במשך חמש שנים הגישה אלכס פרפורי את עבודותיה לתערוכת "עדות מקומית" לצילומי עיתונות, ופעם אחר פעם קיבלה דחייה. האהבה לצילום השתרשה אצלה עמוק עוד מילדות. ובהמשך כשהייתה סטודנטית לתקשורת חזותית ב-HIT, ועם המעבר לתל אביב ב-2018 - כשקנתה את מצלמת הפילם הראשונה שלה - היא החלה לתעד זוויות רומנטיות של החיים בעיר. אבל משהו השתנה בשנה החולפת. מי שנמנים על 65.2 אלף עוקביה באינסטגרם ודאי הבחינו בתמורה שחלה ביצירתה - מתמונות סטילס חולמניות לתיעוד דוקומנטרי של המחאות נגד המהפכה המשפטית ושל אירועים אקטואליים בוערים. השינוי המדובר הוביל את צלמת הרחוב בת ה-30 להגיש לראשונה לתערוכה שתי עבודות וידאו - ונראה שזה עבד. השנה, לא רק שהשתיים התקבלו לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל תל אביב, אחת מהן - "יום ראשון", שמתעדת את הלך הרוח ברחובות תל אביב בימים שאחרי המחאות - אף זכתה בתחרות בקטגוריית הווידאו.
"כשלא התקבלתי זה שבר לי את הלב בכל פעם מחדש", פרפורי משחזרת את התחושות בריאיון ל-ynet, "זה תמיד היה חלום לקחת חלק. זו התערוכה הכי יוקרתית, האוסקר של עולם העיתונות. כשגיליתי שאני סוף סוף בפנים, הרגשתי גאווה עצמית כי עבדתי קשה, במיוחד בשנה האחרונה. חוויתי המון בין ההפגנות והתיעודים.
"הבנתי שווידיאו זה הפורמט הכי נכון כדי לספר מה באמת קורה במחאה", היא מספרת על השינוי שחל בעבודתה, "היה עניין בטיקטוק שהיו אומרים שיש [במחאה] מלא דגלי פלסטין, וזה לא נכון, והחלטתי לספר באינסטגרם מה קורה. זה פגש אותי במקום הנכון, כי זה הוביל אותי לזכייה".
הפגנות נגד המהפכה המשפטית
(צילום: אלכס פרפורי)
למה בחרת להשאיר את ההגשה בפורמט סטורי?
"כי אנשים באמת לקחו את זה ברצינות, כעיתונות. ובגלל שזו תערוכת עיתונות, היה לי חשוב להדגיש שיש גם עיתון חדש שקוראים לו אינסטגרם, שלא צריך לזלזל בו. נכון שיש אנשים שיצלמו את ארוחת הבוקר שלהם וכדומה, ויראו את זה לעולם, אבל מבחינתי זו פלטפורמה דוקומנטרית".
למה קוראים לעבודה בעצם "יום ראשון"?
"כי אלה ימי ראשון שמגיעים אחרי יום שבת, שבו שתמיד יש הפגנות. הלכתי כמעט לכל הפגנה וספגתי המון, בין מכת"זיות, סוסים, דחיפות של שוטרים ואש באיילון. זה נהיה סוג של שגרה, סוג של מציאות. משהו שהוא נורמלי, אבל בכלל לא נורמלי. וזיהיתי בעיקר בימי ראשון שאחרי - אבל גם בהמשך השבוע - הדים של איזו טראומה שאני חווה. פתאום אני לא יכולה לראות סוסים למשל, וכל מה שאני רואה בעצם קשור למחאה. לא הצלחתי להתנתק מזה, זמזמתי תמיד את הפסקול: 'נפלתם על הדור הלא נכון'".
הרגשת שהאנשים שצילמת חווים את אותה טראומה?
"תמיד כשאני רואה בן אדם שנותן לי השראה לצלם אותו - זה בעיקר כי אני רואה את עצמי דרכו. אז אם אני הזדהיתי עם הנושא שצילמתי, אני מניחה שהזדהו איתי גם. אבל לא ממש דיברתי עם אנשים, 'היי, יש לכם טראומה', פשוט הנחתי שזו לא רק אני".
