שבוע חדש הגיע ואיתו טור נוסף של המדור השבועי לענייני ספרים וספרות. לצד אירועים ספרותיים שכבשו בסערה את הכותרות, ישנן גם חדשות - גדולות יותר ופחות - שנבלעות מעט בהמולה וכמעט נשכחות כליל. בדיוק בשביל זה אנחנו כאן: לעשות סדר בבלאגן, ולוודא שכולנו על אותו עמוד. נתחיל.
הפלרטוטים של אובמה, הספרייה של טראמפ
לאמריקנים יש מנהג ותיק. חוץ מלזלול נקניקייה עם חרדל ולאהוד קבוצות בייסבול, הם גם נוהגים לבנות ספריות על שם הנשיאים שלהם. זו של וושינגטון נמצאת בווירג'יניה, זו של קנדי במסצ'וסטס, זו של רייגן בקליפורניה ושל שני הבושים, האב והבן, בערים שונות בטקסס. אובמה בחר באילינוי, ממש כמו הגיבור שלו אברהם לינקולן (ובעצם, אחד הנשיאים האמריקנים הנערצים בכל הזמנים). כעת המסורת אמורה להתגלגל לידיו של האיש שבז למסורות, דונלד טראמפ, וההשערות מתחילות לצוף. האם יצעד בדרך קודמיו? האם פשוט ידלג מעל הנורמה? ואולי, מציעים גולשים חומדים לצון, הוא בכלל יקיים את המנהג, אך בדרכו שלו. למשל, ספריית וידאו או ספרייה של מגזינים אירוטיים.
בינתיים, לספרייה של טראמפ כבר יש אתר, גם אם לא רשמי. djtrumplibrary.com הוא בדיחה מושקעת, טיפה מרושעת ועתירת חזון. לפי יוצריו, ספריית טראמפ תיחנך עם תערוכה לזכרם של חללי הקורונה, על אחד מקירותיה יופיע ציר זמן שיפרט את כל שערוריות הנשיא ובגלריית מיוחדת יוצגו בענק ציוצים נבחרים מחשבון הטוויטר שלו. בנוסף, הספרייה תארח תערוכת נשק קבועה ויותקנו בה תאי מעצר, רק למקרה הצורך. מצחיק או לא, תחליטו אתם.
בינתיים, גם נשיא ארצות הברית הקודם, ברק אובמה, שנמצא במסע קידום אינטנסיבי של ספר הזיכרונות שלו "הארץ המובטחת", מתמודד עם עקיצות משלו. ספרו עב הכרס כולל מאות עמודים, ומתאר שנים ארוכות של מאבקים שניהל בתור המנהיג הפוליטי בעל ההשפעה הגדולה בעולם. מאבקי סחר, מפגשים עם ראשי ממשלה ונשיאים, התערבות בסכסוכי דמים ומה לא. אבל ברשתות כמו ברשתות, מה שתפס את תשומת הלב הוא דווקא פסקה שבה אובמה מתאר כיצד נהג כסטודנט צעיר בקולג' להתחיל עם בחורות באמצעות ציטוטים של הוגים שונים. כך למשל, מרקס ומרקוזה שימשו אותו כדי להתחיל עם "סוציאליסטית ארוכת רגליים", וולף ופוקו עזרו לו לפלרטט עם "הביסקסואלית השמימית שלבשה בעיקר שחור" וכן הלאה.
אף שאובמה עצמו מתאר את הזיכרון הזה כ"מביך", ומודה ש"כאסטרטגיה להתחיל עם בנות, הפסאודו-אינטלקטואליזם שלי הוכיח את עצמו כחסר תועלת" - יותר מגולש אחד תיאר את הטקסט הזה כווידוי של דושבאג. אחרים הציעו כי מדובר דווקא בטקסט חינני, מלא כנות ומודעות עצמית, על האופן המגושם שבו צעירים מנסים להתקרב לבני המין השני. ומה תגיד על כל זה מישל?
מזל טוב, זה כתב עת!
עיתון ספרותי חדש בא לאוויר העולם, ואל לנו להישאר אדישים. חובה עלינו לכל הפחות לבדוק במה מדובר, ולתת סיכוי לכל ניסיון להגיש לקהל הקוראים המקומי ספרות יפה. קוראים לו "ספקולציה", והוא עושה כעת את צעדיו הראשונים. אנשיו מבטיחים כי ינסו "למצוא כתיבה ואמנות ספקולטיבית חדשה (וותיקה), שתשרטט לנו גבולות חדשים, כאלה שעוד לא חשבנו עליהם, בז׳אנרים שונים ומגוונים. אולי אפילו לא גבולות חדשים, אלא רק את אפשרות קיומם. כי זה מה שספרות ספקולטיבית עושה - יוצרת אפשרויות, בעולם בו הן נראות מעטות כל כך". אלו אומנם עדיין הצהרות כלליות למדי, שאופייניות למניפסטים של מגזינים בראשית דרכם ומכסות בערך כמו שהן חושפות, ובכל זאת כל חובב קריאה במחוזותינו יכול לקוות שהן אכן התממשו.
