מה ששבר אותי בסוף היה הפקק.
צוהרי היום, אני עם הקטנה ברכב, לוקח איזו פנייה ימינה, ו... הופ! הווייז קופץ מעשר דקות לארבעים.
כל שלוש דקות מתקדמים שלושה מטרים.
הפיצית חגורה בכיסא מאחורה, משמיעה קולות של מגי סימפסון עם המוצץ ומתחילה לזוז בחוסר נוחות.
אני נשבע לעצמי לשמור על קור-רוח ומתפלל לאלוהי הגזים שהיא תירדם.
אלוהי הגזים, מסתבר, היה עסוק בפניות קודמות, כי הילדה התחילה לנהום בעצבנות ולדפוק לי מבטים של "בגדול אני לא מרוצה".
ניסיתי להושיט לה יד מפויסת אחורה ודיברתי אליה בטון מתיילד וחמוד.
זה עיצבן אותה עוד יותר אז היא פרצה בצווחות של "חכה-חכה, רק התחלתי איתך".
ניסיתי לעשות לה פרצופים מצחיקים במראה, אבל בשלב הזה כבר לא היה אותה.
הילדה באמוק.
לא רואה בעיניים.
רק מי שהיה לכוד ברכב עם תינוק צורח יודע עד כמה זה יכול לשבש את הדעת.
איכשהו הפקק האיטי בעולם הפך לאיטי יותר, ומצאתי את עצמי פשוט עומד.
מסביב הנהגים המיואשים החלו לצפור.
התחלתי להזיע מלחץ למרות שהמזגן פעל.
הילדה המשיכה בשלה, יורקת את המוצץ ומאבדת את העשתונות.
ניסיתי לשיר לה שירים, אז היא הגיבה כמו כל מי ששומע אותי שר - צרחה בבהלה.
ואז הודיעו ברדיו על אזעקות בצפון.
כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה: "אלוהים, בבקשה, רק שלא תהיה אזעקה עכשיו. איך אני אמור להשתטח עם ילדה בת שלושה חודשים בשולי הכביש?".
פתאום הציפו אותי מחשבות על כל ההורים שנמצאים עם הילדים בממ"ד עכשיו.
איזו מציאות עקומה.
בצידי הדרך, על הבניינים והגשרים השקיפו עליי תמונות החטופים. העיניים שלהם לא נתנו לי מנוח.
נזכרתי שאיזו אישה רוחנית בטלוויזיה אמרה שבמצבים כאלה צריך לנשום עמוק ולספור עד מאה.
אז נשמתי עמוק וספרתי עד מאה ואחת.
מימיני שני נהגים התחילו לריב ולקלל אחד את השני כשמעליהם שלט חוצות של "ביחד ננצח".
משמאלי אישה מותשת דפקה את הראש בהגה. היא הבחינה בקטנה צורחת מאחורה ושלחה לי מבט חומל של אחים לקרב: "כולנו היינו שם, אל תדאג, בסוף היא תירגע".
אמא שלי התקשרה לעדכן במצבו הבריאותי של אבא שלי ולא עניתי.
חיימקה התקשר לעדכן מתי והאם הוא משתחרר מהמילואים ולא עניתי.
הטכנאי של האינטרנט התקשר להגיד שהוא מחכה לי בדירה החדשה ולא עניתי.
פתחתי חלון והוצאתי ראש כדי להגביה מבט.
אין אופק.
הסוף של הפקק לא נראה לעין.
אין קו גמר.
אין ספירה לאחור.
רק רעש ובלגן וצפירות ובכי של תינוקת.
כמו השנה הזאת.
הכאוטית.
הבלתי אפשרית.
כל דקה קורה משהו אחר, מכיוון אחר, שמצריך התמודדות אחרת.
אין רגע דל.
כשהייתי ילד, ההורים שלי היו לוקחים אותי ליריד סוכות בעפולה.
בין שלל דוכני הצמר גפן המתוק, התירס החם והתפוחים המסוכרים שננעצו על מקל, היה גם דוכן נושא פרסים. "הכה את התנין", קראו לו.
הקונספט פשוט: אתה מקבל פטיש, וצריך לחבוט בראשם של התנינים שמופיעים באופן רנדומלי וללא הפסקה, בכל פעם ממקום אחר.
