השנה הייתה 2016, והבמאית נאנט בורשטיין ("הולכים רחוק") לקחה על עצמה פרויקט תיעודי מבטיח: ללוות את הילרי קלינטון והצוות שלה בקמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית, עליה התמודדה מול הנציג הרפובליקני, דונלד טראמפ. הסקרים והפרשנים הבטיחו לקלינטון את הניצחון ואפשר היה כבר להריח את האישה הראשונה בבית הלבן. מחומרי הגלם שתועדו במסע הזה התכוונה בורשטיין לערוך את הדוקו שיספר את סיפור הניצחון של קלינטון עד לחדר הסגלגל. אבל למציאות היו תוכניות משלה - טראמפ נבחר לנשיא וחומרי הגלם חיכו במגירה של בורשטיין להזדמנות נוספת.
"הילרי" - טריילר
וההזדמנות הגיעה, או יותר נכון הובאה על ידי בורשטיין, שהודות להיכרות האישית שלה עם קלינטון שכנעה אותה לשבת מולה לריאיון אישי שנמתח על פני 35 שעות, הוסיפה לו את חומרי הגלם מהקמפיין, חומרי ארכיון וראיונות שערכה עם בני משפחה וחברים מקורבים לקלינטון, ורקחה מהם את "הילרי", סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים (כל אחד באורך שעה) על חייה של קלינטון מילדות ועד היום.
אז כן, מסרט ניצחון הפכה "הילרי" (המשודרת ב-yes דוקו וב-HOT8) לסדרה שמנסה להסביר את התבוסה. ברנשטיין עושה מאמץ לפצח את קלינטון, שתדמיתה הציבורית נעה בין "קרה ומחושבת" ל"מושחתת וחסרת רגשות", ולהגדיר מה עומד בבסיס האנטגוניזם שהיא מעוררת. אם המטרה הייתה לסייע לקלינטון לשנות את התדמית הזו, ההצלחה היא חלקית. הריאיון אוהד, נוגע אמנם בנקודות שגורמות לקלינטון לנוע בחוסר נוחות בכיסא - תמלילי ההרצאות בוול סטריט, השימוש במייל משרת לא מאובטח (פרשייה שפגעה בקמפיין שלה אנושות), הקרבה לאנשי הון - אבל מאפשר לה מרחב נסיגה ולא לוחץ על תשובות מלאות כשקלינטון מציבה את הגבולות הנוקשים שלה.
באופן מוזר, למרות הסקירה האוהדת שמלווה את קלינטון עוד מימיה כאחת הנשים היחידות בבית הספר למשפטים בסוף שנות ה-60, דרך הפעילות האקטיביסטית והפמיניסטית שלה כאשתו של מושל ארקנסו ואחר כך כגברת הראשונה של ארצות הברית, הדמות של קלינטון שעולה מן הריאיון לא שונה כל כך מהתדמית הציבורית שלה, זו שברני סנדרס וטראמפ, המתנגדים שלה מבית ומחוץ, ניצלו כדי להשמיץ אותה.
היא אכן מצטיירת כאישה חזקה, דעתנית, דוברת אמת, נבונה ויסודית, באמת כל מה שאנחנו צריכים בפוליטיקאית, אבל נעדרת לחלוטין את כל מה שמרכיב קמפיין בחירות יעיל - היא לא כריזמטית, לא יודעת לפשט את החומר עבור הבוחרים שלה, לא רגשית ולא סוחפת. או בקיצור "אנלייקבל", כמו שמו של הספר שכתב עליה אדוארד קליין. בשלב הזה אפשר להניח שכבר לא תצוץ איזו אישיות מלהיבה מתחת לחזות הקרירה. זה מה שיש ועם זה ננצח, או במקרה של קלינטון, נפסיד.
עוד ביקורות טלוויזיה:
העובדה שבורשטיין היא אישה משמעותית במקרה הזה: בורשטיין הפנתה את מרכז הכובד של הסדרה מהעובדה שקלינטון נכשלה במירוץ לנשיאות להפיכתה לסמל פמיניסטי (תואר שהיא אכן הרוויחה ביושר) והשתמשה בציר הזמן כדי לתאר את ההתפתחות במעמד האישה במהלך חייה של קלינטון. ואכן, הגברת הראשונה לשעבר, שכנראה הייתה הגברת הפעילה ביותר פוליטית בהיסטוריה של הבית הלבן, ובהמשך שימשה גם כמזכירת המדינה של אובמה, יוצאת מצידה השני של הסדרה מוערכת, לא רק בגלל הדחיפות שבה פעלה לקידום מעמד האישה אלא גם ואולי בגלל המכשולים שנערמו בדרכה בגלל היותה אישה, בעיקר האופן שבו הגיבה אחרי חשיפת הרומן של בעלה עם מוניקה לווינסקי (רומן שביל קלינטון מתייחס אליו בריאיון).
הסדרה, ממש כמו מושא התיעוד שלה, היא מעניינת היסטורית אבל יבשושית למדי, ומסבירה, אפילו בלי להתכוון, איך הפסידה אחת הנשים הדומיננטיות בחזית הפמיניזם בעולם היום לאיש שהמליץ לבוחרים שלו לחפון פוסי.
