בשנת 2007 הפתיע הסרט "חופשת קיץ" את מבקרי הקולנוע בישראל. היה זה סרטו הראשון של דוד וולך האלמוני, שהיה אז בן 37, בן למשפחה חרדית מירושלים שיצא בשאלה. וולך לא ממש למד קולנוע, ואף שסרטו זכה בפרסי הבימוי והצילום בפסטיבל חיפה שנה קודם לכן, ובפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה - איש לא ראה את זה בא. ההלם שהותירה בי הצפייה הראשונה בסרט זכור לי עד היום. סרטו של וולך היה טייק מקורי ומעניין על הדיבר הראשון בסדרת הטלוויזיה המופתית של קז'ישטוף קישלובסקי, "דקלוג", והוא עסק בטרגדיה של משפחה חרדית המורכבת מזוג הורים ובנם היחיד שיוצאת לטיול בים המלח. גם היום, הוא נותר אחד הסרטים הישראליים הטובים ביותר שנעשו. מבט המשלב תמימות ילדית וביקורת מפוכחת בדוגמטיות של החברה החרדית, התבוננות עדינה ושקטה שמספקת הרהור מורכב על קיום מצוות ואמונה באל, וייצוג שטרם נראה כמותו בקולנוע הישראלי של החברה החרדית המודרנית.
"דניאל אויערבאך" - טריילר
בשנים שחלפו מאז נעלם וולך. פה ושם יצא לי לפגוש בו, ותמיד חששתי לשאול מה קורה עם הסרט הבא, אם יש משהו כזה בכלל. יש משהו טרחני בשאלות כאלה, אפילו מלחיץ ותובעני, וכאשר נודע לי שהוא כותב תסריט חדש - הציפייה לו הייתה רבה. עדיין, התסריט הזה נכתב ונכתב, השמועה שהנה הוא מתחיל לצלם את הסרט נמתחה על פני כמה שנים נוספות, עד שיום אחד בפגישה אקראית בסינמטק התברר לי שיש. יש סרט. אין צורך לפרט בדבר העומס שיוצרת ציפייה בת 16 שנים לסרטו הבא של במאי מבטיח. רבות דובר על "תסמונת הסרט השני". במאים שהבריקו בסרטם הראשון ואכזבו בסרט השני. אפשר לתהות האם אכזבה כזו אינה אלא תוצאה של הציפייה שמשהו בסרט השני יתעלה על קודמו; התביעה שהבמאי יעבור רף גבוה יותר, ממש כמו שבירת שיא בקפיצה לרוחק, אל מול השאיפה הזו, שהיא לעיתים בלתי אפשרית, הסרט קורס - טוב ככל שיהיה.
האם "דניאל אויערבאך" עומד בציפיות של "חופשת קיץ"? האם ההמתנה אורכת השנים מתגמלת? בדרכו המעט ערמומית, וולך מודע לשאלה הזו ויוצר סרט על במאי בגילומו שלו עצמו שמסתבך בכתיבת התסריט של סרטו הבא, יותר מעשור אחרי שביים את סרטו הראשון והמצליח. לא, זה לא "שמונה וחצי" של פליני, למרות שההשוואה הזו מתבקשת (ושגויה). הסרט לא נע בין רמות תודעה, הוא גם לא סרט של חשבון נפש אישי ומקצועי, ואפילו לא עוסק במשבר יצירתי. אדרבא, נדמה שהיצירתיות נשפכת מדניאל – לפחות באופן שבו מחשבותיו זורמות והופכות למילים ולמשפטים מסובכים, להגות על הדת והעולם ועל דינמיקה בין בני אדם, גברים ונשים. דניאל הוא איש מסובך בתוך עצמו, שכותב וכותב אבל לא מצליח לייצר סדר בחייו כמו באומנותו.
כשצפיתי בסרט לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים - שם הוא זכה בפרסי הסרט הטוב ביותר, הצילום (בועז יהונתן יעקב), המוזיקה (יונתן אלבלק) והעריכה (חיים טבקמן ולב גולצר) – הוא הזכיר לי את "עירום", יצירת המופת של מייק לי מ-1993 המתארת את האודיסיאה של צעיר מובטל המשמש כמעין נביא זעם של חברה מיואשת ואדישה. סרטו של וולך אומנם אינו משתווה לזה של לי, אבל קשה שלא להתרשם ממידת האותנטיות והחשיפה העצמית שוולך מפגין בו. הדמות שהוא מגלם, עד כמה שהיא הוא עצמו, היא אובססיבית, נרקיסיסטית, כפייתית, טורדנית ובלתי נסבלת. בה בעת, זו דמות שאנחנו כמהים לשהות במחיצתה, דמות שנמצאת בלימבו שבין העולם החרדי והחילוני, לימבו שהוא למעשה הסרט שאנו צופים בו.
