ילדות על הבמה
"הייתי בערך בן שנתיים בתמונה הזו. הילדות שלי הייתה בעייתית מאוד. הייתי בן להורים שנפרדו כנראה מיד אחרי שנולדתי, ולא כל כך הכרתי את אמי כמה שנים טובות. הגירושין היו מכוערים והם בעצם לא נפתרו אף פעם. מגיל ארבע פגשתי אמא חדשה שהייתה אמא מאוד מאוד טובה. אמי הביולוגית לא גידלה אותי אף פעם, אבל לאורך השנים שמרתי איתה על קשר. רק בהלוויה העזתי לקרוא לה אמא. אבל זו חגיגה נחמדה, עכשיו, ואני לא רוצה לחזור לימים אפלים".
מתי החלה המשיכה שלך לבמה?
"מהילדות הכי מוקדמת, ואני לא יודע למה. זה לא שגדלתי בבית אמנותי במיוחד, ולא ראיתי תיאטרון עד שעליתי על הבמה. אני לא יודע למה נמשכתי לזה כל כך. אבל הופעתי לראשונה על הבמה בגיל עשר. בגיל 12 כבר הייתי על הבמה בתיאטרון הקאמרי כשחקן. כל הילדות, עד יום לפני הגיוס, שיחקתי – בקאמרי ובהבימה לילה-לילה. אני לא זוכר לילה אחד חופשי. זו הייתה ילדות על הבמה ומאחורי הקלעים. העולם שלי היה תיאטרון, זה היה הבית ספר שלי. כל מה שיש לי היום זה מאותן השנים. גם כשלא הייתי על הבמה, הייתי מאחורי הקלעים, עומד מאחורי הקוליסות וצופה".
יצא לך לעבוד עם אגדות תיאטרון.
"בטח, כמובן, עבדתי עם חנה מרון, אורנה פורת, יוסי ידין, הבמאי יוסף מילוא - הוא זה שפתח לי את הדלת לבמה, שמוליק רודנסקי וגילה (אלמגור – י.ב), שאנחנו מאוד קשורים. פגשתי אותה ב'הבימה' כשהייתי בן 16".
משירות בשיריון ללהקה צבאית
"בששת החודשים הראשונים שלי בצבא שירתי בשיריון, לצערי. זה היה גיהינום. הגעתי לטירונות כשאני כזה ילד מפונק, שיום קודם עמד על בימת הקאמרי. השחקנים נפרדו ממני לפני הגיוס. לא הסכימו להרשות לי לגשת לאודישנים ללהקה צבאית. אחרי שישה חודשים, במקרה, הייתה לי חופשה ופגשתי את עודד קוטלר בהבימה. הוא שאל אותי 'איפה אתה?', וסיפר לי שהוא מביים את להקת פיקוד מרכז. אמרתי לו 'אני בשיריון, אבל אני מת להיות בלהקה צבאית!' הוא אמר 'תן לי את הפרטים שלך', ושינה את חיי. למחרת הוציאו אותי משיריון – אי אפשר היה לצאת אז משיריון – ונכנסתי ללהקת פיקוד מרכז".
הזדמנות ראשונה כבמאי
"שבוע אחרי השירות כבר עמדתי על הבמה, רצתי מהצגה להצגה, הוחתמתי לעונה ואחרי זה לעוד עונה...הייתי שחקן מן השורה. אבל אני לא חושב ששחקן מעניין. התחלתי להבין את זה לאט לאט, שקריירה גדולה לא תהיה פה. אני יכול להיות שחקן עובד, מה שנקרא, בחור נחמד, אבל לא מעניין במיוחד, שלא משחק תפקידי אופי".
"לילה אחד הייתי על הבמה, והחלטתי שזהו זה, עייפתי ואני מפסיק. לא חשבתי שאני עובר לבימוי, חשבתי שאני עוזב את עולם התיאטרון. הייתי מאוד מתוסכל, עם מצבי רוח, לא מצאתי את עצמי. במשך שנה הייתי ברמן, ואחרי שנה – בזכות שני אנשים, חווה אלברשטיין ויעקב אגמון – עברתי לבימוי. אני וחווה התיידדנו, ואז היא זרקה רעיון שאביים אותה במופע ערב. אבל באתי מעולם התיאטרון הכבד, הרפרטוארי, הרציני, ולא הבנתי בבידור, אז היא אמרה: 'אני הולכת לאגמון להציע'. ואני הייתי סקפטי - אגמון ייתן לי, לבחור שמעולם לא ביים וכשחקן לא היה הצלחה גדולה, לעשות את זה? אבל היה לו אומץ. הוא פתח לי את הדלת, הימר עלי ושינה את חיי".
החברות עם גילה ויענקל'ה
"שלושה שבועות לפני שאגמון נפטר ביקרתי את גילה ואותו, וישבנו כמה שעות ביחד ביום שישי בערב. מותו היה אובדן של חבר מאוד קרוב, אדם שהיה מאוד משמעותי בחיי. בהבימה הוא גם נתן לי את 'בוסתן ספרדי', שהפך לשלאגר הכי גדול שהיה פה אי פעם. הוא נתן לי תמיד הרבה ביטחון והאמין בי. בשלב מסוים הוא הפך לאדם שיכולתי להתייעץ איתו, לדבר איתו על הכול. הייתי מאוד קרוב למשפחה. קודם הכרתי את גילה, שהיא סוג של אחות. התקרבנו מאוד בהבימה כנערים, והיינו מאוד קשורים במשך שנים".