עוד לא היית מספיק להכות באחד, והשני כבר היה מופיע. ואז השלישי. והרביעי. וכך הלאה.
ללא ספק הייתי אלוף התנינים של עפולה. מחסל אותם אחד-אחד בשיטתיות ובלי רחמים.
אף אחד לא סיפר לי שהמשחק הזה הוא למעשה אלגוריה מדויקת לחיים האמיתיים.
אבל ככל שמתבגרים, התנינים הופכים לנחושים יותר. מהירים יותר. תוקפניים יותר.
וככה מצאתי את עצמי במתקפת תנינים אימתנית –
בן זוג במילואים.
אבא בבית חולים.
דירה על ארגזים.
תינוקת בת שלושה חודשים.
אה, ומלחמה שמשתוללת בחוץ.
אני יודע שיש כאלה שהיו חותמים על הצרות האלה, אבל בחלקת האלוהים הקטנה שלי - זה קשוח.
עוד לא הספקתי להיאבק בזירה אחת, כבר מופיעה זירה אחרת.
עוד לא הספקתי לפתור בעיה אחת, כבר מגיעה בעיה שונה.
עוד לא הספקתי לחבוט בתנין אחד, כבר מופיע תנין אחר. ואז שניים. ואז עשרים.
הגוף שלי נדרך כמו כשהייתי ילד ביריד סוכות.
כבר תכננתי איך אני שולף את הפטיש הדמיוני ומתחיל להלום בתנינים אחד-אחד.
אבל כשניגשתי להרים אותו, פשוט גיליתי שאין לי כוח.
שרירי הנפש שלי שחוקים לגמרי.
אין לי כוח להתמודד.
אין לי כוח להתגבר.
אין לי כוח להתווכח עם המציאות.
לפעמים בנאדם פשוט רוצה לכבות את האור ולהיכנס מתחת לשמיכה.
היה בזה משהו כמעט משחרר.
להניח לרגע את התפקיד הזה.
להיפרד מהדמות הזאת, של האיש שחייב להחזיק הכול.
לקבל בהכנעה או בהשלמה את זה שאני לא מסוגל כרגע.
לא מסוגל לעמוד בדד-ליינים.
לא מסוגל לחזור לאנשים.
לא מסוגל להגיד את הדבר הנכון.
לעשות את הדבר הנכון.
להתעלות.
להיות האיש הגדול.
אין לי כוח להקשיב לעצות של אנשים.
זה רק גורם לי להרגיש אשם יותר.
אין לי כוח להיכנס לפייט עם הכאב.
זה קרב אבוד מראש.
הוא אויב ותיק ומיומן.
אולי רק כשאפסיק להיאבק בו, ירד לו קצת החשק.
אין לי כוח להילחם בדברים שאין לי שליטה עליהם.
המדינה הזאת מלאה בלביאות ובגיבורי-על.
המציאות פה תובעת מאיתנו התמודדות בלתי פוסקת.
אבל מה עם כל המתרסקים.
המרוטים.
הנאחזים.
הנכנעים לתנינים.
כמו שהרווחנו את הזכות להיקרא גיבורים, ככה הרווחנו את הזכות להישבר לפעמים.
להתכופף מול הרוח ולא להיאבק בה.
בטח כשרצים מרתון ולא ספרינט.
תוך כדי מחשבות על תנינים ולביאות, המציאות טפחה בפניי.
הילדה חרבנה כמו מוסכניק אחרי חמין של שבת.
אולי זה מה ששחרר את הפקק.
היא נרגעה בהדרגה, והתנועה החלה לזרום.
ככה זה. טבעם של פקקי ענק, כמו גם טבען של תקופות שחורות – להשתחרר בסוף.
לחלוף.
להשאיר צלקות.
לפעמים אפילו להיות תנופה למשהו טוב יותר.
הגעתי.
שלפתי את הילדה הישנה מהכיסא בעדינות ובגמישות של אקרובט כדי שלא תתעורר, הפעולה הכי הורית שקיימת.
עליתי איתה כשהיא נוזלת על הכתף שלי.
דירה חדשה.
ילדה חדשה.
חיים חדשים.
אחרי הפקק האינסופי.
אחרי המבול.
בקרוב אצל כולנו, אמן.
