תחרות מיס יוניברס שנערכה לאחרונה באילת הצליחה לעורר לא מעט התנגדויות ולספק כותרות. הזמרת נטע ברזילי סירבה להופיע בטקס בטענה ש"התחרות היא קונספט מיושן ומקטין. אני לא מצליחה לראות את עצמי עומדת על במה שבה שופטים נשים על פי מראה חיצוני, מידות גוף, גובה ומשקל". גם מלכת היופי בדימוס לירן כוהנר יצאה נגד התחרות: "זה פשוט שייך לתקופה אחרת. זה מרגיש לא רלוונטי יותר ואפילו צורם".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לינור אברג'יל, שזכתה בתואר מיס עולם ב־1998, פירסמה פוסט חריף: "זה פשוט ביזיון שהבנות שלנו צריכות לחיות גם היום על ידי אישור חיצוני גופני שמעריך את ערכן, לרוב על ידי גברים מזילי ריר חסרי השכלה. עוד יבואו ימים בהם נסתכל אחורה ולא נאמין שתחרויות כאלה היו אצלנו. בושה".
5 צפייה בגלריה
''אני ראיתי במיס עולם הזדמנות''. ג'ניפר הוסטן זוכה במיס עולם ב-1970
(צילום: GettyImages)
המתקפות הללו גרמו למיס עולם 1970, ג'ניפר הוסטן בת ה־74, במקום משכנה בקנדה, לשקוע בזיכרונות ולהרהר בטקס בו היא זכתה – כבר לפני 50 שנה התחרות שנערכה בלונדון עוררה התקוממות וזעם. קבוצת פמיניסטיות אף פוצצה את המשדר (בו צפו 100 מיליון בני אדם), שהיה הנצפה ביותר באותן שנים. "מה אני חושבת על המתקפה נגד התחרות באילת? היום יש הרבה יותר אפשרויות והזדמנויות לנשים, ולהשתתף בתחרות יופי זה כנראה בתחתית הרשימה", אומרת הוסטן בראיון שערכתי איתה לאחרונה. "מצד שני, השתתפות בתחרות זו בחירה, ואם בנות רואות בה רגע מפתח, פותח דלתות, אז זו זכותן ואני לא מבקרת אותן. אני ראיתי במיס עולם הזדמנות, ומאז הזכייה מעולם לא ציפיתי או רציתי שיתייחסו אליי רק כמיס עולם לשעבר. עשיתי החלטה מושכלת להמשיך הלאה".
ואכן התחרות שהתקיימה בנובמבר 1970 היוותה עבור הוסטן, דיילת ומיס גרנדה (מדינת איים בים הקריבי), בתם של עורכת דין ומורה, מקפצה לקריירה מרתקת. היא גם רשמה היסטוריה והפכה לאישה השחורה הראשונה שזוכה בתואר, בחירה שנחשבה שנויה במחלוקת. "גם לפניי השתתפו בתחרות נשים צבעוניות, אבל לא היה ברור שהן צבעוניות", היא מספרת. "אני הייתי הבחורה הכהה ביותר שנטלה חלק במיס עולם. הייתי גאה מאוד לייצג נשים צבעוניות ובמיוחד את האי הקטן ממנו הגעתי, שמעט אנשים ידעו איפה הוא ממוקם. אני שמחה שגדלתי בגרנדה, מדובר במקום רב־תרבותי עם בני לאומים שונים. העובדה שנוכחותה של בחורה שחורה כמוני עוררה כזו מחלוקת בלונדון, הפתיעה אותי לאור הרקע ממנו באתי. לכן הבנתי את גודל האחריות – ברגע שניתנה לי האפשרות לייצג נשים צבעוניות, הייתי צריכה להוכיח שאני מיס עולם הטובה ביותר מאז ומעולם".
