"יום אחד, אם בחור הגון כמוך יגלה שיש לו אויבים, הם יהפכו לאויבים שלי", ממלמל דון קורליאונה בסצנת הפתיחה האלמותית של "הסנדק" (1972), בעודו מתהלך נינוח בטוקסידו ביום חתונת בתו, ומשוחח עם מכר שבא לבקש טובה. ואז הוא מצביע לעברו. הקול לא משתנה, לא עולה באלפית דציבל, הטון נשאר רגוע. "ואז הם יפחדו ממך". רק המבט, המבט המצמית מהעיניים המתות מבהיר בשנייה שאין כאן סבא חביב, אלא ראש ארגון מאפיה אימתני שיורה להרוג את אויביך - או אותך - בשנייה.
לא היה שחקן כמו מרלון ברנדו. וזה אירוני, כי האייקון שנולד לפני מאה שנה וחודשיים ונפטר בדיוק היום לפני 20 שנה - היה כולו בוז טהור בפני הדבר המופלא הזה, משחק. "זו לא אמנות, זה מקצוע, ולא מקצוע נעלה במיוחד", נהג לומר. פעם אמר שזה "פשוט סט של יכולות, לכולנו יש אותן, כולנו משחקים מישהו כל הזמן". יכול להיות, אבל לא כולנו מקבלים שני אוסקרים על זה - אחד מהם, שבו זכה על "הסנדק", הוא סירב באופן מפורסם לקבל. ואין לנו גם ברזומה אינספור קלאסיקות, מ"חופי הכרך" (1954) ועד "הטנגו האחרון בפריז" (1972); מ"חשמלית ושמה תשוקה" ב-1951 ("סטלה!!!!"), ועד "אפוקליפסה עכשיו" ב-1979 ("האימה!"); מ"הפרא" (1953) ו"ברנשים וחתיכות" (1955, הוא גם שר שם), ועד "עונת יובש לבנה" (1989).
השחקן שזילזל במקצוע ובקולגות, ששכח תמיד את השורות שלו ומלמל הרבה, פשוט שידר תמיד שמשחק זה קטן עליו. לפעמים פיזית - הוא פשוט גדל להיות הר-אדם עצום שקשה להקים, תשאלו את קופולה - אבל בעיקר מקצועית: הוא לא שיחק, הוא פשוט היה. כנציג "השיטה", ברנדו היה על המסך פשוט הר של כריזמה - צעיר, מבוגר, סקסי, פאתטי, מלא חיות או עייף ורעב - ותמיד גונב את ההצגה. כן, גם ב"סופרמן" (1978).
תרבות - מרלון ברנדו בראיון עם לארי קינג
"מי הוא ברנדו הבא? אף אחד!", סיכמו בכותרת ב"וושינגטון פוסט" בכתבה לפני מספר חודשים. אם יורשה לנו חצי-לסתור את העיתון שחשף את פרשת ווטרגייט, נאמר שהם צודקים בעיקרון, אבל אבל אבל גם אם לא נמצא יורש שהוא אחד לאחד כמו ברנדו, עם כל היכולות והקריירה המלאה והמגוונת והשערוריות, הנה רשימה של עשרה שחקנים משובחים שלולא ברנדו, פשוט לא היו. ואם קצת תשתדלו - אפשר לראות את רוחו בהם.
מארק רופאלו
השחקן שמזוהה בעיקר כענק הירוק של מארוול, אולי מסומן אצלנו היום ככוכב שהכי לא אוהב אותנו בהוליווד, עם כל שלל הציוצים הפרו-פלסטינים המניפולטיביים ב-X, וסיכות ההזדהות איתם בטקס האוסקר - אבל לא ניקח ממנו שהוא שחקן מצויין. ובעיקר, יש משהו בקול הנמוך והצרוד לעיתים, הסקסיות והעיניים שרצות על המסך, והמראה הלא-מגולח עם השיער הפרוע שהוא מסגל לעצמו ברוב סרטיו, שמזכיר את ברנדו הצעיר. מתפקיד הפריצה שלו בסרט העצמאי הנהדר "מישהו לסמוך עליו" (2000), ועד התפקיד הכפול המיוסר בסדרה "שומר אחי" (2020) - רופאלו הוא קצת ברנדו, אם ברנדו היה מסתפק בתפקידי משנה עסיסיים ולא היה חשוב לו במיוחד להיות סטאר.
רופאלו אגם הוא מהכוכבים האחרונים בהוליווד שאשכרה למד בבית הספר למשחק של סטלה אדלר, כור מחצבתו של ברנדו, שבו שכללו את צורת המשחק הברנדואית של "השיטה" - מה שלעזאזל זה אומר. אה, וכולנו יודעים שברנדו היה מתאים בול לתפקיד "הענק" בסדרת סרטי "הנוקמים". אפילו המשקל מתאים.
