מזה שני עשורים, פרס ספיר הוא הכיבוד הנחשק ביותר בזירת הספרות הישראלית. נכון, יש פרסים יוקרתיים ממנו – הבולט שבהם הוא פרס ישראל לספרות – אבל פרס ספיר מגלם תפקיד אחר. הוא יכול להפתיע סופרים בכל גיל ובכל שלב בקריירה, על רומן שני, שביעי או עשירי, ולהוביל לדחיפה עצומה במכירות. חוץ מזה, יש עוד עניין פעוט: 150 אלף שקלים שמקבל הזוכה. בשביל כל אחד זה הרבה, אך בשביל סופרים זה הון תועפות. בתולדות הפרס, שמחלק מפעל הפיס, היו הצלחות גדולות, רגעים של הפתעה וסיפוק וגם כמה פולמוסים. כל זה לא מאפיין את פרס ספיר לבדו: בכל מוסד שמערב כבוד וסוף, צפויות להירשם מדי פעם כמה התרחשויות סוערות ומסעירות (בתחומי ספל התה, כמובן).
מה עדיף: קפה תמר או פרס ספיר?
זה התחיל כבר בשנתו הראשונה של הפרס, בשנת 2000. באותה שנה היו מועמדים בשלב הגמר חמישה סופרים: אהרן אפלפלד, חיים באר, רות בונדי, יובל שמעוני וחיים סבתו. לא חלף זמן רב ובחודש מרץ סיפרו העיתונים כי יו"ר חבר השופטים, שמעון פרס, נאלץ לפרוש מהתפקיד בעקבות הנחיית מבקר המדינה להגבלת עיסוקיו מחוץ לתפקידו כשר, ובמקומו מונה השופט בדימוס שאול אלוני. עוד באותו שבוע הודיע שמעוני על פרישה מהתחרות. הידיעה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "מה עדיף: להישאר אלמוני או לזכות ב-150 אלף שקל?", ולפי הטקסט, אלוני בחר באפשרות הראשונה.
"שמעוני, המוזכר כאחד המועמדים העיקריים לזכייה בפרס הראשון (...) הודיע כי הוא אינו מתכוון ליטול חלק בטקס חלוקת הפרס, וכי לא ישתף כל פעולה עם מערכת יחסי הציבור של האירוע", נכתב. לפי הכתבה, "שמעוני הדף את כל ניסיונות השכנוע והסביר כי הוא אינו מעוניין בחשיפה התקשורתית הצפויה אם אכן יזכה בפרס, וכי הוא רוצה להמשיך ולשבת בקפה 'תמר' בשינקין מבלי שיכירו אותו". מנגד, מנכ"ל עם עובד, ירון סדן, מסר תגובה מעט שונה, לפיה הסופר "מוחמא ממועמדותו, אבל בתאריך חלוקת הפרס הוא תיכנן לשהות בחו"ל". בסופו של דבר זכה בשנתו הראשונה של הפרס חיים סבתו עם ספרו "תיאום כוונות", והצליח להפתיע את כולם, ייתכן שאפילו את עצמו.
כולם רוצים להיות גרוסמן
בשנה שלאחר מכן, כשהיה רק בן שנה, פרס ספיר כבר רשם הצלחה גדולה והוכיח כי הוא יכול לסייע ליצירה ספרותית להפוך לקלאסיקה מיידית. באותה שנה זכה דויד גרוסמן על ספרו "מישהו לרוץ איתו", שנחשב עד היום לאחד הספרים האהובים בישראל. מעמדו של גרוסמן כסופר חשוב-בהתהוות, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, בשילוב הזרקור של הפרס, זיכו את היצירה בתשומת לב רבה. היה כאן מהלך הדדי. לא רק פרס ספיר עזר לספרו של גרוסמן, אלא גם הפוך: העובדה שהספר הצליח כל כך, ובהמשך גם נכנס לתכנית הלימודים לבגרות ועובד לסרט, חיזקה את מעמדו של הפרס. כולם רוצים להיות גרוסמן.
אך גם אז נרשמה שערורייה קטנה, כאשר סופרת ופסיכולוגית מרחובות בשם אביבה אייזנברג מחתה על מועמדותה של צרויה שלו, בטענה שספרה "בעל ואישה" מושפע מספר שכתבה היא, "מקשיב לקולות הלילה". הטענות התפרסמו לראשונה בתחקיר של "ידיעות אחרונות" מספר חודשים לפני כן. השופט בדימוס אלוני דחה את הפנייה, בטענה ש"אין זה מסמכותה של הוועדה להכריע במחלוקת שנתעוררה".
