מעטים יחלקו על הקביעה כי "הסופרנוס" (1999-2007) הייתה ונותרה מפסגות המדיום הטלוויזיוני. מעט מאוד סדרות הקדימו אותה בהפגנת איכויות דומות של כתיבה ומשחק שאינן נופלות ממיטב היצירה הקולנועית. באופן ספציפי הסדרה שאבה לא מעט השראה מהטון והליהוק ביצירת המופת של מרטין סקורסזה "החבר'ה הטובים" (1990). בזכות רמת הכתיבה הגבוהה באופן עקבי, היכולת להתפרש על פני שעות רבות של דרמה, והמשחק העילאי של ג'יימס גנדולפיני בתפקיד בוס המאפיה טוני סופרנו, הסדרה גם הציגה את אחד הפורטרטים הפסיכולוגיים השלמים והמורכבים ביותר של אנטי גיבור. לכן עוד טרם יציאתו, בפני "הקדושים של ניוארק" (The Many Saints of Newark), סרט קולנוע המתפקד כפריקוול המקדים בכ-30 שנה את אירועי הסדרה, עומדת משימה לא פשוטה.
"הסופרנוס" הסתיימה באירוע אמביוולנטי שעד היום מעורר מחלוקות בקרב המעריצים. בשנים שחלפו מאז, יוצר הסדרה דיוויד צ'ייס לא שב לעסוק בה. ב-2012 הוא כתב וביים את דרמת ההתבגרות הקולנועית Not Fade Away שהתרחשה במחוזות נעוריו (ניו ג'רזי של תחילת שנות ה-60). הסרט, שבו שיחק גנדולפיני, כשל באופן מוחלט בקופות. מאז חלפו תשע שנים, ו"הקדושים" הוא הפרויקט היחידי של צ'ייס המגיע לכדי מימוש מלא, ובו הוא גם חוזר לגדול הישגיו. הצפיות והחששות הן בהתאם.
"הקדושים" מכוון ומיועד לצופים המושבעים של "הסופרנוס". הוא לא רלוונטי למי שלא ראה את הסדרה, ולא מומלץ לאלה שיש להם לא יותר מזיכרון עמום של הדמויות והאירועים שהתחוללו בה. פריקוולים רבים לוקים בחזרה למה שאין צורך או טעם לחזור אליו, רק כדי שיהיה ניתן לחזור ולמנף לצרכי רווח את ההון התרבותי של הדמויות הפופולריות. במקרים רבים, בעיקר בסרטי אימה, הדבר משמש לפסיכולוגיזציה בנאלית של הרוע – מה הוביל את אביר הג'די אנאקין סקייווקר להפוך להיות דארת' ויידר? או להפוך לנורמן בייטס מ"פסיכו",ל"לת'רפייס" מ"המנסרים מטקסס", או לחניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים"? מורכבות הפורטרט של טוני סופרנו, ושל היחסים הבינאישיים שלו, מאתגרת את ניסיונו של "הקדושים" להיות פריקוול ראוי לסדרת הטלוויזיה.
צ'ייס כתב את התסריט יחד עם לורנס קונר, מהכותבים הבכירים של הסדרה. על הבימוי הופקד אלן טיילור, הבמאי הבולט של פרקים ב"סופרנוס", ומי שביים מאז את סרטי הפנטזיה המאכזבים "ת'ור: העולם האפל" (2013), "שליחות קטלנית: ג'נסיס" (2015) ופרקים בסדרות טלוויזיה כמו "מד מן" ו"משחקי הכס". גם אם "הקדושים" אינו נטול פגמים (בעיקר כאלו הנובעים ממוגבלותו של הפורמט הקולנועי), ניתן לשמוח במה שהוא מעניק לאוהבי הסדרה.
העלילה נפרשת על פני מספר שנים, מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70. היא מחזירה חלק גדול מהדמויות, אבל משתמשת, כצפוי, בשחקנים צעירים יותר כדי לגלם אותם. אתגר לא פשוט שמחייב שחקנים לחקות את המניירות המאוד מובחנות של הדמויות שהיו בסדרה, גם אם לפני הבשלתן לצורה המלאה שאותה כבר הכרנו. אחד הדברים שהיו יכולים להכשיל את הסרט מבוצע כאן היטב.
הדמות המרכזית בסרט כלל לא הייתה נוכחת ב"הסופרנוס". דיקי מולטיסנטי (אלסנדרו ניבולה) הוא אביו של הבן דוד כריסטופר מולטיסנטי (לא יותר מתינוק בסרט הנוכחי), והוא משמש בפוזיציה המקבילה לזו של טוני סופרנו בסדרה, כלומר כבוס הדומיננטי של המאפיה האיטלקית בניוארק ניו-גרז'י. בתחילת הסרט אביו אלדו "הוליווד דיק" מולטיסנטי (ריי ליוטה) הוא עדיין הדמות הדומיננטית, אבל הדברים ישתנו במהרה בנסיבות אלימות.