אוסטין באטלר
אוקיי, ברנדו מעולם לא גילם את אלביס, אבל הוא כן היה אופנוען נהדר ב"הפרא". מה זה נהדר, בסרט מ-1953 הוא סוג של הגדיר לבדו לארצות הברית ולעולם איך אמורים להיראות אופנוענים קוליים לכמעט 80 שנה קדימה. וכן, באטלר שמופיע עכשיו ב"מועדון הרוכבים" ומוצלח לגמרי בתור הצעיר הפרוע וה"לא שם ז*ן, על כלום, אף פעם" - נראה לגמרי כמו גלגול של ברנדו לשנות האלפיים (יש בסרט אפילו פוסטר מהסרט של ברנדו, אז ברור שההשראה ישירה).
"מועדון הרוכבים" – טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
באטלר רק קצת יותר דוגמן וקצת פחות "שברתי את השיניים שלי שבע פעמים על הכביש". ובכל זאת, לבאטלר יש כריזמה בסטיפות, בין אם זה בתפקיד של חמש דקות כרוצח מכנופיית מנסון ב"היו זמנים בהוליווד" (2019) ובין אם זה כמלך הרוק ההוא - עוד אייקון של המאה ה-20 עם בעיות משקל ואגו מכאן ועד וגאס. מאחר ובאטלר צעיר (טוב, 32) הוא עוד עשוי למלא את ההבטחה להיות ברנדו הבא.
ג'וני דפ
אוקיי, אוקיי, תקשיבו: אין ספק שג'וני דפ בפאזה הנוכחית שלו - משפט אמבר הרד ושאריות גימיקים שקשורים ל"שודדי הקאריביים" -לא מדגדג את הזרת ברגל שמאל של ברנדו מבחינת כישרון. מה גם שאנחנו עלולים לקבל בחילה מלדמיין את ברנדו עוטה בלוק של איפור לבן כמו בסרטים של טים ברטון ומתבזה ככובען בגרסה המזעזעת ל"אליס בארץ הפלאות" (2010), עם כל הקריאות והצחוקים המוזרים שאמורים להצחיק ילדים (אם כי גם ברנדו לא וויתר על איפור גרוע, בעיקר בכמה מסרטיו האחרונים). אבל דפ, נזכיר היה פעם שחקן ממש טוב. למעשה, בשנות ה-90 הוא היה סוג של נער הפוסטר של קולנוע משובח, תמיד בתפקיד הילד-גבר, נער עם לב זהב שנשבר, ב"בני וג'ון" (1993) פינת "איש מת" (1995) וכמובן "המספריים של אדוארד" (1990).
נכון, זה יותר דומה לג'יימס דין מאשר ברנדו (הכוכב השני ששכלל את שיטת "השיטה" על המסך, להיות ולא לשחק וכל הג'אז הזה). אבל דפ גם ראה בברנדו השראה ישירה וחבר אישי, ואף ליהק אותו לשחק בסרטו היחיד כבמאי - סרט ביזארי ודי מסובב בשם "האמיץ" (1997) שבו דפ משחק אינדיאני שנשכר על ידי מפיק סרטי סנאף (ברנדו) כדי להירצח על המסך הגדול, בסרט שנראה כמו פנטזיה אוטוביוגרפית של שניהם. וזה אחרי שברנדו ודפ התיידדו על הסט של "דון חואן דה מרקו" (1994) המקסים, אז אפשר בהחלט לומר שברנדו ראה בדפ בניינטיז סוג של ממשיך דרך. ואז דפ הלך לעשות "שודדי הקאריביים" אצל דיסני וברנדו מת, והכל התחרבש. רגע, בעצם היום דפ חי מסומם ומחוק לגמרי בטירה באנגליה, מוקף בעדר חנפנים שאומרים שהוא אדיר, וכמובן שגם הוא הקריב קריירה מוצלחת במשחק בתמורה לחיים פאתטיים על דפי הצהובונים. בעצם, הוא עדיין כן דומה לברנדו!
