אלו ימים של זעם מוסרי. כולנו מצפים בחרדה לסגר המתקרב וזועמים. חלקנו זועמים על ממשלת החירום לטיפול בקורונה, שעדיין לא עושה את העבודה היחידה שהייתה לה, חלקנו על "החייזרים" מבלפור, וחלקנו תולים את האשם בציבורים שלמים שאחוזי התחלואה בהם גבוהים יותר מהממוצע, כמו הציבור החרדי, שמנהיגיו סירבו לסגר נקודתי בבני ברק ואולי הגדילו בכך את אחוזי התחלואה בארץ, מה שעורר זעם מוסרי ציבורי כללי על הציבור החרדי. אבל האם הזעם מוצדק?
כדי להתחיל לענות על השאלה הזו דמיינו לעצמכם את הדילמה הבא: בנק גדול בישראל, נקרא לו "בנק עממי", צריך להחליט למי לאשר ולמי לא לאשר הלוואות גדולות. אנשי המחקר של הבנק שמים לב לכך שתושבי שכונות מצוקה נוטים פחות להחזיר הלוואות. הם מחליטים להעלות משמעותית את הריבית באופן כללי לכל תושבי שכונות המצוקה שרוצים לקחת הלוואה, ללא תלות בזהות מבקש ההלוואה".
אין צורך לציין שיש בנקים שאכן עובדים כך, מתחת לשולחן כמובן, אבל האם הדבר לגיטימי בעיניכם? האם החלטה כזו נחשבת לאפליה של ציבור שלם? או שבשם היעילות הכלכלית לגיטימי לייקר את ההלוואות לתושבי עיירות שלמות?
ואם אתם אוהבים דילמות מוסריות, אז הנה עוד אחת, קשה יותר: מערכת בקרת הגבולות בספרד מזהה שעובדי היי-טק במדינה מעולם לא ביצעו פיגוע, והסיכוי שיעשו זאת הוא כמעט אפסי. כמו שכולנו ודאי זוכרים מהפרה-היסטוריה שבה עוד היה אפשר לטוס לחו"ל, התורים בבידוק הביטחוני הם עניין בלתי נסבל (נכון, להתלונן על טיסות זה פריבילגי ובלתי נסבל בפני עצמו). כל דבר שיכול לקצר את התורים הללו, מבורך. אבל מה תחשבו אם תתקבל החלטה להעביר את כל עובדי ההיי-טק מצד התור בלי בידוק? האם זה לגיטימי? בסופו של דבר זה הרי יקצר את התור לכולם!
כמו שכולנו יודעים, פרקטיקות של העדפה על רקע דת, גזע ומין (מה שנקרא בלשון הטכנית והקרה "פרופיילינג") נהוגות כמעט בכל שדה תעופה ובכל מסוף בידוק (לדוגמה, תנסו פעם לעבור בידוק בעודכם ערבים). אבל עד כמה לגיטימי בעיניכם לערוך פרופיילינג באופן גורף ומוצהר?
אין צורך לציין שאם מסתכלים על מפת הרמזור הישראלית ניתן לראות קשר חזק מדי בין ערים וכפרים אדומים לבין מצב סוציו-אקונומי נמוך. בערים עם משפחות גדולות יותר, שבהן יותר אנשים נזקקים לתחבורה ציבורית (ובדרך כלל לא מקבלים יותר קווים בהתאמה) ושהכיתות צפופות יותר, יש יותר סיכוי להדבקה בקורונה, זו כמעט מתמטיקה ללא מתמטיקאים. אז גם כאן יש בעצב דילמה מוסרית, לסגור איזורים "אדומים" (מה שכנראה כבר אבוד ומאוחר מדי והדילמה היא דילמה של שיפוט מוסרי) או לסגור את המדינה כולה. כאמור, זו דילמה מוסרית לכל דבר וכדי לפתור אותה נשתמש בארגז הכלים המוסרי, והנה שניים מהכלים האלו.
"מוסר תוצאתני" - הוא מוסר שבו הקריטריון שקובע האם החלטה היא מוסרית או לא הוא התוצאות הצפויות שלה. על פי מוסר כזה למשל, מותר להרוג אדם אחד בשביל להציל כמה אנשים.
"מוסר דאונטולוגי" - הוא מוסר שבו להחלטות מוסריות יש ערך ללא קשר לתוצאות שלהן. מוסר שבו יש כללים שחובה לשמור עליהם, אפילו אם השמירה הזו תמנע מאיתנו להגיע לתוצאה טובה יותר. כאן למשל, אסור לנו להרוג אדם אחד בגלל הצו של "לא תרצח" אפילו אם זה יציל כמה אנשים.
אפשר גם להתייחס לשאלת הסגר על בני ברק וחברותיה האדומות כדילמה שבין מוסר תוצאתני למוסר דאונטולוגי - אם אנחנו משתמשים במוסר תוצאתני, ניתן לקבוע שכדי למנוע סגר כללי, מותר ואף צריך היה לעשות סגרים קטנים על ערים ספציפיות, גם אם אלו בדיוק אותן ערים שמצבן בין כך ובין כך גרוע יותר. סגר כללי פוגע בכלכלה וברווחה של כולנו בשורה התחתונה, הרבה יותר מסגרים על הנקודות האדומות במפה בלבד. אבל לא בטוח שזה מה שקובע מוסר דאונטולוגי. אם הסגרים המקומיים יכולים להיתפס כאפליה, או כמתן פחות זכויות לאנשים שגם ככה מקבלים פחות, הרי שמוסר שכזה יכול להצדיק גם תוצאה גרועה יותר כמו סגר כללי, כדי להימנע מסגרים סלקטיביים.
אם נחזור לדילמות המוסריות, קבלו אחת שהייתה רלוונטית לימים שבהם עוד התקיימו כאן הופעות: זמר מוכר (נקרא לו שלמה ארצי) אמור להשתתף במופע של ארגון צדקה גדול שמנוהל על ידי חרדים (נקרא לו "עזר למרפא"). המופע יכול לגייס לארגון כסף רב, שיעזור לחולים רבים בתקופות הקשות ביותר בחייהם. הזמר מגלה שבמופע לא משתתפות זמרות ומתלבט אם להשתתף בכל זאת, או לבטל את השתתפותו גם אם הדבר אומר, באופן ישיר, פחות כסף לחולים ולנזקקים.
מה אתם חושבים? מה אותו זמר אמור לעשות? ובכן, איך נפתרה הדילמה המוסרית הזו כולנו יודעים. ארצי החליט שלא להשתתף במופע, בשל הדרת הנשים, למרות שהדבר גזר באופן ישיר שפחות כסף הגיע לחולים ולנזקקים. כלומר, כדי לא להפלות, ארצי החליט לבחור, לכאורה לפחות, ב"תוצאה הטובה פחות".
לפעמים, אם כן, אפילו "זמרים לאומיים" מקבלים החלטה מתוך מוסר של כלל ולא מתוך מוסר של תוצאה. אינני טוען פה שהפרת סגר, גם אם הוא נתפס כסלקטיבי ומפלה, היא לגיטימית. אבל במקרים מסוימים כן צריך לתהות על מידת האפליה, אפילו האפליה הנתפסת, של סגרים כאלה, ושלפעמים כדי לשמור על כלל מוסרי, אנחנו נדרשים גם להתפשר על תוצאה טובה פחות לכולם ולשלם מחיר, בתקווה שלא נצטרך עוד לשלם מחירים כאלה.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
