בני משפחה, חבריו השחקנים ואוהביו הרבים ליוו היום (א') את יוסף כרמון, מגדולי שחקני התיאטרון בארץ, בדרכו האחרונה בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה – פרידה שהיו בה הרבה דמעות אבל גם הרבה צחוק שנבעו מהסיפורים אודות האיש המיוחד הזה. "יוסי'לה שלי", נפרדה ממנו אשתו תמי. "הכרתי אותך על במת הקאמרי בהצגה של ניסים אלוני 'נפוליאון חי או מת'. עברת לידי, שוחחנו מעט, ומאוחר יותר אמרת לי, 'הדמות הקטנה, הצנומה זאת, מצאה חן בעיניי'. מאוחר יותר, אחרי הצגות רבות ביחד, הזמנת אותי לראות את 'סוחרי הגומי'. משם המשכנו לביתך והכנת לי מרק עשיר וטעים, ושם לראשונה הרגשתי בית. היית הבית שלי, עם זרועותיך הרכות, החיבוק החם והנשמה הגדולה שלך".
7 צפייה בגלריה
"איש מיוחד במינו, אוהבת עד בלי די". בתו של כרמון, מיכל, לצד אשתו תמי
(צילום: יאיר שגיא)
בהמשך סיפרה על דעיכתו למעמקי עולם השכחה ועל הפרידה שלו מהבמה. "בגיל 80 אמרת, 'אני לא יכול עוד'. עשר שנים נמשך תהליך השכחה, ובשנים האלה אני הייתי הבית שלך. ליטפתי אותך, טיפלתי בך, אהבתי אותך כל כך, וגם כאשר כבר לא יכולת לדבר, צחקת מהבדיחות של הילדים שלך, אליהם העברת את חוש ההומור הנפלא הזה. לפעמים גם בכית כשמפעם לפעם באו אליך ואמרו לך כמה אהבו אותך, כשחקן וכבנאדם. וכאשר הפסקת לצחוק ולבכות היה לי עצוב.
"הילדים והנכדים שלך הביעו את אהבתם כלפיך בכל כך הרבה חמלה וחום", סיפרה על הפרידה ממנו. "בבוקר של יום מותך מיכלי הספיקה לבוא ולרחוץ את גופך בידיים עדינות ובטוחות, תמונה מפעימה שלא אשכח לעולם. כאשר עמדנו כולנו סביב מיטתך ושרנו לך בזמן שנשמת את הנשימות האחרונות שלך, כולנו נשמנו יחד איתך".
"אבא ילד, אבא שחקן, אבא שלי היה האבא הכי נפלא בעולם", נפרדה ממנו בתו אביטל. "אבא שהיה שלי ורק שלי וגם של כולם. אבא שחקן מפורסם, אבא שובב, פרוע, תמים. אבא שר, אבא בוכה ורועד, אבא אריה, אבא מלך. אהבתי אותך אבא שלי, ואני ממשיכה לאהוב אותך כל הזמן וכבר מתגעגעת אליך מאוד".
מיכל, בתו הקטנה, לה קרא מיכלינקה, ריגשה והצחיקה את המלווים בהספד שנשאה. "אבא יקר שלי, איש מיוחד במינו שמשלב בתוכו שחקן גדול ואיש פשוט עם כובע קסקט שחור", אמרה. "אתה היית אבא של בוקר, שמכין את הסנדוויצ'ים לבית ספר ולאמא סלט, שלא מפספס הזדמנות להקפיץ אותנו לבית ספר עם החיפושית האדומה שלך, שאמא כל כך שנאה ולנו הייתה תמיד הרפתקה לנסוע בה.