ראסל קרואו
כוכב הוליוודי אחד שבהחלט היה סוג של ברנדו לרגע, ועוד בימי כוכבותו, הוא האוסטרלי המשוגע ראסל קרואו. נכון, קרואו הוא שחקן ממוסד הרבה יותר, והוא כן נוטה לפעמים "לשחק" (מישהו קנה אותו בכלל בתפקיד פרופסור מגמגם והוזה למתמטיקה ב"נפלאות התבונה" מ-2001?) - אבל בסרטים הגדולים והחזקים שלו - "סודות אל-איי" (1997) ו"גלדיאטור" (2000) - אפשר לראות בשילוב המצויין של קרואו בין ביריונות ללב סדוק, בין אינטנסיביות לנונשלנטיות, משהו שמזכיר קצת את ברנדו בימיו הגדולים. הכוכבות של שניהם מגיעה, כך נראה, מאיזורי I don't give a f*ck משותפים. אה, וגם קרואו צמח למימדים מבהילים עם השנים, אבל אנחנו לגמרי מפרגנים.
10 צפייה בגלריה
בריונות, לב סדוק, וכמה צלמי פפראצי שעדיין אוספים שיניים מהמדרכה. ראסל קרואו
(צילום: shutterstock)
אדוארד נורטון
עוד שחקן שהוא פחות ברנדו בסגנון, אבל כן באינטנסיביות, הוא אדוארד נורטון שתמיד נראה כאילו הוא הולך לטרוף מישהו מעצבים - או סתם לאיין אותו במקום עם העיניים שלו. זה נכון במיוחד ל"אמריקה X" (1998) שהיה תפקיד ברנדואי לחלוטין, אבל גם ל"בירדמן" (2014) ו"השעה ה-25" (2002), ובמידה גם ל"דרקון אדום" (2002) ו"אמן האשליות" (2006) הלא מוערכים מספיק. לא בכדי אחד התפקידים האחרונים של ברנדו היו בסרט השוד "הפריצה" (2001) מול נורטון ורוברט דה נירו, סרט לא חשוב או טוב במיוחד, אבל אפשר לראות איך ברנדו רואה בשניהם - שגילמו שודדים צעירים ממנו - דור המשך.
אפשר להוסיף לקלחת גם את "מועדון קרב" (1999), אם כי שם כדאי לשפוך פנימה גם את האינטנסיביות של האלטר-אגו בראד פיט כדי להידמות לברנדו (עברו 25 שנה, אפשר לספיילר). ורגע, גם נורטון גילם את הענק הירוק! אולי התפקיד הכי ברנדואי בקרב גיבורי-העל. נורטון הוא חיה בכלוב. ברנדו תמיד נראה כמו כזו שגם הצליחה להשתחרר ממנו.
10 צפייה בגלריה
שניהם ביחד זה ברנדו אחד. אדוארד נורטון ובראד פיט, מתוך "מועדון קרב"
(צילום: באדיבות yes)
בארי קיהוגן
חשבתי בהתחלה להוסיף פה למניין הכוכבים האינטנסיביים שיש בהם משהו ברנדואי גם את קולין פארל. הוא באמת משלב קריירה יפה בין הילד הרע לשעבר מחוץ למסך, לילד היפה אך הבכיין עליו - אלא שקשה להתעלם מכך שבשניים מהתפקידים האחרונים הכי טובים של פארל באחרונה, "להרוג אייל קדוש" (2017) ו"רוחות אינישרין" (2022) שעליו היה מועמד לאוסקר, הסתובב לו בין הרגליים בחור מוכשר וברנדואי הרבה יותר.
בארי קיהוגן האירי נראה קצת כמו עכבר, מדבר טיפה מוזר ובאופן כללי עושה רושם שהוא או אדם שכל הזמן מרביצים לו, או אחד שמרביץ לכולם. אבל איזו נוכחות יש לו, גונב הצגה בכל פריים. ב"סולטברן" (2023) המדובר והחצי-אירוטי מאשתקד הוא כבר שודרג לתפקיד ראשי עם הדים ל"הטנגו האחרון בפריז", ואמת, יש בו מן הברנדו, גם אם ממקום לא צפוי לחלוטין. בקרוב יככב קיהוגן כרינגו סטאר באפוס שמתכנן סם מנדס על הביטלס, אבל אם אתם שואלים אותנו, הוא לגמרי ג'ון.
רוחות אינישרין – טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מיילס טלר
עוד אחד מ"הטורקים הצעירים" בהוליווד, שהוא כבר לא כזה צעיר וגם לא טורקי, הוא מיילס טלר - סוג של כוכב לרגע לפני עשור פלוס-מינוס עם יציאת "כלבי מלחמה" (2016) ובעיקר "וויפלאש" (2014). ואז הבמאי הקבוע שלו דמיאן שאזל החליט שהוא ממשיך עם ריאן גוסלינג היפה ממנו ל"לה לה לנד" (2016), וטלר נותר קצת מאחור (טוב, עם תפקיד המשנה המרכזי ב"אהבה בשחקים: מאווריק" עם טום קרוז, רק שבסרטים של קרוז יש רק קרוז).