"היינו צעירות שהגיעו מכל רחבי העולם, ומבחינה תרבותית לא כל כך הבנו על מה היו ההפגנות. הנשים מהתנועה לשחרור האישה לא פנו אלינו ולא ניסו להסביר לנו מה הן ניסו לעשות. מסתבר שהמטרה שלהן הייתה בכלל מארגני התחרות, אבל כיוון שלא שמענו מהן באופן ישיר, היינו מעט מבולבלות מהמסרים שלהן"
הדרך לכתר הנכסף הייתה כרוכה בהרבה קשיים, ואלה מונצחים ומשוחזרים בסרט העלילתי "לא ממושמעות", שמגיע עכשיו לבתי הקולנוע בישראל. כבר בשלב החזרות, פמיניסטיות ערכו הפגנות בניסיון לבטל את התחרות. בסרט, קירה נייטלי מגלמת את אחת ממנהיגות המחאה. "אתה צריך להבין – אנחנו, המתמודדות, היינו צעירות שהגיעו מכל רחבי העולם, ומבחינה תרבותית לא כל כך הבנו על מה היו ההפגנות", מספרת הוסטן. "הנשים מהתנועה לשחרור האישה לא פנו אלינו ולא ניסו להסביר לנו מה הן ניסו לעשות. מסתבר שהמטרה שלהן הייתה בכלל מארגני התחרות, אבל כיוון שלא שמענו מהן באופן ישיר, היינו מעט מבולבלות מהמסרים שלהן".
ואז הגיע הטקס, עליו דיווחה דבורה נמיר ז"ל, שליחת "ידיעות אחרונות": "הפרעות, קריאות בוז והפגנה בתוך אולם אלברט הול ומחוצה לו, שיבשו את מהלך טקס בחירת מיס עולם. המפריעות היו קבוצת נערות מן 'הליברלים הצעירים' שהביעו התנגדות לעריכת תחרות יופי מעין זו, אותה דימו ל'שוק בהמות'. הן ניסו לפוצץ, ללא הצלחה, את מכונת השידור של הטלוויזיה. כאשר עמדו להופיע בפני השופטים שבע המועמדות הסופיות, התפרצה לאולם קבוצת המפגינות. הן הטילו לעבר הקהל והשופטים פצצות סירחון, פצצות עשן, עגבניות רקובות ובקבוקי דיו. המשטרה הצליחה לעצור כמה מהן וכעבור מספר דקות חודש הטקס".
כשאני תוהה האם הוסטן נבהלה כשראתה את המפגינות עולות לבמה חמושות באקדחים שלופים, היא מגלה: "היינו בדיוק מאחורי הקלעים, אז לא הותקפנו, אבל אלה היו רגעים מפחידים. שמענו את הפצצות שהמפגינות פוצצו והבנו שהתחרות הופסקה באמצע. יחד עם זאת, לא היה רגע שבו חשנו בסכנה".
ואיך הרגשת כשהטקס חודש והכתר הונח על ראשך?
"זה היה ממש סוריאליסטי. הזכייה הייתה הלם. הייתי שמחה באותה מידה גם אם הייתי מגיעה רק לגמר. זה היה כבוד גדול וכאמור אחריות רבה. אני לא הייתי האישה היחידה שעשתה אז היסטוריה: בתחרות השתתפה פרל ינסן, השחורה הראשונה שנבחרה לייצג את דרום־אפריקה, לצד נציגה לבנה משם. פרל נבחרה לסגנית ראשונה וזה היה עניין גדול, בגלל שזה קרה בשיא האפרטהייד. אחרי התחרות פרל חזרה הביתה והייתה צריכה לחיות עם האפרטהייד. השלטונות הורו לה לא לומר דבר על החוויה הלונדונית שלה. למרות שנבחרה לסגנית ראשונה, היא לא הוזמנה לשום אירוע, בעוד הבחורה הלבנה שנבחרה לסגנית רביעית הוזמנה לבית ראש הממשלה".
הבחירה של השופטים בהוסטן לא עברה בשקט. "חלק מקריאות הבוז בא מפי קהל הצופים, שביקשו להביע אי־שביעות רצון", דיווחה נמיר. "גם צופים שעקבו אחר הטקס בטלוויזיה הציפו את תחנת השידור בקריאות טלפוניות, בפי כולם הייתה הטענה: 'כיצד בכלל הגיעה מועמדת כזו לשלב הגמר?'".