עבודה נוספת של פרפורי שמוצגת בתערוכה היא "הפגנת תומכי הרפורמה", סיקור שלה מהפגנת התומכים ברפורמה במערכת המשפט ("AKA הימין"), שאותה צילמה חובשת כובע מצחייה ומכסה את עצמה בסטיקרים של "רק ביבי" כדי להיטמע בקהל. "רציתי להשתלב עד כמה שאני יכולה, כדי לספוג ולהרגיש אותם ואת מה שהם מרגישים. להיות חלק כדי לספר את הסיפור שלהם, לא מהצד אלא מבפנים", היא מספרת.
"לפני שיצאתי כולם הזהירו אותי, 'תיזהרי, ירביצו לך, יעלו עלייך', וכל מיני דברים כאלו. ואמרתי לעצמי, 'מה? זה אנשים, זה ישראלים, הכול טוב', וזה עוד יותר דרבן אותי לפגוש את האנושיות. היה לי חשוב לראות על מה הצד השני מוחה ומה הם מרגישים. זה מאוד סקרן אותי להגיע ולתת להם סיקור כמו שאני נותנת לצד האחר. גם אין לי יכולת להוציא אנשים רעים. אני ממש אוהבת בני אדם, וחשתי שם כאב, חשתי תסכול. הרבה מהם היה עם חולצות של 'אזרח סוג ב'', ואומנם אני לא מאמינה שהם אזרחים סוג ב', אבל אני יכולה להזדהות עם הכאב האישי שלהם ועם הזעקה שלהם. ואני חושבת שלפגוש ולהראות את זה - גם אם אני לא מחזיקה באותה דעה - יכול דווקא להרגיע, במקום להימנע, לפחד ולהמציא איזו חרדה. זה סך הכול הרגיש לי שאנחנו באותו פסקול".
הופתעת ממה שראית שם?
"כן, כי הם ממש חיקו את כל מה שההפגנות נגד הרפורמה עשו. אז הם רצו למשל לרדת לאיילון, וחסמו את המדינה. זו הייתה פנטזיה שלהם באותם הרגעים - לרדת ולהיות גם חלק מתוך המהפכה ומהטירוף הזה שאני חווה כבר על בסיס יומי. מה שהפתיע אותי זה שהשוטרים נורא נתנו לזה יד, ופתחו ונתנו להם לרדת. היו שם ממש לחיצות ידיים, מציעים לשוטרים במבה... זה היה נורא מעניין לראות. הם ירדו והגיעו לקצה מסוים, אמרו להם, 'יאללה, תעלו', וכולם עלו ולא היה איזה טירוף או בלגן. זה היה מאוד שונה מ[ההפגנות] נגד הרפורמה".
לא היו מכת"זיות, פרשים?
"לא. ממש לא. אני הרגשתי שגם היה הרבה 'שמאלנים בוגדים' בזעקות שלהם, וזה מאוד שונה מהמחאות נגד הרפורמה שזועקים נגד הממשלה, ושם צעקו הרבה נגד קבוצה אחרת של ישראל. אני חושבת שיש כאן איזה חוסר תקשורת. לכולם יש אינטרס משותף - לחיות פה טוב יותר".
אילו תגובות קיבלת על הסטוריז האלה?
"זה היה ממש מוערך שבאתי בגישה מאוד נקייה ואנושית בגובה העיניים, זה גם היה היעד שלי -להראות כמה שיותר ניטרלי, פשוט לסקר. והתגובות היו טובות וחמימות, אבל כמובן גם ביקורתיות. היו אצלי באינסטגרם תגובות לא נעימות כלפי קבוצה מסוימת, קללות וכינויים וזלזול, וזה בדיוק מה שהם מדברים עליו כשהם אומרים שהם אזרחים סוג ב'. יש קבוצה מסוימת שבאמת מתעקשת לרדת עליהם. ואתם לא יותר טובים. זה מתנשא, ואני לא בעד הגישה הזאת".
"אני לא אוותר על שלום, גם כשהנורא ביותר קרה"
פרפורי נולדה בניו יורק ועלתה לארץ בגיל תשע, יחד עם אימה האמריקאית ואביה העיראקי, והמשפחה עברה להתגורר ברמת גן. כשהייתה נערה, סבא שלה קנה לה את המצלמה הראשונה והרומן עם הצילום החל. "הרגשתי שהצלחתי ליצור איזו שפה חדשה שלא הכרתי", היא משתפת. לפני חמש שנים, כאמור, היא עברה לגור בתל אביב וקנתה מצלמה אנלוגית, "רציתי להראות את האהבה שלי לעיר, זה התחיל מזה".
