ניתן לטעון כי "ספיידרמן: ממד העכביש" (2018) היה סרט האנימציה החשוב ביותר של העשור האחרון. פיצ'ר האנימציה הראשון שיועד לבתי הקולנוע ושבמרכזו דמות של גיבור-על. כשהסרט יצא אולפני מארוול היו בשיא ההצלחה הכלכלית והביקורתית. לעומת זאת "ממד העכביש" לא נעשה בשיתוף פעולה עם מארוול, אלא הגיע מחטיבת האנימציה של אולפני סוני שמחזיקים בזכויות העיבוד של ספיידרמן והדמויות הסובבות אותו. סוני הוא האולפן שפיקשש עם סרטי הספיידרמן של אנדרו גארפילד, ושמחטיבת האנימציה שלו יצאו עד אז רק סרטים שהיו, במקרה הטוב, בינוניים (סרטי סדרת "מפלצת של מלון") - ובמקרה הנורא, "סרט האימוג'י". "ממד העכביש" הכניס סכום כסף נאה (כ-375 מיליון דולר), אבל עדיין רחוק מההצלחות הגדולות של אולפני פיקסאר, דיסני ואילומיניישן שחצו את המיליארד דולר. חשיבותו אינה בהכנסותיו אלא במהפכנותו הסגנונית. לא רק שהוא זכה לביקורות מהללות ממבקרים ואנימטורים, הוא גם זכה – ובצדק רב – בפרס האוסקר לפיצ'ר אנימציה.
ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש
(צילום: באדיבות פורום פילם)
המפיקים-תסריטאים פיל לורד וכריס מילר עמדו בראש צוות שכלל שלושה במאים (פיטר רמזי, רודני רות'מן, בוב פרסיצט), ומתחתיהם עוד עשרות אנימטורים. יחד הם אתגרו את מודל הסגנוני של אנימציה "ריאליסטית" ששולטת בתוצרים של האולפנים הגדולים. קשה למנות את כל החידושים – הקצב האינטנסיבי, השימוש המדויק במוזיקה עכשווית, ההתכתבות המורכבת עם קומיקס (למשל, עם הנקודות המזוהות עם ציוריו של ג'ק קירבי), יצירתה של אנימציה שעובדת עם רקעים מטושטשים, המשחק המשוכלל בכמות הפריימים פר שניה, ההדגשות של אלמנטים ציוריים שהופכים את הסרט לקומיקס חי. במרכז היה ספיידרמן מסוג חדש – נער אפרו-אמריקני-היספני בשם מיילס מוראלס (שאמיק מור). העלילה מפגישה בינו לבין ספיידרמנים שמגיעים מיקומים מקבילים (כולל יקומים ביזאריים שמהם מגיעים "ספיידר-האם" החזיר-ספיידרמן, ו"ספיידרמן-נואר" בשחור לבן). למרות שהעלילה נשארת על "ארץ 1610" (כדור הארץ של היקום המקביל בו גדל מוראלס), ההגעה של ספיידרמנים מגוונים, המצוירים בסגנונות שונים, היוותה הזדמנות לשילובים מאתגרים טכנית ומלהיבים בשנינותם.
לביקורות קולנוע נוספות:
ההתפעלות שבה התקבל הסרט, בעיקר ע"י אנימטורים שיכלו להעריך את העבודה יוצאת הדופן שנעשתה בו, ניכרת בסרטים שיצאו מאז. "החתול של שרק 2: משאלה אחת ודי" המוצלח מאוד לכשעצמו, שאב לא מעט השראה בסצנות האקשן המופיעות בו. ב-4 לאוגוסט השנה אמור לעלות " צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" שהטריילר שלו מבהיר מהו המודל עבור יוצריו. כמו שאומר המשפט המפורסם "חיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של חנופה". סרט ההמשך "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" (Spider-Man: Across the Spider-Verse) עומד מול האתגר הלא פשוט להשתוות על קודמו, שלא לדבר על האתגר הכרוך בניסיון ליצור סרט טוב ממנו.
