמן (הרווק) נמצא על התפר. תחביב משותף: משבר אמצע החיים. החל ממשפט הפתיחה שמובא לעיל, העלילה שועטת אל עבר סופה הטרגי במסע רצוף אנקדוטות, אקראיות כמעט, שזורקות את הקורא לכל עבר, קדימה ואחרונה בזמן. בלעז הספר נקרא Past Continuous, כלומר" עבר מתמשך", כיוון שלרגעים יותר מגלריית הדמויות המתארכת, נדמה שהזמן עצמו הוא הגיבור. הזמן שמכיל הכול, מציף הכול וקובר הכול כאוות נפשו.
ואפילו בפחות מילים: "היפסטרים: המקורות".
מוסר השכל: מבחינה פנים ספרותית: להדחקה יש מחיר, ומי שמנסה לחמוק מכאבי החיים סופו לאבד את חייו. מבחינה חוץ ספרותית: תעוזה צורנית עשויה לזכות את הסופר האמיץ בתהילת נצח.
מדד קושי: יעקב שבתאי עצמו אמר פעם שלכתוב את "זכרון דברים" היו כמו לקרצף במברשת שיניים את כל הרחובות והכבישים שבין אלנבי לים. קריאת הספר אומנם קלה מכך, אך בכל זאת טמון אתגר בעובדה שהספר כתוב כפסקה אחת ממושכת, עם משפטים ארוכים. לכן, כשלוקחים הפסקה, קשה מעט לחזור. מדובר בקריאה מסעירה ומתגמלת, אך כזו שדורשת תועפות של ריכוז.
למה לקרוא: לא לחינם "זכרון דברים" הפך ליצירת מיתולוגית, שקריאתו היא מבחן קבלה בלתי רשמי לסצנת הספרות התל-אביבית, וזאת למרות שלא חלפו עדיין אפילו 50 שנה. זו יצירה קולחת שבצורתה אין לה אח ורע בעברית (למרות שהרבה ניסו מאז), שמגמישה את הזמן כמו גומי, מדלגת בתעוזה בין דמויות וסיפורים ומציבה בפנינו אינספור רגעים בלתי נשכחים. זוכרים את היום הזה שישראל נגרר שעות ברחובות, בהמתנה שצזאר יסיים כבר עם הבחורה שלו? ואת האיחור הקריטי, המביך והמיוזע ביום הלוויה? תתקשו לשכוח.
זמן קריאה משוער: כ-10 שעות (עדיף בלי עצירות) או 170 האזנות ל"שיר ההד" בביצוע אריק לביא (שכתב שבתאי גם כן).
החיים כמשל / פנחס שדה
אמ;לק: "החיים כמשל", הספר האוטוביוגרפי ששדה פרסם בגיל 27 (במקום להצטרף למועדון הידוע לשמצה), מגיש לקוראים בשפה חודרת ורוגשת סיפורים אישיים מילדותו, נסיעותיו ללונדון ופריז, אהבותיו ועוד, לצד הגיגים וחיבוטי נפש בינו לבין עצמו ובינו לבין אלוהים. בינינו, זה יותר ספר הגות מאשר רומן, ובכל זאת, מדובר ביצירה עברית שאי אפשר להתעלם ממנה ושבמשך שנים נמצאה כמעט בכל ספרייה ציבורית או פרטית בישראל. בדומה ל"שכול וכישלון" ול"זיכרון דברים", גם הספר הזה הציג התנגשות בין תשוקותיו ופחדיו של הכותב לבין האידאולוגיה שאל תוכה גדל, אך הפעם ללא כל רסן ובגוף ראשון. הספר גרר שורה ארוכה של גינויים (ברוך קורצווייל, המבקר הנחשב של התקופה, כינה אותו "אוטוביוגרפיה פסבדו-פילוסופית ושחצנית"), אך עם הערצת הקהל אי אפשר להתווכח.
ואפילו בפחות מילים: מי אני? מה אני? למה דווקא אני? (נדמה שמישהו קרא יותר מדי ניטשה)
מוסר השכל: אל תאמינו לטלוויזיה. הנעורים אינם פשוטים כמו שנדמה, ורק לרגעים חטופים הם זוהרים באמת. אלה השנים שבהן הנפש עוברת את שלבי התפיחה האחרונים, רגע לפני הכניסה לתנור. עם התמיכה הנכונה, אפשר לצאת מזה בשלום. הבגרות כבר נאה יותר.