"אנונימי בשם א. ב. יהושע"
בשנת 2002 הפרס משך פחות כותרות ספרותיות ויותר כותרות טלוויזיוניות. גיל הראבן זכתה עם ספרה "שאהבה נפשי", והפעם הטקס הועבר בשידור חי בערוץ הראשון. העיתונאית והסופרת אורנה לנדאו הגיבה בתמיהה על כך בטור ביקורת טלוויזיה. "בשביל מה", שאלה, ותהתה מי בעצם מרוויח מכך: יו"ר דירקטוריון מפעל הפיס אברהם כץ-עוז, מפעל הפיס עצמו, הערוץ הראשון "שבהיעדר כל תרומה לתרבות הישראלית, נזקק לסממנים חיצוניים ושקריים של תרבות, כגון טקסים שכאלה", או אולי הסופרים עצמם, כי הרי "עם כבוד לא קונים במכולת, זה נכון, אבל הרבה יותר נעים להסתובב ברחוב".
על הביקורת הגיב כץ-עוז עצמו, גם כן על דפי "ידיעות אחרונות": "בראש ובראשונה השידור היה נחוץ כדי שאנשים כמו לנדאו יכירו סוף-סוף את אותם חמשת הסופרים המועמדים לפרס", והוסיף עקיצה: "בין הסופרים המועמדים היה איזה אחד אנונימי, שכתב מעט מאוד ספרים, א.ב. יהושע שמו. הוא אומנם עדיין לא מוכר לציבור, אך מדובר בסופר מתחיל ומבטיח, שבעתיד בוודאי נשמע עליו".
גם "הנסיך הקטן" לא היה עומד בדרישות
בשנה שלאחר מכן, 2003, רק ארבעה היו בחמישיית הגמר. הסיבה לכך נעוצה באחת הפרשות הזכורות ביותר בתולדות הפרס. באותה שנה אתגר קרת נכלל ברשימת המועמדים, ואז הוצא ממנה לאחר שהתברר כי ספרו "אניהו" קצר ממכסת המילים המפורטת בתקנון הפרס. התקנון אז הורה על 60 אלף מילים לפחות, וספרו של קרת מנה כ-38 אלף מילים. לאחר הדיווחים הזכיר יאיר לפיד – אז עוד כותב טורים פופולרי – שגם "הנסיך הקטן" לא היה עומד בדרישות. בהמשך, וככל הנראה בעקבות הפרשה, הונמכה המגבלה ל-25 אלף מילים.
בסופו של דבר התמודדו באותה שנה על הפרס אמיר גוטפרוינד, אבשלום קווה, אורלי קסטל בלום ונתן שחם. את הפרס קטף "אחוזות החוף" של גוטיפרוינד, שהיה אז כותב אנונימי. בהמשך הגיב לדיווח לפיו עמוס עוז, מאיר שלו, אהרון אפלפלד ואורי ברנשטיין ביקשו מהוצאות הספרים המייצגות אותם שלא להגיש את מועמדותם לפרס: "לא מתאים שעמוס עוז ישתתף בתחרות ויפסיד, מפאת כבודו, כפי שלא היו עושים, למשל, תחרות לזכייה בפרס ישראל", אמר הזוכה, "התחרות אינה מתאימה לסופרים שנחשבים מאורות גדולים". בהמשך, סופרים בעלי שם דווקא התחרו על הפרס, ולא פעם גם הפסידו. ב-2015 גוטיפרוינד נפטר בגיל 52, לאחר שפרסם שורה של ספרים רבי מכר.
פרי מחרים - ואיש לא מופתע
בשנתו החמישית של הפרס, לראשונה, רשימת המועמדים הסופית הייתה גברית לגמרי: דודו בוסי, דרור בורשטיין, חנוך ברטוב, יורם קניוק ודן צלקה. האחרון ניצח. קניוק צוטט בעקיצה חביבה לשופטים: "דן צלקה הוא טוב, אבל אתם מנוולים". לא כולם חגגו. באותה שנה, פרס ספיר כבר נעשה בולט מספיק בשביל שיהיה אפשר להחרים אותו, וזמן קצר לאחר ההכרזה על הזוכים, מנחם פרי, עורך "הספרייה החדשה" מצא קאזוס בלי. בריאיון ל"מעריב" הצהיר: "מהיום פרס ספיר יצא מהסיסטמה שלי. הוא בעיניי מחוץ לספרות. מבלי לפגוע בסופרים המועמדים, שאת חלקם אני בהחלט מעריך, הוא בעיני בדיחה מצטברת. זה לא פרס ספרותי, זה אוסף של מוזרויות". דב אלפון, שהיה אז עורך "כנרת זמורה דביר", חלק על הפרופסור: "היה מפתיע אותי אם לפרי היו דברים טובים להגיד על פרס שהוא לא עומד בראש חבר השופטים שלו. בעיניי אם אין פולמוס אין פרס, זה מה שיפה".
