לִיאַה ז'וּ - בריטית ממוצא סיני ומבטאים את שמה Leia Zhu - כיום בת 16, אך היא כבר סולנית בעלת ותק שמופיעה באולמות קונצרטים בכל העולם. בגיל ארבע קיבלה לִיאַה ז'וּ כינור, ומאז לא הרפתה ממנו. למרבה השמחה, בשונה מהרבה ילדי פלא שבגיל צעיר מתפרסמים ובהמשך הדרך קורסים, בהתחלה זה היה אולי גימיק, אבל עד מהרה היה ברור שמדובר בעילוי והיא מקדמת בשיטתיות קריירה בינלאומית נאה. ברשימת התזמורות הבינלאומיות איתן הופיעה נמצא את התזמורת הסימפונית של לונדון בניצוחו של סיימון ראטל; את הסימפונית של לוצרן, שווייץ; את התזמורות הפילהרמוניות של מוסקבה, אוקספורד ולונדון; ותזמורות בברלין, אודסה, זלצבורג ועוד. לפני שנתיים, בהיותה בת 14 מונתה כסולנית הבית של האנסמבל הבריטי Mozart London Players. בתוך שלוש-ארבע שנים היא החלה להופיע כילדה-סולנית.
אנסמבל סולני תל אביב עם ליאה ז'ו
(צילום: ברוך אסקרוב )
לישראל הגיעה ז'וּ לראשונה כשהייתה בת עשר בלבד. היא השתתפה בקורס הקיץ הבינלאומי של מרכז המוזיקה "קשת איילון". מי שהביא אותה לכאן הוא המורה שלה - הכנר הישראלי-אוקראיני יצחק רשקובסקי, שמלמד בקולג' המלכותי למוזיקה של לונדון - ושגם משמש המנהל האמנותי של מרכז המוזיקה בישראל. בין השאר היא נגנה בפני חיים טאוב, לשעבר הכנר הראשון האגדי של התזמורת הפילהרמונית, שהעביר שם כיתת אמן. הכנר הוותיק האזין לילדה ברב קשב וכשסיימה אמר: "כל מה שיש לי לומר זה 'תודה'. ויבוא יום וכולכם תאמרו שהייתה לכם הזכות לשמוע את ליאה ז'וּ הגדולה כשהייתה ילדה בת עשר". אמש (א') שוב חלק לה טאוב בן ה-98 כבוד, ובא לשמוע אותה מנגנת.
לליאה ז'ו היו שני סיבובי קונצרטים בארץ עם אנסמבל סולני תל אביב, וכעת, מקץ ארבע שנים היא חזרה שוב. היצירה שניגנה אמש באולם צוקר שבהיכל התרבות, הקונצ'רטו לכינור של בטהובן - תפורה למידותיה באופן מושלם. הקוצ'רטו הוא אחת מהיצירות המופלאות ביותר בספרות הכינור העולמית, והוא משלב וירטואוזיות עם הרבה רגש, עדינות ורוך עם סערות עזות. ואת כל אלה יודעת לִיאַה ז'וּ להפיק היטב. מה שמפתיע אצלה זו המוזיקליות הבוגרת שלה, על-אף גילה הצעיר. יש לא מעט ילדי פלא וירטואזים ורבים שמגיעים מהמזרח הרחוק - סין, יפן וקוריאה, שלמרבה הצער מסתכמים כעילויים טכניים בלבד אך נעדרי כל עומק הבעתי. בשונה מהם, לז'ו יש מבע מוזיקלי בוגר ואמירה אישית ואינטליגנטית. מהאזנה להקלטות שלה דומה שאלה משתבחים מדי שנה.
עוד במדור מוזיקה:
בּקַדֵנצַה, קטע הסולו הוירטואוזי שבסוף הפרק הראשון של הקונצ'רטו, המבע הייחודי שלה קיבל ביטוי פנטסטי ממש. זה היה סוחף. ויותר מכל מרשימה הארטיקולציה ("חיתוך הדיבור") המוזיקלית שלה. יש לה צליל קריסטלי צח, וכל תו נשמע ברור ונקי, גם בקטעים הסופר-מהירים או המאוד גבוהים. שילוב של ניקיון צלילי עם מבע רגשי עדין. זה מרשים, בוודאי בהינתן גילה הצעיר.
3 צפייה בגלריה
הזיקה הרגישה שבין סולן למנצח הייתה אמש הדוקה וזורמת. ברק טל, מנצח אנסמבל סולני תל אביב
(צילום: יואל לוי)
ודומה שבין ז'ו לבין המנצח ברק טל והאנסמבל שלו יש קשר טוב במיוחד. הזיקה הרגישה שבין סולן למנצח הייתה הדוקה וזורמת. ז'ו מביטה בו תדירות והוא קשוב אליה היטב. גם נחמד היה לראות את חברי התזמורת מאזינים לה בעניין בקטעי הסולו שלה, ומוחאים לה כפיים.
אנסמבל סולני תל אביב הוקם לפני יותר מ-20 שנים על ידי המנצח ברק טל ובמהלך השנים רכש האנסמבל מקום של כבוד בזירה הקאמרית. זה אנסמבל מצוין שאיכותו לא נפגעה גם לאחר חילוף דורות גדול למדי בקרב נגניו, מקצתם היום צעירים למדי. טל עצמו משמש כמנצח אורח בתזמורות רבות בעולם וכמובן בארץ. בין השאר יאמר לזכותו שהוא מקדם באופן שיטתי יצירות של מלחינים ישראליים.
הקונצרט נפתח ב"אביב בהרי האפלצ'ים", היצירה המפורסמת ביותר של המלחין האמריקני-יהודי אהרון קופלנד. היצירה הזו מ-1944 נכתבה במקורה כמוזיקה למחול של מרתה גרהם, אך התפרסמה כסוויטה תזמורתית. במקור קופלנד כתב אותה לתזמורת קאמרית בת 13 נגנים, ומאוחר יותר עיבד אותה לתזמורת סימפונית. קופלנד, מהגר יהודי מליטא, הפך למלחין המובהק ביותר המשקף את "הרוח האמריקנית" במאה ה-20. והיצירה המיוחדת הזו מצליחה להמחיש באופן פלאי למדי את תחושת נוף ההרים האמריקני והטבע המתעורר עם שחר. זה יצירה נהדרת והביצוע אמש היה בהחלט מענג.
וכרגיל בקונצרטים של אנסמבל סולני תל אביב לא נפקד מקומה של יצירה מקומית. אמש זו הייתה היצירה המעניינת של המלחין הישראלי זיו קוז'וקרו, "מאין באת ולאן אתה הולך", שכפי שנרמז משמה היא עוסקת לכאורה בחשבון נפש. אך דומה מתוך המבנה הצורני של היצירה הזו, שחשבון הנפש הזה אינו מוביל לשיא או להזדככות, ואינו אלא רצף תחנות של הלכי נפש משתנים.
שורה תחתונה: קונצרט מעניין ומהנה מאוד. ראוי היה שמופע מוצלח שכזה יזכה לאולם גדוש להתפקע, אך זה לא היה המצב אמש באולם צוקר, וכך לדאבוני פני הדברים הרווחים ברוב הקונצרטים של האנסמבלים הקלאסיים הפועלים בישראל. זה מדכדך משהו. מצד שני הקהל היה מעורב - לא רק קשישי המאזינים הקבועים אלא גם צעירים, וזה כן היה משמח.