במשך תקופה ארוכה עיקר עבודתה היה בצילומי סטילס. "זו חוויה איטית יותר שנכונה לי", היא מסבירה, "אני מאוד נהנית שאין לדעת איך יצא, לפנטז על הרגע לפני שאני מפתחת - האם זה יצא טוב? איך זה יצא? ולהשקיע ברגע אחד, במקום לצלם 1,000 תמונות", היא מספרת בחיוך, "זו התאהבות, ונראה לי שאעשה את זה כל החיים. אני מרגישה את זה".
עוד לפני המחאות, המלחמות והאסונות, הייחוד בצילומיה הוא היכולת יוצאת הדופן שלה למצוא יופי בסיטואציות הכי יומיומיות, ולהעביר באמצעותן מסר. "מעצם העובדה שהמצלמה תמיד עליי - העין שלי תמיד מחפשת", היא מסבירה איך היא מוצאת את הרגעים האלו, "לא באובססיביות, כן? זה פשוט בולט לי. כשאני בלי המצלמה, אני לא רוצה לראות כלום כי אני ממש מפחדת לראות משהו יפה ולפספס. המצלמה גורמת לי ליהנות מהחיים ברחוב ומהרגעים הקטנים, וליצור איזה סיפור מסוים מאותו היום. זה יכול להיות אישה עם שמלה פרחונית, ואז יהיה לי יום שכולו סביב פרחים. זה מאוד גורם לי לחיות בסרט. סרט טוב", היא מוסיפה וצוחקת.
בין האנשים שצילמה פרפורי לאורך השנים נמצא אמנון, גבר גדול ממדים שאותו צילמה לראשונה ב-2019 משתזף בחוף פרישמן. אמנון עבר ניתוח והשיל כ-80 ק"ג ממשקלו וביקש מפרפורי לבוא לצלם אותו פעם נוספת. היא מעידה כעת שהקשר ביניהם נמשך עד היום. "אמנון באמת מושלם. הוא כל שבת בחוף פרישמן והוא שולח לי תיעודים. זו מערכת יחסים עם המון אהבה והערכה".
את תמיד יוצרת קשר אישי כזה עם מצולמים?
"כן, הם אנשי העיר שלי", היא מחייכת. "אין לי זיכרון טוב, זו אחת הסיבות שאני מצלמת, אבל אני ממש זוכרת כל בן אדם שצילמתי, הם נכנסים לי ללב. אני מאוד אוהבת את האנשים שלי".
עוד מישהי כזאת שפרפורי צילמה לאורך השנים היא ויויאן סילבר ז"ל, תושבת בארי ופעילה בולטת למען השלום, שנרצחה בטבח ב-7 באוקטובר. "זו הייתה היכרות קצרה", היא מעידה. "היה לי ג'וב של הקרן החדשה, לארגון שתיל שחגגו 40 שנה דרך 40 הפעילים החברתיים והאקטיביסטים הכי משפיעים ב-40 שנים האחרונות. ראיתי בזה את הג'וב המושלם - שאני יכולה לפגוש את הסופר-סטארים של המדינה - ולקחתי אותו מאוד ברצינות.
"התקשרתי לכל אחד ואחת, וממש ראיינתי אותם וניסיתי להבין מי הבן אדם, מאיפה הוא הגיע. ואז צלצלתי לוויויאן. היה לה צילום משותף עם אמל אלסאנע (פעילה חברתית, י"א), שתיהן הקימו יחד את אג'יק, שזה בית ספר לשיקום נשים בדואיות. הן סיפרו לי שבגלל שמלא נשים בדואיות מתחתנות עם גבר אחד, אז הרבה פעמים הן נותרות מאחור ויש להן מלא ילדים והן לא מקבלות הרבה כלים להמשך החיים, אז הן באמת מטפחות את הנשים האלו. בשיחה, ויויאן אמרה שמחוץ לקיבוץ בארי יש שדה פרחים, את הדרום-אדום ושכל פרח וכל כלנית יכולים לייצג את כל הנשים שהן עזרו להן, והרגשנו ביחד שזה הסיפור שאנחנו רוצות לספר - את הפריחה. זו הייתה באמת שיחת השראה.