הדמות החשובה השנייה היא של הילד, ומאוחר יותר הנער המתבגר, טוני סופרנו (המגולם בהצלחה ע"י מייקל גנדולפיני, בנו של ג'יימס). הנער נושא עיניו לדודו לא רק בהיותו הדמות הדומיננטית בעסקים המשפחתיים, אלא גם בגלל שג'ובאני "ג'וני בוי" סופראנו (ג'ו ברנת'ל), אביו של טוני, נשלח לכלא בתקופה הקריטית שבה הבן נע בין ילדות לגיל ההתבגרות.
החלק הראשון מתרחש ב-1967 על רקע התלקחויות אלימות של מחאת אפרו-אמריקנים ברחובות ניוארק. המאפיונרים האיטלקים משתמשים באפרו-אמריקנים בתפקידים זוטרים באופרציות הקרימינליות שלהם אך בגזענותם המושרשת רואים אותם כלא יותר מחיות. ב"הסופרנוס" הייתה, אם ננסח זאת בעדינות, נוכחות מינימאלית לאפרו-אמריקנים, ב"הקדושים" יש להם תפקיד מרכזי ביצירת הלחצים החיצוניים על המאפייה האיטלקית. הרולד מקברייר (לזלי אודון ג'וניור) מבצע שליחויות עבור דיקי מולטיסנטי, אבל יש לו גם תיאבון ליזמות אישית בתחומי הפשע. הרצון שלו מתעורר על רקע המחאה השחורה של 1967, ומגיע לבשלות בחלקו השני של הסרט המתרחש בשנות ה-70.
קטליזטור פסיכולוגי-דרמטי חשוב נוסף הוא האישה החדשה שאותה מביא עימו "הוליווד דיק" מאיטליה. ג'וזפינה ברונו (השחקנית האיטלקית מיכאלה דה רוסי) היא צעירה ויפה, ומי שלא יודעת לסגור את הפה בחברתם של גברים איטלקיים עם פתיל קצר ונטייה לאלימות. תכונותיה יניעו אירועים עלילתיים מרכזיים הקשורים לעיסוק של הסרט ביחסי בן-אב, ומורכבות אופיו של דיקי מולטיסנטי.
"הסופרנוס" הייתה סדרה שידעה לחדור לעומק הניואנסים הפסיכולוגיים של דמויותיה ולהציגם באופן מדויק ושנון. תכונות אלו ניכרות גם ב"קדושים", ברגעים שבהם מתעצבת התשתית לקראת הדינמיקות העתידיות שבהן כבר חזינו. תתקיימנה הקבלות אירוניות במערכת היחסים בין הדוד דיקי וטוני סופרנו הצעיר, לזו שתהיה בעתיד בין טוני והבן דוד הצעיר כריסטופר. גם בגרסה הצעירה שלו הדוד ג'וניור (קורי סטול) הוא שילוב משעשע של מי שנראה כנעבך וצפע הממתין לרגע ההכשה. דמותה של ליוויה סופרנו, אימו מטילת האימה של טוני, מגולמת ע"י ורה פרמיגה בהופעה, שבאופן פרוידיאני מכוון, מזכירה בעיקר את התנהגותה של כרמלה סופרנו, אשתו העתידית של טוני. מערכת היחסים בינה לבין הבן הצעיר מוצגת באופן יחסית מאופק, אך למי שזוכר את השיחות שטוני ניהל עם ד"ר מאלפי על אימו, זו הצצה מספקת למערכת היחסים שעיצבה את המאפיונר הנוירוטי.
נקודת התורפה של הסרט, והיא לא מבוטלת, היא הדחיסות העלילתית שלו. במהלך שעתיים יש מעבר בין שתי תקופות זמן, ומלבד קווי העלילה המחברים בין שתי הדמויות הראשיות, יש גם נוכחות הכרחית לדמויות המשנה. עם כל איכויות הכתיבה, הבימוי והמשחק המופגנות, כל אחת ממערכות היחסים המוצגות הייתה נשכרת מתוספת של לא מעט סצנות. יחסים טעונים לא מקבלים רקע מספק, וכמה תגליות קריטיות לעלילה מוצגות כגילוי מפתיע, במקום כהתפתחות איטית ורבת ניואנסים. "הקדושים" נחווה כגרסה מקוצרת למה שהייתה צריכה להתממש, וחבל שלא התממשה, כלפחות עונה שלמה של סדרת טלוויזיה.