בתפקידיו הטובים של טלר יש משהו כלידינג-מן שלגמרי מזכיר את ברנדו, בעיקר בטבעיות והתחושה שאף פעם אנחנו לא רואים אותו משחק, פשוט שהוא נוכח שם בכל הווייתו. ומדמם מהאצבעות.
ג'ניפר ג'ייסון לי
אוקיי, התחלנו עם ההטרלות. אם נתייחס לפיל שבחדר - "יורשת לברנדו"/"ברנדואית"/"מה זה הטרלול הפרוגרסיבי הזה עוד מעט תבקשו ללהק סנדקית" - קצת קשה לשים את האצבע על שחקנית שהיא הגרסה הנשית לברנדו. לא רק בגלל הפער הפיזי הניכר (ברנדו היה אולי אחד השחקנים הכי "גבריים" במובן הקלאסי של המילה, ועזבו את זה שבאותה נשימה הוא היה אחד הסלבים הראשונים בהוליווד שהתגאו באומץ ובלי לעשות מזה ביג דיל בחוויות מיניות עם גברים), אלא כי קשה למצוא כוכבת שמצליחה לבטא גישה נונשלנטית דומה. מריל סטריפ וקייט בלאנשט מדהימות, ויכולות להיות זיקית, אבל הן גם נורא "שחקניות". פרנסס מקדורמנד טבעית יותר, אבל פחות אינטנסיבית. ומנגד, אם לרגע מאמצים את הראש וחושבים על שחקנית שיש לה גם נוכחות מדהימה, גם מרגישה כל הזמן היא עצמה על המסך וגם נראית כמי שיכולה להרוג אותך במקום בלי לקום מהספה - נזכיר לכם את לי הנהדרת, שלצערנו בעיקר מתמחה כיום בתפקידי משנה (היה רגע של כוכבות בפתח באייטיז בתפקידה ב"נעורים בקצב מהיר", והוא עבר חלף).
10 צפייה בגלריה
כל הזמן נראית כאילו שהיא יכולה להרוג אות. אולי פה קצת פחות. ג'ניפר ג'ייסון לי, מתוך "גברת פארקר"
(צילום: באדיבות yes)
אבל בין אם זה כרוצחת-שודדת ב"שמונת השנואים" (2016), השותפה מהגיהנום ב"דרושה שותפה רווקה" (1992), תפקיד ראשי מעולה בסרט המד"ב האלטרנטיבי "אקזיסטנס" (1999) או הטלפנית האירוטית ב"תמונות קצרות" (1992), משהו בלי תמיד מזכיר איזה תנין ערמומי שמסתכל עליך, ומחייך. קצת כמו מרלון.
רוברט דה נירו
מוזר להכתיר שחקן בן 80 כ"יורש", בעיקר שהוא בעצמו אייקון של משחק מעל ל-50 שנה. אבל דה נירו הוא מילולית "ברנדו, הדור הבא", או הקודם. עוד מתחילת הקריירה שלו, בתפקיד הגדול הראשון שלו ב-1974 ב"הסנדק 2", שבו דה נירו גילם את אותה דמות שיצר ברנדו בחלק 1, רק בצעירותו. דה נירו תמיד היה שחקן חכם מדי מכדי ליפול לחיקויים ליגה ג' של ברנדו, אבל משהו בנוכחות שלו ונטייתו להיבלע באופן מוחלט בתפקיד - בין אם זה ב"השור הזועם" (1980), "פסגת הפחד" (1991) או סתם סרט אדיב-חביב כמו "המתמחה" (2015) - גורם לנו לחשוב שמרלון נדהם כשראה אותו. הנה סופסוף המתחרה שלי, שלעיתים מתעלה עליי.
אסי דיין ז"ל
וגם כאן הרשנו לעצמנו לחגוג מהכללים ולשלב בחבורת היורשים אנשים שכבר לא יעשו עוד תפקיד ברנדואי בחייהם. הבמאי והשחקן והאייקון שכבר אינו איתנו עשור, אבל היה הדבר הכי קרוב למרלון ברנדו בתעשייה כאן בישראל. בין אם זו הנטייה למלמל את עצמו לדעת, ההבנה שהוא לרגע לא משחק אלא פשוט "חי" מול העדשה, התחושה שהוא פשוט כל כך מוכשר ומגיע להישגים מדהימים על המסך בלי שיהיה אכפת לו לרגע, הפכו את אסי למרלון שלנו, מ"הוא הלך בשדות" (1967) ועד "בטיפול" (2005-2008). אנחנו מתגעגעים לאסי, ומתגעגעים למרלון.