נמיר ידעה גם לספר ש"אחת הטענות החמורות הייתה כי הבחירה לא הייתה הוגנת, משום שבין תשעת השופטים נכלל אריק גיירי, ראש ממשלת גרנדה. בדרך כלל נהוג שהשופטים לא יהיו מארצות המיוצגות בתחרות". יובל אחרי, הוסטן אומרת: "בכל שנה בחבר השופטים היו ארבעה אנשים מאנגליה, שופט מאמריקה, שופט מאפריקה ושופט מאסיה, כך שאחד מתוך תשעה לא צריך להיחשב כבעל השפעה גדולה במיוחד. הם היו מורגלים לזכיות של בלונדיניות עם עיניים כחולות מסקנדינביה וארה"ב. אחד העיתונים תבע את התחרות והפסיד. 1970 הייתה שנה היסטורית של התחלות ושינויים בעולם. אני שמחה שדברים השתנו. הזכייה שלי שינתה את ההגדרה של מה צריך להיות יופי מבחינת תרבותית. היום יופי מוגדר בצורה הרבה יותר רחבה".
5 צפייה בגלריה
''פגשתי הרבה אנשים נפלאים לאורך המסע''. ג'ניפר הוסטן עם גוגו אמבתה־רו שמגלמת את דמותה בסר "לא ממושמעות"
(צילום: AP)
גם אחרי התחרות, הוסטן נתקלה בגזענות. "לפני", היא מספרת, "בחורות שהוכתרו קיבלו הצעות לפרסם מוצרי יופי ומוצרי שיער, אבל אני לא קיבלתי. מצד שני, מעצבים מניו־זילנד, אפריקה והאיים הקריביים ביקשו שאלבש בגדים אתניים שהם עיצבו. אחד המעצבים אמר לי משהו שהיה מלא משמעות עבורי: 'אנחנו מאושרים שאנחנו יכולים לראות את עצמנו בך'. זה היה מקור לגאווה עבורי".
כשהוסטן שבה מהבירה האנגלית לאי הולדתה היא התקבלה בכבוד מלכות. "זה היה יום חג לאומי", היא נזכרת. "ממש בלתי ייאמן. אנשים רקדו ברחובות. בשנת כהונתי טיילתי והופעתי בעולם עם הכוכב ההוליוודי בוב הופ, שגם הנחה את התחרות. פגשתי הרבה אנשים נפלאים לאורך המסע".
בסרט "לא ממושמעות" בוב הופ לא מתואר כאיש הכי נחמד והכי פמיניסטי. מה הזיכרון שלך ממנו?
"תמיד נהגתי להפריד בין בוב הופ האדם שהכרתי לבין הבדיחות שלו, שהיו סקסיסטיות ופוגעניות. כשמתבוננים אחורה, מבינים שההומור שלו היה חלק מהתרבות אז. בסרט הראו את הצדדים השונים שלו, אבל איתי הוא היה ג'נטלמן. לא יודעת אם אני גרמתי לו להתנהג בצורה כזו".
הוסטן פרשה מהר מאוד מהתחום. "תחרות מיס עולם נתנה לי אפשרות לראות מה היא תעשיית הבידור והחלטתי שאני לא רוצה להיות חלק ממנה", היא אומרת. "היו לי הרבה הזדמנויות לדגמן, אבל מעולם לא עשיתי זאת בצורה רצינית. רק כתחביב. נישאתי לדיוויד קרייג, מהנדס מחשבים קנדי, ועברנו ב־1973 לקנדה. גידלנו את הילדים, בת ובן, בחווה מחוץ לאוטווה במשך 28 שנה. למדתי מדע המדינה ויחסים בינלאומיים ואפילו הפכתי לשגרירת גרנדה בקנדה. אחר כך עבדתי כדיפלומטית עבור ממשלת קנדה. חייתי חיים מאוד מחוברים לאדמה וכיום אני גרה באוקוויל, אונטריו. לפני עשר שנים הפכתי לפסיכותרפיסטית, אבל לאחרונה החלטתי להפסיק לעבוד. כיום אני מתנדבת בבית חולים וגם כותבת ספר על האיים הקריביים. כשאני מתבוננת אחורה אני מרגישה מבורכת: היו לי חיים מלאים ואני אסירת תודה".