ראשית יש לומר כי "ברחבי ממדי העכביש" הוא רק החלק הראשון. הערכה כוללת של הטרילוגיה תוכל לעשות רק בסוף מרץ 2024, כשייצא החלק השלישי "מעבר לממדי העכביש". אז מי שיצאו מתוסכלים מהחלק הראשון של "חולית" של דני וילנב, או שהתעצבנו כש"האימפריה מכה שנית" הסתיים ב"קליף האנגר", צריכים להתאים ציפיות, או לחכות עוד שנה ואז לראות את שני החלקים.
אפשר לחכות, אבל זה מאוד לא מומלץ. "ברחבי ממדי העכביש" מנסה להתעלות על שאפתנותו של המקור, ובמידה רבה הוא גם מצליח לעשות זאת. לורד ומילר הם עדיין התסריטאים-מפיקים, ואליהם חוברים שלושה במאים חדשים: חואקים דוס סנטוס, קמפ פאוורס וג'סטין קיי תומפסון. על כל הצוות מוטלת עבודת האיזון הלא פשוטה בין הקטעים הדינאמיים והמשוכללים סגנונית, לקטעים המנסים ליצור מערכות יחסים הנושאות מידה של מורכבות אנושית. כאן האתגר גדול בהרבה מאשר בסרט הקודם.
הקצב מסחרר, לעיתים מטורף, כאשר הפריים מפוצל למספר חלקים עם התרחשויות מקבילות. לא מעט רגעים מלווים בתחושה של קליטת חלק קטן ממה שקורה על המסך. אני נהניתי הנאה רבה, אבל בהחלט סביר שיהיו צופים רבים, מבוגרים וילדים, שעבורם הגודש יהפוך לבליל מתיש. בגלל שאורך הסרט הוא שעתיים ועשרים, השימור של יכולת הקליטה בהחלט עשוי להתגלות כמאתגר. מי שמסוגל לעמוד בקצב, או לפחות להימנע מהניסיון חסר התוחלת לקלוט כל מה שקורה על המסך, יזכה לחוות אנימציה ווירטואוזית ומשוכללת במידה שקשה למצוא לה מקבילה.
האתגר השני הוא העלילה. בעוד ש"ממד העכביש" הביא לעולמו של מוראלס את הספיידרמנים האחרים, ואת הסגנונות שלהם יחד איתם, כאן יש יציאה לתוך הרב-יקום עצמו. סרטי הלייב אקשן של מארוול שעסקו ברב-יקום היו די מאופקים. ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" (2021) הדמויות מיקומים אחרים הגיעו לעולמו של הספיידרמן הנוכחי; "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" (2022) אומנם נע ברב-יקום, אבל הרוב מוחלט של עלילתו התרחשה במספר מצומצם של יקומים, שגם הם צומצמו לעולמות ספציפיים; ב"אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" (2023) מרחב הקוונטום שימש כנקודת מפגש מקבילה לרב-יקום, עם שלל דמויות ביזאריות עד אבסורדיות, אבל הסביבה שבה הדמויות נפגשו נותרה "יציבה" (ומשמימה). כאן זה דומה יותר ל"הכל בכל מקום בבת אחת" (2022), זוכה האוסקר לסרט הטוב, רק יותר מהיר.
גוון סטייסי (ספיידר-גוון) מ"ארץ-65", שבינה לבין מוראלס התפתחה ידידות וקרבה רגשית, הופכת בסרט הנוכחי לגיבורה במעמד שווה לזה של מוראלס. בהתאם לכך סיפור הרקע שלה – כמי שהרגה ביקום שלה את חברה הטוב פיטר פרקר, מתווה קו עלילתי חשוב של הסרט. אביה של גוון, פקד המשטרה ג'ורג סטייסי (שיה וויגהאם), כואב את מותו של פרקר ומנהל מצוד אחד "ספיידר-גוון" מבלי לדעת שמדובר בבתו. הפתיחה של הסרט המציגה את סיפור הרקע של גוון היא אחד הסיקוונסים המרשימים ביותר של אנימציה שראיתי בשנים האחרונות.
