מחקרים מוכיחים שדמעות שמזילים מול הטלוויזיה הן עניין בריא ומומלץ. אומנם המחקרים מתייחסים בעיקר לדמעות הנוגעות לדמויות בדיוניות בסרטים ובסדרות, אבל מהרבה בחינות האבחנה הזאת רלוונטית גם לגיבורי דוקו-ריאליטי, כי גם שם מתקיים הכלל הראשוני: אנחנו לומדים להכיר ולהיקשר אל האנשים שמופיעים שם, ואילו להם אין מושג מי אנחנו ואפילו שאנחנו קיימים. במובן מסוים זוהי מערכת היחסים המושלמת: אנחנו זוכים להתרגש, לכאוב את כאבם, להזדהות, להרגיש שייכות, לשמוח כשהם מצליחים, לחוות חיוניות רגשית.
כל זה בלי שנצטרך להיות מושקעים במערכת היחסים הזאת עם חשיפה, פגיעות, זמינות ושאר דרישות תובעניות שכרוכות במערכת יחסים בשר ודם. זה אפשרי כי המוח שלנו לא באמת מסוגל להבחין בין מערכות יחסים אמיתיות ובדיוניות. ספציפית לגבי יבבות מול הטלוויזיה, הן מומלצות בעיקר כי הן מאפשרות קתרזיס, ניקוז של מטענים שליליים מהגוף, ואנשים בדרך כלל מדווחים שהם מרגישים טוב יותר אחרי בכי.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
זה מסביר את קיומן של סדרות פיל-גוד ריאליטי, ששתיים מהן עלו לאחרונה בכאן. "מישהו לגור איתו" היא למעשה "חתונמי" לכלבים ואנשים. מגיע אדם (או זוג או משפחה) שמעוניינים לאמץ כלב, כלומר מעוניינים במערכת יחסים, כל אחד עם השריטה שלו. טובי בנינו ובנותינו הנמנים על צוות הכלבייה יושבים ומחשבים (פחות מדעי רחרוח חולצות ויותר היכרות מוקדמת ויסודית עם הכלבים וסיפור החיים שלהם) איזה כלב עשוי להתאים לצרכים של המבקשים. בינתיים יושבים המאמצים העתידיים בחצר קטנה, כוססים ציפורניים ומחכים.
בשלב מסוים הדלת נפתחת ולחצר נכנס חברו הטוב ביותר של האדם. אחרי כמה ליטופים, גיפופים, בחינה של הכימיה והמשיכה ההדדית הם חוזרים יחד הביתה לירח דבש. אם זה מצליח - זה לנצח, אם אחרי חודש זה לא קורה, הכלב חוזר לכלבייה. בסוף החודש ההפקה מבקרת את המשתתפים ובודקת איזו מערכת יחסים הצליחה לשרוד. בין המבקשים חבר על ארבע אפשר למצוא זוג קשישים, ילדה למשפחה חרדית שמפחדת מכלבים, אמא ובן עם סיפור קורע לב על אב שנפטר בפתאומיות. אין פה מה לא לאהוב. כולם, החל מהמבקשים דרך הצוות המקסים של הכלבייה ובטח הכלבים עצמם, ממוקמים בצד הנכון של הסיפור, וכמו שדורשת האבחנה הידועה, כלבים וילדים גונבים את ההצגה ופה יש בשפע משניהם.
ל"80 וארבע" זוהי כבר עונה שניה. גם פה יש ילדים וגם הפעם במערכות יחסים עסקינן, אבל כאן המיתר שנפרט הוא אחר. בבית דיור מוגן מוקם גן ילדים לשישה שבועות, במסגרתו נערכים מפגשים בין ילדי הגן בני הארבע והדיירים הזקנים. הפורמט הזה לא חוסך מהצופה את התלאות והאומללות שבזקנה. רובן נובעות מבדידות ומתחושת חוסר תכלית, תחושות שהועצמו עקב בידודי וסגרי הקורונה, שהסתיימו לפני הצילומים. הלב נצבט למראה הקשישים, כולם בני 80 ומעלה, שחושפים דיכאון, תחושת אי-נראות, אובדן תחושת ערך עצמי וגעגועים. הילדים הם ילדים, והם לא זוכים לאותה תשומת לב נרחבת בה מסוקרים הזקנים. שני הצדדים אמורים להיות נתרמים מהמפגש - הילדים לומדים לפתח אמפתיה ואבחנה של הבעות רגשיות - אבל בעיקר הזקנים הם אלה שהמדדים הקוגנטיבים והגופניים שלהם אמורים להשתפר, ובקצרה, הילדים שם כדי להרים לזקנים.
במובן השטחי, בשתי הסדרות האלה מושמשת סוג של מניפולציה רגשית, על פניו אי אפשר שהלב לא ירקוד למראה ילדים וכלבים, יצורים תמימים ושובבים, או להבדיל, מילדים וקשישים, שניהם יצורים חסרי ישע שזקוקים לחיבה וחמלה ותמיכה כדי לשרוד. שתי הסדרות גם עושות את הטעות הקלאסית ומגישות פרקים ארוכים מדי, של כ-45 דקות כל אחד, החלטה שיוצרת תחושה של חזרתיות בתוך הפרק ומקהה את החושים. מצד שני, קיימת סבירות גבוהה שלא נעשו הרבה מניפולציות על המשתתפים, והפסיכולוגים לא מתעקשים עם הכלבים להישאר בכל זאת בבית, אבל ברגעים הטובים שלהן "מישהו לגור איתו" וגם "80 וארבע" מצליחות למצוא את דרכן אל ליבו של הצופה ומאפשרות לו חוויה רגשית שמצליחה גם לחצות את גבול הציניות. הגוף לא משקר והדמעות, כמאמר המשורר, זולגות מעצמן. מעבר לזה המבחן הוא פשוט וכולכם יכולים לנסות אותו בבית: אם בסוף צפייה בכל אחד מהפרקים תחושו צורך עז לאמץ כלב, לאמץ זקן או אולי אפילו לאמץ ילד, זה סימן שיש לכם לב ושכאן הצליחו לגעת בו.