8 צפייה בגלריה
"היא נכנסה לי ללב, היא האם הרוחנית שלנו". ויויאן סילבר ז"ל ואמל אלסאנע
(צילום: אלכס פרפורי)
"בצילומים ממש אספתי אותה מהקיבוץ, נסענו לשדה ופגשנו שם את אמל. משם, אני הייתי ממש זבוב על הקיר. הן לא ראו אחת את השנייה כל כך הרבה זמן, והן התחבקו, צחקו, לחשו והיו כמו נערות. חברות הכי-הכי טובות. בחיים לא ראיתי דינמיקה כזאת, כל כך טהורה ויפה", היא מספרת וקולה נשבר מעט. "לא רציתי להגיד להן להסתכל למצלמה, פשוט צילמתי. זה באמת הפורטרט היחיד מכל ה-40 שאין לי ממש מבט אל המצלמה, הן בעולם שלהן ואני לא רציתי להפריע. זה היה הצילום האהוב עליי מכל הפרויקט, היא הייתה מאוד מיוחדת ושונה מאוד מהנוף שאנחנו בדרך כלל מכירים, עם המון תקווה לחיים אחרים".
מה עבר לך בראש כשפרצה המלחמה?
"ישר חשבתי על ויויאן וחיפשתי באינטרנט אם מישהו דיבר עליה. פתאום ראיתי שענת סרגוסטי, האוצרת של 'עדות מקומית', פרסמה שהיא נעדרת. אז הבנתי שאני רוצה לדבר על מי זאת ויויאן, מה הסיפור שלה, שאני רוצה להראות איזו אישה היא, וגם לשבור לעולם את הסטיגמה הזו של 'מה זה ישראלים?' ויויאן הייתה פעילת שלום ורק רצתה פתרון - נשי בעיקר. בעולם של גברים שמאמינים בנשק ובמלחמה, ויויאן האמינה בצורה אחרת, ואיבדנו אישה גדולה. אבל אני באמת חושבת שהמטרה והחלום שלה עוד ימשיכו לדורות. היא נכנסה לי ללב, היא האם הרוחנית שלנו".
אחד מהדברים ששומעים המון כרגע זה על "ההתפכחות של השמאל", ש-7 באוקטובר בעצם גנז כל אפשרות לשלום.
"אין אופציה חוץ מלשמור על התקווה לשלום תמיד. אני בחיים לא אוותר על הרעיון הזה, גם אם הוא נראה רחוק מהמציאות ולא אפשרי. ואפילו אם אנשים יכולים לחשוב שזה בוגדני, אני ארצה שלום תמיד. זה אולי נשמע תמים, אבל אני באמת רוצה שאנשים יפסיקו למות. ואני חושבת שמלחמה ועוד מלחמה לא יכולה להוביל לזה, וצריך לצרף נשים לכמה שיותר לחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות. הסיטואציה הזאת, שיש רק ארבע נשים בממשלה שמייצגת אותנו, זה חלק בלתי נפרד מהבעיה, כמו גם העובדה שלא הקשיבו לתצפיתניות כשהן היו רגישות וקשובות ואמרו שראו את כל המחזה הזה קורה, ואפילו צחקו ביניהן על מתי ואיזה יום - וזלזלו בהן. וכן, אני לא אוותר על שלום, גם כשהנורא ביותר קרה. זה משהו ששומר אותי כבת אנוש".
"בהפגנה לשחרור החטופים מול שגרירות קטאר התפרקתי. לא הצלחתי לצלם"
פרפורי היא צלמת ודוקומנטריסטית במשרה מלאה כבר שנים. בין היתר בתחום התקשורת עבור "המקום הכי חם בגיהנום" ורלוונט, גוף התקשורת האינטרנטי של ליאור שליין, וכיום עובדת כעצמאית. במסגרת עבודתה ברלוונט היא נשלחה לתעד את ההפגנות הפרו-פלסטיניות בלונדון וחזרה משם מטולטלת. "זה היה ממש לא נעים", היא משחזרת. "יורדים על ציונים, צעקו שהם רוצים אינתיפאדה. יש את כל ה'נשים למען עזה', אבל איפה הנשים למען הנשים שנאנסו, נטבחו ונחטפו? היה לי ממש מתסכל וכואב לחוות את זה.