"זכיתי לא מעט להגיע איתך להצגות, לשבת למרגלות הקוליסה של הבמה, מביטה בך בהערצה, וזה לא היה משנה כשגם ששיחקת ב'פליישר', לא חשבת שאולי זה לא מתאים להביא אותי, כשאני רק בכיתה ג' ויש סצנה של אונס על הבמה ממש מטר מאיפה שישבתי. אבל ככה זה היה. אני גדלתי לאבא שהתגלגל על הבמה בעירום, ואני למדתי מזה שזאת אומנות. להיות שחקן מתמסר, טוטאלי, אמיץ ורגיש. אתה איתי בכל אשר אלך, וכשאראה ברחוב אדם עם כובע קסקט שחור, אחשוב שזה אתה, או איש הולך שפוף אוחז מאחורי גבו בזרועות ידיו, אזכר בך, ומתק זיכרונך יציף אותי געגועים, דמעות וגם חיוך. אוהבת עד בלי דיי, תמיד אצטער שלא הייתה לי את ההזדמנות לשחק איתך שחקן גדול שלי ואבא".
אחרי שבנו אסף אמר קדיש כוסה הקבר הטרי בזרי פרחים, כשהמלווים ממשיכים לספר על כרמון, האיש והשחקן.
מסע הפרידה מכרמון, שהלך לעולמו ביום רביעי שעבר והוא בן 88, החל בטקס פרידה מרגש שערך לו תיאטרון הקאמרי, שהיה ביתו השני במשך חמישים שנה. איה שבא, בתה של זהרירה חריפאי, שאמה שיחקה לצד כרמון בכמה מתפקידיו הגדולים, נפרדה ממנו בדמעות. "עוד ידובר רבות על השחקן המופלא והבלתי נשכח שהיית", אמרה. "אני רוצה לדבר עלייך מזווית קצת שונה. הפעם הראשונה שראיתי אותך על הבמה הייתה ב'יעקובי וליידנטל'. הייתי אז בת 6 ושאלתי את אמא שלי, זהרירה, מי זה האיש שמוכן לחתוך לעצמו את האצבע ולשיר לה מתחת לחלון שיר על נערת חלומותיו האבודים. היא הסבירה לי שזה ליידנטל , שזו רק הצגה ושלשחקן שמשחק קוראים יוסף.
"כרמון, אבל היא קוראת לו קורמן והוא קורא לה זזה. אני גם זוכרת שהייתי מוקסמת איך החזקת כל השיר את האצבע חבושה באוויר ולא הורדת אותה. כשבאתי אליכם מאחורי הקלעים חיבקת אותי וחייכת אלי ומיד כבשת אותי ביחס האבהי שלך ובאנושיות שלך. לא הבנתי אז מה שאני מבינה היום - מהי חברות על הבמה שגולשת לחיים עצמם, פרטנר על הבמה שהוא חבר לכל החיים. וזה מה שהיית בשביל אמא שלי קורמן - חבר, משפחה, הפרטנר המושלם, שחקן מופלא".
ראש עיריית תל אביב רון חולדאי דיבר על גדולתו של כרמון כשחקן. "יותר מכל, אני זוכר את יוסי – ואני בטוח שאינני היחיד – בתפקידו המופתי כָזקן ב'אשכבה' של חנוך לוין", ספד לו. "שם, מול החובש, נשא שוב ושוב, מדי ערב, את השורות הבאות: 'איך זה, דוקטור, איך זה שאני יודע מה אתה תגיד, ואתה יודע מה אני אגיד, ואף פעם לא יוצאת לנו איזו מילה אחת מכיוון לא צפוי, משהו מהלב'. והחובש עונה לו: 'כן... משהו מהלב זה עניין אחר. משהו מהלב, דמעה בזווית העין – לזה נחוצים תנאים, זוהי זכות יתר, לא שלנו. לך הביתה, חביבי, התור ארוך'. והנה אנחנו כולנו כאן היום, יוסי, מחפשים מילים מהכיוון הכי צפוי, מהלב, ללוות את לכתך. ואם משהו מהלב ודמעה בזווית העין דורשים תנאים – אלה התנאים".