מדד קושי: מבחינת המשלב? קל. מבחינת ההתמודדות הרגשית? לא לבעלי לב חלש או נוער בסכנת התפלפות.
למה לקרוא: בשנות ה-50, כשהספר יצא, לא כולם עוד העזו לכתוב בשפת הקודש יצירות מרדניות כאלה, שנוגעות בצדדים העכורים, הקשים והמבעיתים של הנפש. נדמה שבמקרה של פנחס שדה, לא ממש הייתה לו ברירה. הוא לא יכול היה אחרת. וזה מורגש בכל עמוד ועמוד.
זמן קריאה משוער: כ-13 שעות או 13 צפיות בפרק של "המקוללים" העוסק בפנחס שדה. מומלץ בחום.
תמול שלשום / ש"י עגנון
אמ;לק: יצחק קומר מתגורר בשבוש (שהיא בוצ'אץ', מקום הולדתו של עגנון) וסובל, כפי שעושים בגולה. הוא עולה במסגרת העלייה השנייה ליפו ומתקשה למצוא עבודה (בלי קשר לקורונה). לבסוף הוא מתפרנס כצבע, ובעודו מסייד מתאהב באישה פרועה ומתפקר. משם, ממש כמו עגנון כותבו, הוא עובר לירושלים, "מתחזק", מתאהב באישה נוספת (כי הספר ארוך מספיק) ומתרועע עם אנשי היישוב הישן. בין לבין מגיח בלק, כלב שמשוטט ברחבי העיר. קומר, לא בדיוק פעיל ב"צער בעלי חיים", כותב עליו "כלב משוגע" וגוזר עליו חיי עליבות. לבסוף הכלב נושך את הגיבור, שחולה ומת. וברגע שהספר נגמר, החלה עבודתם של המבקרים והמפרשים. מה בלק מסמל? את מאווייו הכמוסים של יצחק? את הרוע הטמון בכל אחד מאיתנו? את האירוניה ההיסטורית? בשיחות פרטיות עגנון רמז לא פעם שגם לו עצמו היו יותר שאלות מאשר תשובות (בסופו של דבר, מדובר בספרות - לא בסודוקו).
ואפילו בפחות מילים: יהודי אחד עלה לארץ, דפק קטע מסריח ומת כמו כלב.
מוסר השכל: נדמה שהלקח האמיתי הוא זה: בשביל לזכות בנובל אין צורך לרקום עלילות גאוניות, אלא מספיק לאהוב את השפה אהבת נפש ולהרגיש אותה בכל נים ונים.
מדד קושי: לא כל כך קשה, כל עוד יש לכם מילון לקטעים הסבוכים.
למה לקרוא: כי הספרות העברית היא עגנון ועגנון הוא הספרות העברית (לדברי א"ב יהושע, עמוס עוז אמר פעם שכפי שהספרות הרוסית יצאה מתוך "האדרת" של גוגול, הספרות הישראלית נולדה מתוך "דמי ימיה" של עגנון). גם הסיפורים הקצרים שלו מדויקים ומענגים, אבל הרומנים שלו חושפים את יכולתו לפרוש עלילה ארוכה ומפורטת מבלי לנקוט בשום ויתור סגנוני. אמן השפה ברגעי שיאו.
זמן קריאה משוער: כ-16 שעות, או בערך הזמן שייקח לכם להגיע במטוס ומונית מנתב"ג למרכז בוצ'אץ'.
חיי נישואים / דוד פוגל
אמ;לק: גורדוייל פוגש את הברונית תיאה, וחיש מהר הם מתחתנים. איזו טעות. מה שנדמה כאהבה ממבט ראשון הופך לתיעוב ממבט שני. האישה המסתורית מתגלה כבעלת הפרעות אישיות קשות ומעל הכול, אופי אכזרי. יחסיהם הסאדו-מזוכיסטיים כוללים בגידות תדירות מצדה - גם עם חבריו - מבלי שום ניסיון להסתיר. כשנולד להם בן, היא מבהירה שהוא אינו שלו. אאוץ'. לכאורה, גורדוייל היה יכול למצוא מפלט בזרועותיה של חברתו לוטי, המאוהבת בו. אך הוא כל כך נתון בסבלו וברחמיו העצמיים, עד שהוא אינו מסוגל לראות זאת, ומתמסר לחיים של עליבות, סבל וכאב. לא נעים.