8 צפייה בגלריה
"הם מצטרפים לטרנד. הקונפליקט שאנחנו חווים כבר כל חיינו - זה הייעוד שלהם עכשיו"
(צילום: אלכס פרפורי)
"יצא לי גם לראיין אנשים ולשוחח איתם, והרבה מהן הרגישו לי - ואני באמת לא נוהגת לדבר ככה על בני אדם - טיפשות. באיזשהו מקום זה מאוד הרגיע אותי כי חשבתי לעצמי, 'אה, אוקיי, הם פשוט סתומים', הם מצטרפים לטרנד. הקונפליקט שאנחנו חווים כבר כל חיינו - זה הייעוד שלהם עכשיו. שאלתי למשל אם הם התנגדו למה שקרה ב-7 באוקטובר, וביקשו ממני הוכחות. אמרתי, 'אין בעיה, תביאו לי את הטלפון אני אשלח לכם הוכחות', ואז הם ישר שאלו, 'מי את?' והם לא רצו לשמוע. ראיתי גם אינספור תלישות של השלטים של החטופים מכל עבר. אולי אנשים לא מזהים את זה כי נשאר רק איזה סימן לבן כזה של נייר, אבל אני יודעת טוב מאוד מה זה הסימן הזה והשארית של הנייר, וזה שבר לי את הלב לרסיסים לראות את זה.
"למחרת הגעתי להפגנה מול שגרירות קטאר למען שחרור החטופים, והיו כל כך הרבה שוטרים. אם כשהייתי בהפגנת הענק הפרו-פלסטינית זו הייתה ממש חגיגה, וכל אחד בכאפייה באיזה ניכוס תרבותי אבסורדי - אז פה היו ההורים, החברים, האנשים שפשוט בוכים ואומרים 'תחזירו אותם הביתה'. לא עניינה אותם המלחמה, הם רק רצו את האהובים שלהם בבית, ושם התפרקתי. הייתי גמורה, לא הצלחתי לצלם, אף פעם הייתי בסיטואציה הזאת".
מה חשבת באותם רגעים?
"הרגשתי שאני בצד הנכון. אומנם אנחנו מיעוט, אבל אנחנו באמת רוצים את החטופים שלנו בחזרה. ופה מתחיל ונגמר הסיפור. לא נגמר, כמובן, הסיפור ממש ארוך - אבל פשוט תחזירו לנו את החטופים הביתה", היא אומרת בקול רועד. "וכמה אומץ יש ללכת לשגרירות קטאר באזור שהוא מגה-מוסלמי, ולעמוד שם. זה כל כך מוערך. הישראלים שפגשתי שם, כל אחד מהם עם סיפור שיכול להיות כתבה ב-ynet בפני עצמו. אבל זה פשוט ככה נידף, הם חווים ממש אנטישמיות בחו"ל, זה לא קל".
ידעת למה את מגיעה?
"הפתיע אותי אנשים שהגיעו לשם עם כיפות להפגנה הפרו-פלסטינית. פגשתי שתיים שלשון פנייה אליהן היא THEM\THEY, הולכות עם כיפה בצבעי אדום-ירוק, מחזיקות ידיים. שאלתי אותם אם הם באמת יהודיות והן אמרו שכן. שאלתי בערך כל יהודי שראיתי שם אם הם מפחדים מאז 7 באוקטובר, והם ענו, 'מה פתאום, אין מה לפחד', וקראו לשלטים של החטופים פרופגנדה. זה גרם לי לבחילה מסוימת. אומנם ליהודי יכולה להיות דעה שונה ממני, אבל אל תקחו את היהדות שלנו ותחשבו שיש לכם את הזכות להיות TOKEN בסיפור הזה. גם הנטורי קרתא מכוסים בסיסמאות 'ציונים הם נאצים', וכל המפגינים מצטלמים איתם. כ** אמא שלהם, באמת. אנשים בחו"ל חוגגים עליהם".
היה שם משהו שדווקא הצליח לעורר בך תקווה?
"תקווה לא הייתה לי. רק רציתי לחזור הביתה, גם אם בארץ יש טילים ואזעקות, וכולנו כאן חווים איזו טראומה. זו תחושה אבסורדית שאני רוצה לחזור לאיזור מוכה מלחמה כי פה אני מרגישה בטוחה".