בגיליון הראשון (שמוגש בפורמט וירטואלי בלבד, ולא צפוי לראות אור בדפוס) מופיעים קטעי פרוזה ושירים מאת כותבים ותיקים וצעירים כאחד, בהם שמעון אדף, לביא תדהר, שהרה בלאו ואחרים - ובכל פעם מתארח גם אמן או אמנית שמציגים יצירה ויזואלית. הפעם זו מאיה אטון, עם יצירות מתוך ספרה "2018 (200 שנה לפרנקנשטיין)". העורכת הראשית היא רינה ז'אן ברוך, על עריכת הפרוזה אחראים רוני גלבפיש, עודד וולקשטיין ודינה עזריאל, ועל השירה אסתר וולק. המגזין מתפרסם בתמיכת מכון הקשרים. בהצלחה.
תושבי אור עקיבא רוצים את הספרייה שלהם חזרה
אור עקיבא סוערת. לא רק סביב מעצרו של ראש העיר יעקב אדרי, אלא גם עקב סגירת הספרייה העירונית בעיר בשבוע שעבר. אם מישהו חשב שצעד כזה יכול לעבור בדממה מוחלטת, הוא גילה כי בשעת צרה חובבי הקריאה מתאחדים - ויודעים לעשות רעש.
כשלב ראשון, נפתחה בפייסבוק קבוצה בשם "המחאה נגד סגירת הספרייה העירונית באור עקיבא", שמונה מאות חברים, המשתפים זה את זה בגעגועיהם לספרייה ובצורך שלהם בקיומה - ורוקמים יחד פעולות מחאה. איגוד מנהלי הספריות הציבוריות בישראל השמיע גם הוא את קולו, ופרסם הודעה רשמית: "ספרייה ציבורית היא שירות חופשי הניתן לתושבי הרשות בזכות, ובתוקף חוק הספריות, אסור שתושפע מבעיות פוליטיות או תקציביות. בכל ימות השנה, ובוודאי שבימי קורונה אלה, אסור לפגוע בכל מה שמאפשר לתושבים מקור לקריאת ספרים ולצריכת תרבות. אנו דורשים מכל הנוגעים בדבר לדאוג להשבת צוות הספרייה לפעילות ולמתן שירותי הספרייה לתושבי אור עקיבא". מלשכת ראש עיריית אור עקיבא טרם נמסרה תשובה לפניית ynet.
פרסים ופנטזיות
כבכל שנה, בנובמבר מוענקים שפע של פרסים בתחום הספרות. בעולם דובר האנגלית אלה בין היתר פרס בוקר ופרס הספר הלאומי האמריקני. אצלנו הוענק לאחרונה פרס עגנון לסופר אסף ענברי, על סך 40 אלף שקלים; פרס ניומן הוענק למשוררת ולסופרת נורית זרחי, על סך 9,000 דולרים; ופרסי גפן לספרי מדע בדיוני ופנטזיה הוענקו לסיפור הקצר "בירה אייסברג כחולה" מאת רותם ברוכין (מגזין "היה יהיה"), לספר המקור "להשביע את הדרקון" (הוצאת ידיעות ספרים) מאת מאשה צור גלוזמן ולספרים המתורגמים "חוט של כסף" מאת נעמי נוביק (הוצאת תמיר) ו"שירת הקוקייה" מאת פרנסס הרדינג (הוצאת עוץ).
השיעור של אחמטובה
אי אז בשנת 2019 חשבנו שצרותינו המיידיות ביותר הן ההתחממות הגלובלית, התחזקותן חסרת המעצורים של ענקיות הטכנולוגיה והתעצמותם של משטרים רודניים ברחבי העולם. ואז הגיעה הקורונה והבהירה לנו שתמיד יש לאן להתדרדר - ובמהירות. מפה לשם מצאנו את עצמנו בחיקו החונק של משבר עולמי, שפורש על עתידנו מעטה של ערפל. כבר עכשיו אנחנו סופרים מיליוני חולים ומתים, ועד שיגיע החיסון - נגלה עד כמה חמור המשבר הכלכלי הגלובלי שמתממש ובא עלינו. אבל מה תפקידה של הספרות בכל זה? והאם בכלל יש לה תפקיד? האם סופרים ומשוררים יכולים לתאר את התופת, מבפנים ובזמן אמת?
תשובה אמיצה וחד משמעית נתנה לנו המשוררת הרוסייה הנערצת אנה אחמטובה (1889-1966), שידעה כמה משברים בחייה. בטקסט "במקום מבוא", שפותח את הפואמה "רקוויאם", היא כותבת כך: "במהלך שנות האימה של יז'וב (ניקולאי יז'וב היה שר הפנים וראש המשטרה החשאית הסובייטית, הנ.ק.ו.ד., בתקופת הטיהורים הגדולים, י"פ), ביליתי שבעה-עשר חודשים בתורים לבתי הסוהר של לנינגרד. פעם מישהו 'זיהה' אותי. אז אישה עם שפתיים כחולות שעמדה אחרי בתור, אחת שמעולם לא שמעה את שמי, התעוררה מהקיפאון האופייני שפשט בנו, העומדים, ושאלה אותי בלחישה באוזן (שם כולם דיברו בלחש) 'את תוכלי לתאר את כל זה?' אמרתי לה 'אוּכל'. אז דבר מה דמוי חיוך חלף על פני אותו דבר-מה שפעם היה פניה" (תרגום: ריטה קוגן, מתוך "הו!", גיליון 15). ואחרי זה, אין צורך להוסיף מילה.