רמי ברוך, האיש שהחליף את כרמון בתפקיד הזקן ב"אשכבה", נפרד מכרמון בדמעות והזכיר איך ניצל בשואה כשהסתתר מאחורי פסנתר שבביתם. "בסוף המחזה 'יעקובי ולידנטל' של לוין, שרה רות שחש 'מחר אני אקנה פסנתר הו אהובי שלי'. עונים לה הגברים: 'את לא תקני פסנתר'. ואתה יוסי הרי נולדת מתוך פסנתר, שם בראדום פולין של מלחמת העולם השנייה. הפסנתר אצל לוין הוא סמל לאמנות הנשגבת והפסנתר בראדום מספר לנו את סיפור ההישרדות הנפלא הנורא והמדהים שנאלצת לעבור כדי להפוך ליוסף כרמון שחקן הקאמרי, שחקן קולנוע ובכיר שחקני לוין. שני הפסנתרים האלה, מנגנים יחד את שירת הסבל והבנייה. כאב גומחת השואה ההיא לא הרפה ממך וכל תפקידיך היו טבולים בכאב ההוא. די היה שעלית לבמה וכבר דמעתי מעצם הנוכחות שלך.
"ועוד דבר אחד", אמר ברוך לפני שירד מהבמה. "דע לך שכאשר אני נכנס לבגדיך ונעליך הגדולות בתור בונה הארונות החליפי, כשהזיעה שלי מתערבבת בשלך, אתה איתי בכל רגע, מרחף שם מעל, ממלמל יחד איתי את המילים, וכשהחברה במסדרונות קוראים בבדיחות הדעת 'קורמן' אני רואה בזה מחמאה עצומה".
אחרי הספדיהם של מנכ"ל הקאמרי רן גואטה ושל נעם סמל, שביקש מהקהל לכבד את זכרו של כרמון במחיאות כפיים אחרונות, ספד לו בנו הבכור צביקה. "בשנת 1972 אבא שלנו, קורמן, חווה משבר מקצועי אישי, שגרם לו לרצות לפרוש מן המקצוע", סיפר. "הוא פנה אל שייקה ויינברג, מנהל התיאטרון באותם ימים, וביקש ממנו להתפטר. ויינברג סירב ושלח אותו לפגוש מחזאי ובמאי צעיר שמביים קומדיה חדשה פרי עטו בצוותא. קורמן ניסה להתנגד אבל זה לא עזר. הוא נסע לצוותא ופגש בחנוך לוין, שביים אותו שם בהצגה 'יעקובי וליידנטל', ומאותו רגע החל ביניהם שיתוף פעולה בעבודה, וחברות אמיצה שנמשכו שנים ארוכות ומופלאות. במהלך ההצגה הזאת שם חנוך בפיו של ליידנטל, קורמן, שיר נפלא, 'נערת חלומותיי'. כשקורמן שר את השיר בפעם הראשונה, הוא פרץ בבכי עמוק, עד שכולם מסביב היו המומים מעוצמת הרגש והכאב שנבעו ממנו".
גם דרור קרן התקשה לעצור את דמעותיו. "כשיש סוף בעמוד האחרון של החיים, אתה יכול להסתכל אחורה, לדפדף בספר, לראות את כל הסיפור", נפרד קרן מכרמון. "לאורך השנים כמובן שיחקו אצל חנוך לוין בכמה הצגות גם זהרירה זכרונה לברכה ואלברט וחזקי, ודב'לה רייזר שיהיו בריאים. אבל יוסי, אין לזה תקדים ששחקן משחק בשבעה עשר מחזות של מחזאי בן אותו זמן, שרוב רובם של התפקידים, אם לא כולם, נכתבים איתו בראש, עם ידיעה שהוא ישחק אותם. זה שיא גינס. כמעט ארבע מאות הצגות של 'אשכבה' היינו באים בסוף לקחת אותך שלושת הכרובים, מלווים אותך בירידה מהבמה. יוסי יקר ואהוב שלנו, עכשיו לנוח".
בסוף דבריו הצטרפו אליו דינה בליי ואלון נוימן, שני המלאכים הנוספים ב"אשכבה", ולצליל המוזיקה של יוסי בן נון, באו לקחת את קורמן לעולם הבא.