ואפילו בפחות מילים: אין דרך אחרת לנסח את זה - גבר הולך לאיבוד דרך זוגיות מתעללת.
מוסר השכל: לפני שאתם מתחתנים, תעשו גוגל.
מדד קושי: עדיין קריא, כמו ביום הכתיבה. לגורדוויל קשה יותר.
למה לקרוא: "חיי נישואים" פורסם במקור בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אבל עלה לגדולה רק כשהודפס מחדש ב-1986. מנחם פרי קיווה שיהיה די בכך "כדי לקבוע את מקומו של פוגל כפרוזאיקון שחשיבותו אינה נופלת מחשיבותו כמשורר". נדמה שזה עבד. היום, הספר נתפס כאחת מיצירות המופת המוקדמות של העברית החדשה. הקורא העכשווי יתענה עם גורדוויל בתלאותיו, אך גם יהנה מהתחושה המשונה שהספר שנכתב לפני מאה שנה יכול היה להתרחש גם היום באיזו עיר גדולה. הרי צעירים מבולבלים, מאוהבים ותמהונים לא מתים, הם רק מתחלפים.
זמן קריאה משוער: כ-9 שעות, או בערך הזמן שאורכת החופה בחתונה ישראלית ממוצעת (כשאתה כבר מת לטעום את העיקרית, אבל הרב בדיוק נזכר בעוד בדיחה).
ימי צקלג / ס. יזהר
אמ;לק: רומן מלחמה עב כרס, המבוסס על קרב חרבת מחאז של חטיבת יפתח במלחמת העצמאות מבלי לציין זאת באופן מפורש. העלילה מתרחשת במשך שבוע, באיזור משלט נקודת גובה 244. החיילים קוראים לו "צקלג". הדמויות מעמיקות ומתרבות לאורך העלילה: גידי המפקד המהורהר והחולמני, עמיחי החובש חובב התרבות, קובי החבלן המתפלסף, בני המקלען ועוד שורה ארוכה של לוחמים גיבורים ואומללים. רק מעט מהדמויות בספר, המבוססות ברובן על מכריו של ס. יזהר, שורדות את הקרבות וזוכות להגיע בחיים לעמודיו האחרונים של הספר.
ואפילו בפחות מילים: איש זונק ואיש יורה ואיש נופל, בערבות הנגב.
מוסר השכל: אין דבר נורא ממלחמה. פשוט ככה, בלי התחכמויות.
מדד קושי: לא תמיד קל לעקוב אחר זרם התודעה הפתלתל של ס. יזהר, אבל תמיד כדאי. אפילו כשתיאורי הזוועות והפרידה מהדמויות (שנראות לנו אמיתיות כל כך) פוצעים את הנפש. את הגלולות המרות האלה ממתיק היופי האדיר של כתיבתו של יזהר, הכוללת רגעים נשגבים ממש, כמו תיאור של ציפור או כוכב מנצנץ המפציעים מתוך סופות החול והדמים.
למה לקרוא: ס. יזהר זכה בפרס ישראל על הספר הזה, למרות שבזמן אמת הרגיז לא מעט אנשים, שטענו כי מדובר בספר "אנטי ישראלי" (לדוד בן גוריון הייתה תלונה אחרת: הספר ארוך מדי). לא תמיד פרסים ניתנים בצדק, אבל במקרה הזה, לא היה דבר מוצדק מכך. נדמה שהרומן האפי הזה, שיזהר כתב ופרסם בעודו חבר כנסת, מתאר את הווי המלחמה באופן הכי שלם, חי וטוטאלי שיכול להיות. אחוות הלוחמים, האימה, הרעות והשכול. הגבורה והכאב. מדובר בתיאור כל כך חי ומרשים של מלחמת העצמאות, שנדמה שמבחינה היסטורית, בעוד שנים רבות, הוא עשוי להיראות לנו כמו פרק נוסף בשרשרת תיאורי הקרבות הבלתי פוסקים של התנ"ך. ובכל זאת, יש הבדלים מהותיים: השפה התנ"כית המצומצמת והחסכנית מתחלפת כאן בזרם תודעה שוצף וקודח, וכאן אין אל שמשגיח. רק מעשי אנוש.
זמן קריאה משוער: כ-35 שעות (עבור יותר מאלף עמודים בשני כרכים). במילים אחרות: מכניסת יום הזיכרון ועד סוף יום העצמאות.