גם בעולמו של מוראלס יש קשיים. הוא התגבר וגבה מאז הסרט הקודם, אך עדיין נער. אביו השוטר ג'פרסון דיוויס (בראיין טיירי הנרי) ואימו האחות ריו מוראלס (לונה לורן) מודאגים מהתנהגותו המפוזרת, המוזרה והלא אחראית של בנם, מבלי שהם יודעים שהדבר נובע מכך שהוא הספיידרמן של העולם שלהם.
בין מוראלס וסטייסי מפרידים יקומים, אבל אירועי הסרט הקודם יצרו ערעור של הגבולות המפרידים בין הרב-יקומים (כמובן יש להדגיש את הצורך לצפות בסרט הקודם לפני הצפייה בנוכחי). מיגל אוה'רה (אוסקר אייזק), ספיידרמן אירי-מקסיקני החי בשנת 2099, עומד בראש כוח משימה של ספיידרמנים מיקומים שונים, שמטרתם לתקן את השיבושים שאפשרו לדמויות לנוע מיקום ליקום באופן שעשוי לסכן את הקיום של כולם. סטייסי מגוייסת לכוח משימה זה, וברגע של היעדר שיקול דעת געגועיה למורלאס גוברים עליה. היא פוגשת אותו, אבל למפגש זה יש השלכות המעצימות את הסכנות לקריסתו של הרב-יקום.
חרף הקצב הקדחתני והגודש החזותי, הסרט מצליח לבסס גם את התכנים הרגשיים של ההתמודדויות והקונפליקטים של הדמויות הראשיות. יש בסרט סצנות שמאיטות, באופן יחסי, את הקצב, ומצליחות לתת עומק לדמויות מהסוג שלא מצוי ביותר מדי סרטי גיבורי-על עם שחקנים בשר ודם. עד כמה שמתווספים כאן פרטים וקווים עלילתיים, הסרט מצליח, לפחות לטעמי, לשמור על איזון ביחס לרמה הוויזואלית של הסרט. הדבר נכון ביחסים של גוון סטייסי ומיילס מוראלס עם הוריהם, כמו גם ביחסים עם דמויות חוזרות מהסרט הקודם, ובראשן המנטור של מוראלס פיטר בי. פארקר (ג'ייק ג'ונסון).
יש בסרט כ-100 דמויות שנוקבים בשמותיהם, ועוד כמעט 300 דמויות המופיעות בו. יש בו עשרות רבות של וריאציות על ספיידרמן. דמויות הספיידרמן המתפקדות כדמויות מרכזיות, זוכות גם לעיצוב ייחודי שלהן ושל היקום שלהם. מבחינה זו בולטת במיוחד הגרסה ההודית של ספיידרמן פאווטיר פרבהקר (קארן סוני) שחי ב"מומבטאן" (שילוב של מומבאי ומנהטן), ועוד יותר מכך הסגנון המדהים של הוברט "הובי" בראון "ספיידר פאנק" (דניאל קאלויה) – מעין ספיידרמן שכולו מעוצב כמו גרסת פנזין פנקיסטי בריטי משנות ה-70. צריך לראות כדי להבין. גם היקום של גוון סטייסי מעוצב בדרך מרשימה במיוחד, עם הדהוד בצבעים ומרקמים של העולם הרגשי של הדמות. אפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד פרטים מהעושר האדיר ומהמם-החושים של הסרט. זו הנאה גדולה למי שאוהב את הקומיקס, את דמותו של ספיידרמן בעשרות גלגוליה, ומסוגל לעמוד באתגר.