"פעם החיים היו מאוד צבעוניים ורגועים, וים ובתי קפה. זה כל מה שאני רוצה לחזור אליו"
עוד לפני שפרצה המלחמה, פרפורי מצאה את עצמה בלב כל סערה אקטואלית במדינה - מההפגנות נגד הרפורמה, דרך ההפגנות למען צדק לרפאל אדנה, ועד התפילה בהפרדה בערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף, שקשה להאמין שהייתה בראש הכותרות לפני קצת פחות משלושה חודשים. באופן מפתיע למדי היא מעידה על עצמה שהיא לא ממש קוראת או רואה חדשות. "אני מנסה לשמור על הראייה ועל הפרספקטיבה של עצמי. אני לא רוצה להיות מושפעת", היא מנמקת.
מכל האירועים - והיו אירועים מטורפים שיצא לך לתעד בשנה האחרונה - יש רגע שזכור לך במיוחד?
"אני אוהבת ללמוד דרך צילום וככה לשבור איזו סטיגמה, או איזה דעה קדומה שיש בתוכי. ב-1 במרץ הייתה את ההפגנה הכי הכי קשה, באחריותו של השוטר מאיר סוויסה. נזרקו בה המון רימונים אל עבר המפגינים באופן מאוד חופשי. זה היה מאוד מפחיד להיות שם, ובאותם רגעים השוטרים והמג"בניקים הפכו לסוג של אויבים. זה היה מאוד-מאוד אלים. זה היה יום אינטנסיבי שהבנו שאנחנו אחד מול השני. אף פעם לא פחדתי מבני אדם, זה אף פעם לא היה קטע, ובאיזשהו שלב כבר התחלתי לפחד. הרגשתי לא בטוחה מאנשים שכביכול אמורים להגן עליי. היום אני מאוד מעריכה אותם, אבל ביום הזה זה היה שונה בהחלט.
שוטרות מג"ב בהפגנות נגד המהפכה המשפטית
(צילום: אלכס פרפורי)
"באיזשהו שלב הייתה מג"בניקית שממש רצתה לריב עם אחד המפגינים. ומג"בניקית אחרת, חברה שלה, לוקחת אותה הצידה ופשוט מנסה לחבק אותה ולהרגיע אותה. וזה היה רגע כן של חברות בין שתי בנות, ושל נשים צעירות. ופתאום אני מסתכלת וזה הזכיר לי את החברה הכי טובה שלי מהצבא. נזכרתי בגיל הזה, ברגעים שזה מה שהייתי צריכה לעשות והרגשתי המון חמלה. והראיתי בסרטון את הרגע הזה שהזכיר לי שאנחנו כולנו באותו צד, וזה ממש השפיע על הגישה שלי לשאר ההפגנות - יש לנו רק אויב אחד, וזה ביבי, וכל השאר קורה כי אנחנו בתוך איזה מנגנון או מערכת שמובילה אותנו לפה. זה שמר לי על הנפש, הרגע הזה של החברות".
לא קשה לזהות את השינוי המשמעותי שחל בעבודותיה של פרפורי בשנים האחרונות. מתמונות ססגוניות, צבעוניות ומלאות שמחת חיים והומור, התיעודים הפכו לרציניים - חלקם עם אימג'ים קשים לצפייה ובעלי אופי חדשותי. "פשוט נשאבתי עם הפלואו של המדינה", היא מסבירה את השינוי, "לפני כן החיים באמת היו מאוד צבעוניים ורגועים, וים ובתי קפה. זה כל מה שאני רוצה לחזור אליו - לא לחיות את האקטואליה".
את חושבת שבאמת תזכי אי פעם לחזור לזה, ליצירה הקלילה?
"כן, היא לא פחות חשובה. כרגע פשוט אנחנו באמצע משהו, ואני אמשיך לספר ואני לא אתעלם. הדבר שהכי חשוב לי זה שלא נחיה את החיים הרגילים שלנו עד שהחטופים חוזרים. אנחנו לא בשגרה, אנחנו כל הזמן צריכים לדבר על זה, וכל הזמן צריכים לחשוב עליהם, וזה מה שבוער בי כרגע. גם אם אני אלך לים, והלכתי, לא הצלחתי להתנתק. אני רוצה לחזור לניתוק הזה".