היכן אני נמצאת / אורלי קסטל בלום
אמ;לק: רומן פיקרסקי (כלומר, רומן נדודים והרפתקאות. אין צורך להיבהל) שמתרחש בפרברי תל אביב. הגיבורה, גרושה בשנות ה-30 לחייה, מחפשת את עצמה ומוצאת שלל דמויות משונות בדרך (או מחפשת צרות ומוצאת את עצמה, תחליטו אתם). פנזטיה ומציאות מתערבות זו בזו, כמו גם רגשנות ואירוניה, מהמאפיינים הבולטים של קסטל בלום.
ואפילו בפחות מילים: דון קיחוטה בפרברים. במקום אביר דמיקולו, גרושה ספונטנית. במקום טחנות רוח, תחנות דלק.
מוסר השכל: אם מתגרשים יוצאים למקומות מופלאים.
מדד קושי: איך אמרו פעם? קשה להניח מהיד.
למה לקרוא: יש אולי קוראים שתתרומם גבתם. "היכן אני נמצאת"? יצירת מופת? גם מי שיסכים שמדובר בספר מעולה, עלול לתהות האם הוא ספר "גדול" ו"משפיע" ומספיק. התשובות הן כן וכן וכן. הגיע הזמן להכיר בכך שאורלי קסטל בלום היא סופרת פורצת דרך שתרמה לספרות העברית כמו שתרמו רק מעטים. ובמילותיו של קולגה אחרת מהרשימה הזו, ס. יזהר: "הבלתי-נסבל נכתב כאן מבלי להתאונן: ספר מסע אל הסביבה הקרובה ביותר, אל תוך יחסי האדם הידועים לכל, אל המוכר המצוי ואל הבלתי-אפשרי, המתהלך כאפשרי. הכול מסופר כמו באגב, במילים הקטנות והמשומשות ביותר, באותה התפלצות שאינה צועקת ובאותו ייאוש שיש במיטב השירים". הבנתם? יופי. לא הבנתם? תקראו ותבינו.
זמן קריאה משוער: כשלוש שעות. בערך הזמן שייקח לכם ללכת ברגל מצוקי אביב ליפו ד'.
רחוב המדרגות / יהודית הנדל
אמ;לק: רומן שמתרחש בחיפה של שנות ה-50, והמבוסס על חוויות הכותבת מהחיים בעיר התחתית. רחוב המדרגות הצפוף והטחוב, על שמו נקרא הרומן, הוא הזירה של העוני. מעליו, באיזור הכרמל, מתנהלים חיי הנוחות, הפנאי והבילוי של הבורגנים והעשירים. בתוך המציאות המקוטבת הזו פועלים אברם (גבר ממשפחה ספרדית קשת יום, שגר עם אחיו שאיבד את רגליו במלחמת העצמאות), אלה (בתו של קבלן עשיר ואשכנזי, המתאהבת באברם בניגוד לרצונו של אביה, הקבלן העשיר), ושאר קרובי משפחתם, חבריהם, שכניהם וכן הלאה.
ואפילו בפחות מילים: סיפור הפרברים בעיר התחתית (אבל בכתיבה שמצדיקה את פרס אשר ברש).
מוסר השכל: האהבה אינה מוגנת מפני עוולות חברתיות. גם בשביל רומנטיקה צריך שוויון הזדמנויות.
מדד קושי: טיפוס קל. מדרגות נעות.
למה לקרוא: יהודית הנדל, כלת פרס ישראל לספרות, קיבלה אומנם הכרה מהממסד, אך מעולם לא זכתה למספיק אהבה מצד הקהל. מגיע לה יותר. הרבה יותר. אולי זה בגלל שיצרה בדור של גברים, כשהפרוזה שלנו עוד הייתה גברית כמעט לגמרי (והנשים נדחקו לעולמות השירה, גם זה בקושי). ובכל זאת, את הספרים שלה לא צריך לקרוא מטעמים פמיניסטיים, אלא כיוון שהשליטה שלה בשפה והרגישות לצליליה והבנת החיים ואהבת האדם בוקעות מכל משפט ומשפט. עזבו את התיקון התרבותי. הוא חשוב, אבל חשוב יותר לקרוא ספרות משובחת.
זמן קריאה משוער: כ-9 שעות, או הדיסקוגרפיה של גאורג פרידריך הנדל (לא קרובי משפחה, ככל הידוע לנו).
פורסם לראשונה: 20:04, 14.04.21
