"מזרח תיכון חדש", החזון המוצהר של שמעון פרס לעתיד טוב יותר באזורנו, נתפס היום בזמן עבר כאשליות מופרכות בעיני חלק מהישראלים וסיוטים נוראיים בעיני אחרים לאומניים. הפוליטיקאי הוותיק היה אדם עם חלומות גדולים וחשיבה מעשית להגשמתם, וההסכמים המדיניים שהוביל היו ביטוי לכך. אבל אופטימיות ופרגמטיות הן תכונות אבודות מראש בפיסת הארץ הזו שבה מתנגשים יהודים משיחיים וקנאים איסלאמים שמכתיבים את המציאות לכולם. כך או כך, היום התשקיף המדיני של פרס לא רלוונטי יותר, ורבים בינינו רואים בו דמות תמימה עם הראש בשמיים, בלי רגליים על הקרקע. אבל דווקא התכונה הנשגבת אך הלא ריאליסטית הזאת במחוזותינו עומדת בקדמת הבמה של הביוגרפיה החדשה "לעולם אל תפסיק לחלום" שעלתה אתמול (ד') בנטפליקס.
מתוך "לעולם אל תפסיק לחלום: חייו ומורשתו של שמעון פרס"
(באדיבות נטפליקס)
הבמאי האמריקני ריצ'רד טרנק נודע מעבודתו על ההוויה היהודית, תיעוד זוועות השואה ותחיית התנועה הציונית, וכן כיוצר של ביוגרפיות קולנועיות של ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל, צייד הנאצים סימון ויזנטל ובנימין זאב הרצל. הוא גם הקדיש כמה מסרטיו למנהיגי מדינת ישראל, מלוי אשכול וגולדה מאיר ועד מנחם בגין ויצחק רבין. לאורך השנים, טרנק הצליח לגייס להפקותיו שחקנים הוליוודיים רבי מעלה כקריינים. מדסטין הופמן, בן קינסגלי, ברוק שילדס וקווין קוסטנר. במקרה של "לעולם אל תפסיק לחלום: חייו ומורשתו של שמעון פרס" זהו ג'ורג' קלוני בכבודו ובעצמו שקיבל על עצמו ללוות את קורות חייו של המנהיג הישראלי בקולו.
אבל מלבד קלוני, כוכב קולנוע שנודע בפעילותו למען זכויות אדם ברחבי העולם, מתארחים בסרטו של טרנק לא פחות משלושה נשיאים אמריקנים - ביל קלינטון, ג'ורג' וו. בוש וברק אובמה - אשר מנדבים את זיכרונותיהם וחוות הדעת החיוביות שלהם מיחסי העבודה שלהם עם פרס. גם ברברה סטרייסנד מופיעה וחולקת את הערכתה למנהיג הישראלי, איתו התיידדה באופן אישי. כל אלה מסמנים את הסרט כיצירה דוקומנטרית משמעותית לקהילה הבינלאומית, ואת האדם שבמרכזו לדמות בעלת חשיבות רבה בקורות האנושות. אבל ככל שמדובר בצופים ישראלים, במיוחד אלה הציניקנים, הסיפור, כפי שהוא מובא למסך הקטן, לא מחדש, מתעלם משאלות מיותרות וספקות לגבי האיש ומורשתו, ונמנע מלפשפש בפינות חשוכות בחייו. אולי בגלל זה בולטת הנוכחות הדלה יחסית של דוברים ישראלים שמתראיינים - פרס בראיון נרחב שהעניק במהלך חייו מול המצלמה ונפרש לאורך הסרט, בני משפחה וההיסטוריון מיכאל בר זהר (ח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה). אה, כן, וגם בנימין נתניהו.