ענת גוב ופסטיבל שירי הילדים
"היו לנו קצת צרות עם פסטיבל שירי הילדים – זו הייתה תחרות שירים עם כמה דברי קישור מצחיקים פה ושם, והבנתי שזה לא יכול להימשך ככה, שחייבים שינוי. יום אחד ענת גוב הגיעה יחד עם גידי, שהנחה את האירוע. היא אמרה 'יאללה, אני מוכנה לכתוב'. שינינו את הקונספט כך שכל הפסטיבל הפך למין סיפור, שלתוכו מושתלים שירים. נוצר קשר מאוד חם בינינו. מעבר לעבודה סתם היה כיף לפגוש אותה, לשבת בבתי קפה... היא הייתה מבריקה, בחורה חמה ופתוחה ומעניינת, פשוט מקסימה מכל הבחינות".
ובדרך, השינוי הקטן הזה שעשיתם עם הפסטיבל שינה את הז'אנר כולו ופתח את הדלת למופעי הבידור המודרניים לילדים, הפסטיגל ודומיו.
"נכון, זה התחיל מאיתנו, נקודה".
הרגע של מיקי
"בתמונה הזאת אני עם מיקי קם, בזמן שעבדתי איתה על 'קזינו עולמי', השיר לאירוויזיון. איך הכרנו? זו הייתה Turning Point (נקודת מפנה) מבחינתה, שינוי בחיים. בדיוק חיפשו להחליף את רבקה מיכאלי כמנחת פסטיבל הזמר, כי באותה שנה היא לא הייתה יכולה. ראש מחלקת הבידור בטלוויזיה שלח את נעמי שמר ואותי כדי לראות רביעיית בנות, שאולי אחת מהן תתאים לתפקיד. בהן היו שתיים שהפכו בהמשך לכוכבות גדולות – חנה לסלאו ומיקי קם. נעמי ואני נכנסנו, ואמרתי 'בתחושה שלי מיקי תתאים להנחיה'. היא רק השתחררה מלהקת הנח"ל, אז לקחתי אותה. הייתי אמור להיות הבמאי, וחשבתי שהנחיה סתם תהיה לא מעניינת, וכדאי לבנות לה נאמבר מוזיקלי, מעין מונולוג שהיא מספרת על כל התחושות שלה, שהיא עומדת פה על הבמה והיא נרגשת. כשהמונולוג הזה, המושר, הסתיים - הבנו שמיקי לא תוכל לעבור ברחוב. היא הפכה לכוכבת ביום אחד".
חנה לסלאו וירדנה ארזי
"עבדנו על המחזמר 'ברנשים וחלומות', ששתיהן הופיעו בו. הוא רץ בהיכל התרבות משהו כמו 80 פעם באולמות מפוצצים, וגם שודר בטלוויזיה. כל מלחמה היו משדרים את זה מהבוקר עד הלילה. עם כל אחת מהן עבדתי המון, במחזות זמר, בטלוויזיה, במופעים. חנה זה משהו. רמת הכישרון שם - זה פשוט תענוג לעבוד איתה. היא זיקית, שיכולה לעשות הכול מהכול. יש לי כמובן גם קשר מיוחד עם ירדנה".
הסיפור שובר הלב של אמיר פיי גוטמן
"יום אחד נסענו במונית, אני ואמיר, והוא סיפר לי שהוא בפרשת דרכים. בסוף הדרך התחבקנו והוא אמר לי תודה, כיוון שאמרתי לו 'קום ותעשה. אתה לא עובד כרגע כזמר או כשחקן, אבל אתה יוצר. תעז, תעשה וזה יקרה. אני מרגיש בבטן'. בהמשך ראיתי שזה עובד, שהוא חיבק את מה שאמרתי לו. זה היה מפגש חם מאוד. אחר כך נפגשנו כשהוא כבר היה אחרי המחלה, והוא סיפר לי את כל מה שהוא עבר. כשנודע לי על מותו הרגשתי נורא, זה שבר לי את הלב. הרגשתי שפשוט אין צדק. הוא חווה את הפריצה הגדולה שלו כבמאי וככותב, הכול היה שם. סוף סוף היה לו ביטחון ביכולות שלו, והוא הקים בית ומשפחה. זה פשוט לא הוגן".
השלמה עצמית
"'כוכב נולד' וכל ההרפתקה הזאת פתרה המון בעיות אישיות שלי. ברחתי מחשיפה בגלל שאף פעם לא הייתי ביחסים טובים עם עצמי, עם מי שאני, איך שאני נראה ואיך שאני נשמע...תמיד הייתי חסר ביטחון והעדפתי להיות מאחורי הקלעים. אבל פתאום הייתי בפרונט, לא הייתה לי ברירה. הסתכלתי על המסך, והייתי צריך להשלים עם זה שזה אני. וזה היה תהליך. בשנתיים הראשונות זו עוד הייתה התמודדות, אבל בשנה השלישית הכול הסתדר. השלמתי עם עצמי, הבנתי שזה פשוט אני - ואני צריך לחיות עם עצמי בשלום".
