מוסד בריטי ותיק שניתק קשר עם קהל היעד שלו וממשיך מכוח האינרציה, או עוגן של יציבות בלב מציאות משוגעת ומשתנה ללא הרף? הפעם לא התכנסנו לדון ב-BBC אלא דווקא במשפחת המלוכה הבריטית. השאלה הזאת, שעמדה בבסיס רוב עונותיה של הסדרה "הכתר", מקבלת סוג של תשובה בששת הפרקים האחרונים שסוגרים את העונה השישית והאחרונה שלה בנטפליקס. החיים אומנם המחישו שמערכת היחסים של הבריטים עם בית המלוכה שלהם השתנתה ללא היכר בעשורים האחרונים, אבל אם "הכתר" מלמדת אותנו משהו על הלכי הרוח בתוך חצרות הארמון, זה שמהצד של משפחת המלוכה עסקים כרגיל: העם זקוק לנו, אנחנו משרתים אותו ובעצם מקריבים את עצמנו כשאנחנו מעסיקים אדם שכל תכליתו היא לקפל מפיות או לטפל בברבורים המלכותיים, וחשוב שנמשיך לגור בארמון, להשתתף בטקסים רשמיים ולנפנף מהמרפסת, ולו כדי לספק לנתינים הבריטים את הקסם והמסתורין שהם כמהים אליהם כל כך.
האמת היא שהכיוון היחיד האפשרי אחרי ארבעת הפרקים הראשונים של העונה, שעלו לפני כמה שבועות, הוא למעלה. ארבעת הפרקים האלה עסקו באופן בלעדי בפשפוש צהבהב בשבועות האחרונים בחייה של הנסיכה דיאנה, ביחסיה עם דודי אל פאייד ומותם בתאונת דרכים, והסיטו את "הכתר" מהמסילה שהפכה אותה לסדרה מרתקת. האיזון המסקרן בין המלכה אליזבת כמייצגת של בית המלוכה ובין הפוליטיקה המקומית התפנו לטובת השאלה האם דיאנה הייתה בהיריון או הסכימה להתארס ומה היא לבשה על היאכטה של אל פאייד. הסיפור הזה מבליח בקצרה בפרקים האחרונים כדי לסגור מעגל עם מוחמד אל פאייד, שהאשים את משפחת המלוכה ברצח וכדי להמחיש את השפעת החקירה המשטרתית בנושא על הארי ו-וויליאם, הצאצאים. מעבר לזה פרקי הפינאלה של "הכתר" חוזרים ברובם למסורת היפה של להעניק כמה שיותר סצנות לאימלדה סטונטון בתפקיד המלכה אליזבת.
זה לא אומר ש"הכתר" סיימה להיות תמוהה וצהבהבה לפרקים. פיטר מורגן, היוצר, לא הצליח להכניע את הקרבה של האירועים לזמננו ואת ההיכרות שלנו - או לפחות של העם הבריטי - עם בית המלוכה, שעברה בעשורים האחרונים בעיקר דרך הצהובונים והמאבק חסר הסיכוי של המוסד מול חשיפה פומבית כמו זו של הארי ומייגן. למעשה הנסיכה דיאנה יכולה לטפוח לעצמה על שכם הרפאים שלה, כי במובן מסוים היא הוכיחה שאפשר להיות מלכותית ונערצת ועדיין אנושית ורבת חמלה, ובכך העמידה סטנדרט חדש של סלב מלכותי. בעקבות השינוי הזה, משחקי הניחושים של מורגן על אחורי הקלעים של בית המלוכה פחות עובדים ככל שהשנים מתקדמות, והדרמה המלכותית הופכת למלודרמה אישית.
הפרקים האחרונים נעים בין התמקדות בנושאים שמזכירים את "הכתר" בימיה היפים, כמו היריבות בין המלכה לראש הממשלה טוני בלייר (ברטי קאוול), במיוחד כשזה נוסק בסקרים; גיחה נוסטלגית לצעירותה של אליזבת באמצעות פרק שהוקדש למותה של הנסיכה מרגרט, להתלבטות המלכותית בנוגע לחתונה של הנסיך צ'רלס (דומיניק ווסט) וקמילה (אוליביה וויליאמס) והרהורי פרישה של המלכה, ובין עלילות הרומן המתהווה בין קייט מידלטון (מג בלאמי) והנסיך וויליאם (אד מקווי), בתקופה שבה האחרון למד באוניברסיטת סנט אנדרוז. מידלטון, אגב, ובעיקר אמא שלה, קרול (איב בסט), מוצגות כמי שסימנו את וויליאם עוד בצעירותו כחתן פוטנציאלי, וקייט מוצגת כמי שנדחפה על ידי אמא שאפתנית ולחוצת מעמד לרומן עם הנסיך. אאוץ'.
למרות מותה של המלכה אליזבת השנייה לפני יותר משנה, בספטמבר הקודם, מורגן מסתפק בסגירת הסדרה בימים שאחרי החתונה של קמילה וצ'רלס (שנערכה במציאות בשנת 2005), כשהיא עדיין חיה ובועטת ובעיקר מחליטה שימיה כמלכה עדיין לא הגיעו אל קיצם. במקביל אפשר להבחין גם בתחילת ההסללה של וויליאם אל דרישות בית המלוכה, כשהוא מקבל על עצמו, ממש כמו סבתא שלו, את הקורבן שבשירות הציבורי ובצורך לשמור על דימוי ממלכתי ומהוגן, לעומת אחיו הצעיר, הארי, שהוא מופת של מרדנות וכבר אז הפך את חייהם של אנשי יחסי הציבור של הארמון למאתגרים במיוחד.
חידת הקשר בין בית המלוכה הבריטי ובין האזרחים של הממלכה לא מפוצחת - מבין המשפטים גבוהי המצח של אליזבת עדיין לא ברור מה מספק הארמון לתושבים מעבר להסחת דעת נעימה מהתלאות האמיתיות בחיים ואגדה לפנטז עליה, אבל אולי גם זה אינו עניין של מה בכך. הנחמה היא שסטונטון עומדת בכבוד ולמעלה מזה בכל השתיקות הטעונות והמבטים מרובי המשמעות שמעידים על הסערה שמתחוללת בתוכה, ורק בשביל זה היה שווה לחזור לשירת הברבור של "הכתר".