לפני הביצוע ל-I Don't Know What I Can Save You From, אחד מהשירים הכי יפים באלבום הבכורה של הצמד הנורבגי Kings of Convenience (להלן KOC, או בתרגום חופשי: מלכי הנוחות), ארלנד אוי מבקש להסביר קצת על הרקע של השיר, אחד הראשונים שכתב עם שותפו, אייריק גלמבק בו. אלא שהסיפור הוא בעצם שיעור ממש משעשע ושנון בהיסטוריה של השניים, מהרגע שנפגשו בתיכון בעיר ברגן, לפני 30 שנה; דרך הרכב שהקימו עם שירים קומיים ושנחל הצלחה (ואז השירים הפכו רציניים - וכל הקהל ברח); ועד לנסיעת רכבת באנגליה להופעה הראשונה אי פעם של KOC, בקובנט גרדן בלונדון. הוא מסיים, הקהל מוחא כפיים ונערך לשמוע נאמבר אהוב.
קינגס אוף קונביניינס בהופעה בלונדון
(קרדיט: עינב שיף)
אלא שאז בו עוצר ואומר: "גם אני תכננתי לספר משהו על השיר, אבל הוא אחר לגמרי". הקהל צוחק ובו מתחיל לדבר על נסיעת הרכבת המיתולוגית: מתברר שהשניים תכננו לעשות חזרות בנסיעה, פגשו את המורה שלו ליוגה, פלשו לקרון ריק במחלקה הראשונה ושכנעו את הכרטיסן להשאיר אותם שם כי הם נורבגים שאין להם מושג מהחיים שלהם. ובכל הזמן הזה, אוי מדגמן תנוחות יוגה בסיסיות בעמידה. הקהל מגיב כאילו על הבמה לא עומדים שני נורבגים בדרגות שונות של חיוורון, אלא דייב שאפל וריקי ג'רווייס.
ההומור החמוד של KOC, שחזר על עצמו במהלך ההופעה, הוא כמו תוספת של פלח לימון בתוך דרינק מרענן של צהריים שמשיים. על פניו, יש משהו בלתי צפוי בקלות שבה השניים לוקחים את עצמם, כאילו שהיא מנוגדת לאופי הסגנון שפרסם אותם: מנגינות רכות וצובטות, הרמוניות שעוטפות את הלב בשמיכת פוך, ושירים עם שמות מאוד מרומזים כמו "אהבה זה דבר בודד".
אבל אוי, עם הגרביים הצבעוניות (הנעליים מונחות בצד במופגן) ולוק של דמות מתוך סרט של ווס אנדרסון (לא סתם היה לו הרכב בשם "הילד הכי לבן שחי"), הוא גיק עם כריזמה של מיק ג'אגר. בו אולי פחות פרפורמר/אינטרטיינר ממנו, אבל גם לו יש רצון לתקשר עם הקהל וגם לא מעט יכולת. וביחד עם גרסאות עירומות לשירים מארבעה אלבומים (החדש שבהם, Peace Or Love, הוא הראשון שלהם מזה 12 שנה), מופע הצהריים הזה מתפתח לכיוונים בלתי צפויים.
עשר שנים אחרי שנפגשו לראשונה, אוי ובו מצאו את הנוסחה שהרכיבה את Quiet is The New Loud, אלבום הבכורה הנהדר שלהם. השנה הייתה 2001 וכיוון הרוח היה אחר לגמרי: סצנת הרוקנרול של ניו יורק התחילה להרים את הראש ולהגביר את הווליום והרוקנרול חזר, כמעט בפעם האחרונה, להיות מה שהילדים אוהבים.
אבל גם הסצנה שהתפתחה סביב להקות כמו KOC, הז'אנר הניאו-אקוסטי כמו שקראו לזה (עם הרכבים כמו Turin Brakes או הזמרת דיידו), לא הייתה פראיירית. המזלזלים ראו בזה עוד פיתוח משמים של מוזיקה לבתי קפה או "סופשבוע רגוע", אבל ספציפית KOC הם אלה שהביאו את סיימון וגרפונקל למאה ה-21, רק עם ריחוק מתוחכם במקום מלודרמה סוחפת.
לכן יש מן הצדק בלראות את שניהם בלבד על הבמה, מספקים את כל מה שהקהל צריך: קצב, מלודיה, תנופה וגם נגישות אנושית חמה, שקל להתמסר אליה גם ללא הסיוע של תופים, בס או כלי מיתר. הקולות של שניהם נותרו כמו מסאז' בקרקפת, כשדווקא בו מתגלה כזמר הופעות יותר מרשים ושלם מאוי הדומיננטי, למשל ב-Killers, שמכניס משמעות בקלישאת ה"הורג ברכות". אבל האירוע האמיתי הוא לשמוע אותם ביחד, משלימים זה את זה כמעט בכל דבר: בשירה, בנגינה ולפעמים גם באנקדוטות.
זאת לא הייתה הופעה נוסטלגית: רוב השירים נלקחו מתוך Peace or Love ושירים מוכרים יחסית כגון Winning a Battle, Losing a War נפקדו מהסט. אלא שהסגנון של KOC לכשעצמו משמש כמנוע נוסטלגיה, גם אם הוא לא בהכרח נטוע בעבר. אולי בגלל זה אחד הדברים שבלטו בהופעה, שנערכה בהיכל תרבות לונדוני ליד גשר ווטרלו, זה מיעוט האנשים שהניפו טלפונים כדי לצלם או סתם הציצו בסלולרי. לא רק בגלל שההתרחשות על הבמה הייתה מעניינת (ושוב, למרות המינימליזם), אלא כי זה נראה לא שייך; ההופעה התרחשה ב-2021, אבל הלב שלה נמצא, או לפחות מתגעגע, לשנים אחרות.
מכאן אפשר להבין את הבחירה של הצמד, לסגור את המופע עם Homesick, השיר שפותח את האלבום השני שלהם. הגיבור בשיר הוא אדם שלא מתגעגע לבית אלא לתחושה שלו, ואת המקום הערטילאי הזה מספקת המוזיקה של KOC. "אני אפסיד כמה מכירות והבוס לא יהיה מרוצה", הם שרים שם, "אבל אני לא יכול להפסיק להקשיב לצליל של שני קולות רכים שמתערבבים בשלמות, מהסליל של התקליט הזה שמצאתי". וכשזה נכון, זה מחזיק אפילו 20 שנה.