עבור הצופה הישראלי, דווקא ההופעה של נתניהו, שהראיון איתו הוקלט עוד בהיותו ראש ממשלת ישראל עם הרקע הקבוע של לשכתו, היא כנראה הרגע המעניין ביותר בסרט. ביבי נזכר בפגישתו הראשונה עם פרס במהלך הלווייתו של אחיו יוני נתניהו שנפל במהלך מבצע אנטבה, שפרס כזכור, שר הביטחון דאז, היה מאדריכליו הראשיים. "הוא סיפק הספד מלא השראה, הוא דיבר עליו בביטויים מרגשים וגם היסטוריים שהדהימו אותי ואת משפחתי, וזה יצר קשר שנמשך לאורך המשך חייו של שמעון, ואני לעולם לא שכחתי את זה. לעולם לא", אומר נתניהו. בהמשך מתואר כיצד אחרי שביבי גבר על פרס בבחירות 1996 ולמרות היריבות הפוליטית הגלויה ביניהם, מאחורי הקלעים השניים חלקו שיתוף פעולה אדוק. בר זהר מספר כי מדי ערב, נהג נשלח כדי לאסוף את ראש האופוזיציה הוותיק למעונו של ראש הממשלה חסר הניסיון לצורך התייעצויות מדיניות, במיוחד בימי מתיחות ביטחונית.
3 צפייה בגלריה
שמעון פרס וביל קלינטון מתוך "לעולם אל תפסיק לחלום: חייו ומורשתו של שמעון פרס"
(צילום מסך, באדיבות נטפליקס)
מקרה מעניין נוסף שמוצג בסרט נוגע ליחסיו של פרס עם קודמו של נתניהו בהנהגת הליכוד, יצחק שמיר. כזכור, גם שני היריבים הפוליטיים הללו שיתפו פעולה בשנות ה-80 וחילצו יחדיו את המשק מהאינפלציה הבלתי נסבלת שבו היה שרוי. עסקת החבילה הייתה רשומה לזכותו של פרס שהיה הראשון לכהן כראש הממשלה בהסכם הרוטציה, כמו גם סיום מלחמת לבנון. אבל טרנק מעלה בסרטו נשכחות מפרשת הסכם לונדון מ-1987 שבו פרס והמלך חוסיין סיכמו על פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בחסות ירדן. פרס עצמו מספר כי הייתה תמימות דעים בנוגע לכך שמדובר בהסכם המדיני הטוב ביותר שניתן היה להשיג עבור ישראל, ולמרות זאת ראש הממשלה שמיר סיכל אותו. צעד שנתפס כבגידה וכפיות טובה והביא להתפרקות שיתוף הפעולה בין השניים.
מלבד שני התרחישים הללו שעוסקים בזירה הפוליטית הפנימית בישראל, "לעולם אל תפסיק לחלום" לא מוסיף הרבה להרחבת ידיעותינו על חייו ומורשתו של שמעון פרס, ובטח לא מעמיק לתוכם. זוהי ביוגרפיה שגרתית שמסכמת את קורותיו של אדם פעלתן ורב זכויות בהיסטוריה של מדינת ישראל, התעשיות הביטחוניות שלה וגם יוזמותיה המדיניות. הילדות בווישנייבה שבפולין (היום בלרוס), העבודה הצמודה עם דוד בן גוריון, יחסי האהבה-שנאה עם יצחק רבין, הסכמי אוסלו, והמעמד המכובד שזכה לו בחזקת הדיפלומטית הבינלאומית - כל אלה מובאים במצעד ראווה מרשים, לעתים מרגש ולעתים שמאלצי להחריד על גבול הפרופגנדה.
פרס היה ענק במדינת הגמדים של ישראל, אבל הסרט הארוך (שעתיים ועשר דקות בסך הכל) והמושקע עליו בנטפליקס נועד להיות לא יותר מאנדרטה תדמיתית בסד ההיסטוריה האנושית, ולעצב את דמותו כענק גם בזירה העולמית. אין חדש במזרח התיכון, וגם לא בסרט. הערך האמיתי שלו הוא בעצם קיומו. היצירה התיעודית השבלונית הזו פונה לקהלים רחבים ומפיצה שלל אנרגיות חיוביות על האיש וגם על המדינה אותה ייצג. תפלים ככל שיהיו, מפירות התעמולה החד-גונית הזאת, גם מתנגדיו הגדולים ביותר יכולים ליהנות.