המונולוגים שוולך מפליא להשמיע, להרצות אפילו, בפני קהל שלא תמיד מעוניין להאזין לו ולעיתים אף מגיב בעוינות, מזכירים, ולא במקרה, את הטקסטים האקזיסטנציאליסטיים של אסי דיין. וולך אפילו כמעט נשמע כמוהו. האם הוא עתיד להחליף את דיין כמוכיח בשער של החברה הישראלית (ובמקרה של וולך גם של היהדות) – נביא שנבואת הזעם שלו ב"החיים על פי אגפא" (1992) התממשה כמעט אחד לאחד?
3 צפייה בגלריה
דמות בלתי נסבלת, אך אנחנו כמהים לשהות במחיצתה. מתוך "דניאל אויערבאך"
(צילום: בועז יהונתן יעקב)
לא לחינם מופיע פה שמו של דיין. הוא הופיע בתפקיד הראשי, זה של רב מחמיר, ב"חופשת קיץ", והצפייה בו אז, סמלה המובהק של החילוניות הצברית בדמות הזו, העניקה לסרט רובד משמעות נוסף, זה המקשר בין הישראליות והחרדיות שבגרסתה הקיצונית מכונה בסרט הנוכחי על ידי דניאל/וולך "היפר יהדות". הדמות שמגלם דיין ב"חופשת קיץ" מייצגת את ההיפר יהדות הזו, שמוצאת את ביטויה במצווה הסתומה של שילוח הקן שנדונה שם, ואילו הפילוסוף אויערבאך הוא מתנגדה הקולני. כך, בעוד הסרט ההוא שיקף את מבטו של מי שעזב את הדת שלא על מנת לשוב - "חופשת קיץ" היה אחד הסרטים הישראלים הראשונים שעסק בחברה החרדית ונוצר על ידי מי שבא מתוכה - "דניאל אויערבאך" מפנה את המצלמה אל יוצר הסרט ההוא עצמו, שכמו מבקש לדון בתהליכים וברציונל שהביאו ליצירתו. זוהי התבוננות עצמית מבריקה, אמיצה ומפוכחת שמציבה את שני הסרטים בתוך הקשר ביוגרפי, רעיוני וקולנועי.
בחירתו של וולך לגלם פחות או יותר את עצמו לא רק מעידה על ההיבט האוטוביוגרפי של הסרט (בסצנות שקורות בעבר מגלמים אותו יואב בבלי כתלמיד ישיבה מבולבל ורועי ניק בתקופה שבה עזב את העולם החרדי); היא גם כמו ממקמת את הסרט על הגבול שבין תיעוד ובדיון שעליו מהלכים כמה סרטים ישראליים מהעת האחרונה ועוסקים אף הם בקולנוע ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג, למשל). אבל בעיקר יש בבחירה הזו מידה של חשיפה, לטוב ולרע, שלא חזינו בשכמותה מאז גילם אורי זוהר באומץ את בן דמותו ב"עיניים גדולות" (1974) - מאמן כדורסל המנהל אורח חיים בורגני וחווה קריסה אישית. כזו שתוביל את זוהר "האמיתי" אל חיק הדת ואת וולך, במהלך הפוך, אל העולם החילוני שאינו בהכרח הולם יותר. אחרי הכול, אף לא אחת מהדמויות בסרט מחבקת אותו במיוחד: לא בת זוגו (גלוריה בס) שאליה הוא מתייחס כקהל אינטימי לפטפוטיו המייגעים; לא המפיק הנאמן שלו (איל שיראי שהוא המפיק במציאות של סרטי וולך) שנמאס לו לממן אותו לשווא בעודו מחכה לתסריט שלא מגיע; וגם לא בעל הדירה (סיני פתר) הדוחק בו לשלם את חובותיו, ודניאל מתעמת איתו ועם אשתו (חנה אזולאי הספרי) באחת הסצנות המרגשות והמבריקות בסרט.
3 צפייה בגלריה
סרטו הבא של וולך, אם ומתי שיבוא, כבר מעורר ציפייה. מתוך "דניאל אויערבאך"
(צילום: בועז יהונתן יעקב)
וולך אינו מציג את דניאל בגילומו כדמות מיוסרת. לבטי העזיבה את העולם החרדי אינם לבו של הסרט, וכך גם לא צעדיו הראשונים בעולם החילוני. אדרבא, זוהי דמות בלתי נסבלת שאינה מנסה להתחבב עלינו, והיא פשוט נמצאת שם כל הזמן. נדמה שאפשר להעריך את אומץ לבו של וולך לעשות את הסרט הזה שלא מבקש להחניף לקהלו, ונדמה אבוד ומעגלי ממש כמו גיבורו. בסצנה מרגשת לקראת סופו שבה דניאל מאזין ושר פרקי חזנות, נראה כאילו אנו מאזינים לראשונה למשהו אותנטי, כמיהה לעולם אבוד שאליו אולי לא באמת היה שייך. זהו קולו של וולך הבמאי-תסריטאי שבוקע מנשמתו של דניאל אויערבאך, והוא רווי תשוקה ומלנכוליה, כמו הסרט כולו. סרטו הבא של וולך, אם ומתי שיבוא, כבר מעורר אצלי ציפייה.
