לצד המפלצת מלוך נס, הבבושקה מרצח קנדי ומשולש ברמודה, יישמר מקום של כבוד לתעלומה נצחית אחת: מדוע רובן המכריע של סדרות שמככבות בהן דמויות ממוצא מזרחי עם זיקה לז'אנר הפופ הים תיכוני מתקשות כל כך להתעלות מעל לטקסטים קלישאתיים וסתמיים ביותר? באיזה שלב ביצירת הסדרה מחליטים הכותבים שהדמויות שלהם ייאלצו להסתפק במילים ובמשפטים המשמימים ביותר? מה באופן הקיום של הדמויות הללו כופה עליהן שטחיות ודיבור אוטומטי? למה אף אחד לא מתעקש לצייד אותן בעומק או מורכבות או, רחמנא ליצלן, בשניהם?
מתוך "מנגן ושר"
(מתוך מנגן ושר באדיבות yes ו-STINGTV, אבוט המאירי ברקאי הפקות)
יסלח לי האל הטוב שאני נדרשת דווקא לסוגיית המוצא העדתי המאוסה שכבר יצאה מכל החורים, אבל עם המצאי בשטח אי אפשר להתווכח. לא מזמן זאת הייתה "היורשת", ערימת הקלישאות שפג תוקפן על זמרת חאפלות צעירה (נופר סלמאן) שמנסה להתבסס עם קריירה מוזיקלית. וכעת זאת "מנגן ושר", הדרמה הסוחפת לכאורה של yes שעלתה אתמול (ה'), בכיכובו של בר צברי, זמר מוכשר ללא ספק שמגלם את גילי חדד, בחור צעיר שמילדותו חוסך כסף כדי להקליט שיר, בתקווה שזה יסלול את דרכו לעולם הפופ המזרחי, אבל נסיבות החיים העגומות אל תוכן גדל מכשילות אותו שוב ושוב.
אני תוהה מתי יקום התסריטאי שהנושא אכן קרוב לליבו וייצור דרמה אמיתית ונאמנה למציאות על היקום של הפופ המזרחי. למדנו להכיר את הבועה הזאת דרך שלל סדרות ריאליטי מצוינות, לא חסרים בה מאבקים יצריים, אבל בסדרות הדרמטיות איכשהו תמיד הנרטיב מצטמצם למן שילוב מעליב של תפיסות כמעט רומנטיות על המשפחה המזרחית וטקסטים שנכתבו על ידי מחולל, לא משנה מאיזו עדה.
בימים בהם כל פרחח מקים לעצמו אולפן קטן ומקליט למחשב, גילי חסך כל החיים בשביל להקליט באולפן שיר (אחד!). כשהוא זקוק לכסף כדי לקנות לאמא שלו (דפנה דקל) מקרר חדש במקום זה שהתקלקל כי היא קנתה המון בשר (בשביל החאפלה!), הוא מבקש למשוך מהחיסכון שלו בבנק - אולם בת הדודה שלו (מאי גריאני), שהיא גם הפקידה, משכנעת אותו שעדיף לו לקחת הלוואה (עם הריביות העלובות שמקבלים היום על חיסכון, איזה משוגע יעדיף לקחת הלוואה ולשלם עליה ריבית גבוהה פי כמה?!).
אביה של גילי (אמיתי יעיש) - תעשו פרצוף מופתע - הוא מכור להימורים, שמהמר פעם אחת יותר מדי ומשאיר אחריו חובות לאשתו והילדים. ברקע יש איזה סכסוך עבר משפחתי עם אימו של האבא, שגרה בשכנות, ואלה בעצם חדשות טובות כי בפרק השלישי מגיע ששון גבאי בתפקיד המאפיונר הנושה, והקשר בינו לבין גילי מצליח לרענן קצת את השורות, אם כי הכל יחסי.
בין לבין נשתלות הופעות אורח של דמויות מפתח במוזיקה הים תיכונית בתפקיד עצמם (יהודה קיסר, המעבד יעקב לואי, יואב יצחק, ישי לוי בפרק השלישי), כולם אמורים להקנות לסיפור הסינדרלה של גילי חדד ריאליסטיות, למרות שאלוהים יודע שהדרך הטובה ביותר להקנות אחת זה ליצור סדרה ריאליסטית ולא כזאת שהדמויות שלה מתקיימות באיזה יקום מקביל שנותר אי שם בשנות ה-60 או ה-70, שהקדמה לעולם אינה מגיעה אליו, וכשהיא מגיעה היא מתגשמת במערכת קריוקי באוטו של ששון גבאי.
וזה לא שאין ממי לקחת דוגמה. אם היוצרים היו מפרגנים לעצמם צפייה מרוכזת בכל הסדרות של יוסי מדמוני ודוד אופק, החל מ"בת ים ניו יורק" ועד "מתיר עגונות", הם היו מקבלים קורס חינם בכתיבה עממית, אם תרצו, כזו שהיא מעניינת ובעלת משמעות. אלא שהעניינים הופכים למוזרים עוד יותר כשמתברר שיוסי מדמוני הוא העורך הראשי של "מנגן ושר" - כלומר האיש ששדרג את הז'אנר עד לרמתו הגבוהה ביותר. נותר רק לקוות שמדובר בסיפתח חלש, ושמערכת היחסים הפוטנציאלית בין הדמויות של צברי וגבאי תתבגר ותביא למסך קצת מהקסם שמדמוני יודע לבזוק על הסדרות של עצמו.