ואיפה את שומרת את הכתר?
הוסטן פורצת בצחוק: "כשמסתיימת שנת המלכות, את מחזירה את הכתר, אבל המארגנים נותנים לך כתר קטן יותר. אל תשאל אותי איפה הוא. אני לא יודעת גם איפה שמתי את סרט ההכתרה. לפחות יש לי גביע".
מדי פעם, העבר הזוהר שלה מגיח ומזכיר נשכחות. "ב־2010 הוזמנתי ללונדון להשתתף בתוכנית רדיו, בה התארחו נציגי התחרות ונשים מהתנועה לשחרור האישה שמחו נגדה", היא מספרת. "מפיקות קולנוע שמעו את הסיפורים שלי ושאלו אם אסכים לשתף פעולה. לקח עשור לכתוב את התסריט ולהשיג כסף. היה מענג לפגוש את הבמאית פיליפה לות'ורפ, התסריטאיות והמפיקות, שהן כולן נשים. אפילו נסעתי לגרנדה עם גוגו אמבתה־רו שמגלמת אותי והשאלתי לה לצילומים את השמלה המוזהבת שלבשתי בטקס. 'לא ממושמעות' נעשה בחוכמה רבה. זה סרט נהדר ואני גאה להיות מחוברת אליו".
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"כן, אבל אני לא חושבת שיש הגדרה אחת של פמיניזם. לא כולנו משחקים לפי אותם כללים".
מה דעתך על תנועת מי טו. את נתקלת בהטרדה מינית?
"כמו רוב הנשים גם אני חוויתי הטרדה מינית. זה עצוב ש־50 שנה אחרי הקמת התנועה לשחרור האישה, נשים עדיין חייבות להילחם. יש לפנינו עוד דרך ארוכה".
בטקס מיס עולם 1970 השתתפה נערת ישראל עירית לביא, אז חיפאית בת ה־18, שנבחרה כסגנית שנייה. ב"ידיעות אחרונות" נכתב אז שפיטר דימוק, יו"ר חבר השופטים, גילה שבשלבים הסופיים של התחרות נתגלעו חילוקי דעות בין השופטים לגבי דירוגן של שלוש הזוכות הראשונות, ו"היו רגעים שדימוק כמעט היה בטוח שנערת ישראל תהיה מיס עולם".
לביא הכריזה אחרי הטקס: "הזכייה באה לי כהפתעה. אני רוצה הביתה". אחרי התחרות היא דיגמנה, נסעה בעקבות האהבה לארה"ב והרימה תצוגות אופנה לגיוס תרומות למען ישראל. כיום היא חיה בישראל. בסרט "לא ממושמעות", המשחזר את התחרות, הדמות שלה מבליחה רק לקראת סוף העלילה, והבחירה הזו של יוצרות הסרט איכזבה אותה.
בכל מקרה, לביא התחברה עם הזוכה ג'ניפר הוסטן ונשארה איתה בקשר. "עירית היא אישה נהדרת", אומרת הוסטן. "כשנפגשנו בתחרות התפתחה בינינו חיבה טבעית והפכנו לחברות. העובדה ששתינו הגענו ממדינות קטנות עוררה הרבה עניין. לפני כמה שנים הצטרפתי לפייסבוק ועירית יצרה איתי קשר. תיכננתי לבוא לביקור בישראל ועירית הציעה ללוות אותי ולהראות לי את המדינה. אבל אז פרצה הקורונה. אגב, הבת שלי נשואה לבחור יהודי וכמובן שאני מכירה חלק מהמנהגים שלכם. הם מזמינים אותי לחגוג את החגים היהודיים, למשל חגגנו חנוכה לא מזמן. אני גם משתתפת בסדרי פסח ומכירה מאכלים יהודיים כמו גפילטע פיש. אשמח לבקר בישראל – זה בהחלט נמצא ברשימה של הדברים שעליי לעשות, לפני שלא אהיה כאן".