ממלחמת לבנון לטקס פרסי אוסקר
ב-2005 הפרס עבר קצת מתחת לראדר, באופן יחסי לשנים קודמות, וזכתה בו אלונה פרנקל על ספרה "ילדה". הקולגות פרגנו, הכותרות היו רדומות – ונדמה כי השיח התמקד פחות בפוליטיקה ויותר בספרות. בעולם הספרות יודעים כולם שלפעמים שנה שקטה היא שנה ברוכה. גם בשנה העוקבת נשמר הכיוון המחויך והחגיגי. רון לשם, בחור בן 30 בסך הכול, סמנכ"ל לוח שידורים ופרויקטים ב"קשת", זכה בלוטו של עולם הספרות עם ספרו "אם יש גן עדן". "אני מאושר ולגמרי בהלם," אמר עם זכייתו. "אני בטוח שהבחירה בספר דרשה מהשופטים המון אומץ כי יש נטייה להירתע מהאקטואליות ומהבוטות שלו, אבל אני מאמין שסופר חייב לעמת את הקוראים עם המציאות הכואבת". כמה חודשים לאחר מכן, ב-2007, יצא לאקרנים הסרט "בופור", שכתבו לשם והבמאי יוסף סידר על פי הספר. הוא ייצג את ישראל באוסקר, ושוב למדנו כיצד פרס ספיר יכול לחזק את סופריו תחילה, ובהמשך גם הם יכולים לתרום ליוקרתו.
מבוכת דג'אני וביטול הפרס
בפרס של 2007 זכתה שרה שילה עם ספרה "שום גמדים לא יבואו", ובשנה לאחר מכן זכה צבי ינאי עם ספרו "שלך, סנדרו". בשנה הזו נרשמה אבן דרך בקורות הפרס, כשלראשונה הוענק פרס לספר ביכורים וזכתה יפה בן כנען עבור ספרה "גם כי אלך". נדמה היה שהפרס תופס כיוון רגוע ויציב, אבל זה לא החזיק זמן רב. בשנת 2009 נרשמה התקלה הזכורה ביותר בתולדות הפרס: באותה שנה אלון חילו כבר הוכרז כמנצח עם ספרו "אחוזת דג'אני". הוא גבר על אמנון דנקנר וספרו "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", נורית גרץ עם ספרה "על דעת עצמו", רונית מטלון עם ספרה "קול צעדינו" ואיריס לעאל עם ספרה "אש בבית". עם זאת, לאחר שעלו טענות לניגוד עניינים מצד יו"ר ועדת הפרס החדש, יוסי שריד, הפרס בוטל ונקבע כי במקום הפרס יעניק מפעל הפיס למתמודדים פיצוי כספי. הטוענים לניגוד עניינים הצביעו על כך שאחייניתו של שריד ערכה את הספר הזוכה וכי הוא עצמו הוציא ספר בהוצאת ידיעות ספרים, שבה ראה אור גם הספר הזוכה. למרות זאת, שריד לא חתם על טופס גילוי נאות, ולדבריו לא היה בכך צורך – כיוון שהדברים היו גלויים וידועים לכל.
העדנה המאוחרת של קניוק
פרס ספיר השתקם די במהרה מהמבוכה. זה קרה בין היתר הודות לזכייתו של סופר אהוב ומוערך, יורם קניוק, ששנים ספורות לאחר הפסדו לצלקה, ניצח עם "תש"ח". בשביל קניוק היה זה רגע יפה וחשוב (אם כי, כפי שכתב חברו איתן הבר, מדובר באדם "בלתי מרוצה" במהותו ומכאן גם חלק מקסמו). שנים ספורות לאחר מכן הלך לעולמו, וטוב היה שהספיק לזכות לפני כן להערכה. "לעת בלותי הייתה לי עדנה", אמר כש"תש"ח" הפך להצגה.
ב-2011 זכה בפרס חגי ליניק, על ספרו השלישי, "דרוש לחשן" ובשנה שלאחר מכן זכה שמעון אדף עם "מוקס נוקס". "היצירה שלי היא יצירה שנמצאת בשוליים ואני לא חושב שהפרס ירים אותה מחוץ לשוליים", אמר אדף בכנות האופיינית לו, "לא חשבתי שאני אהיה הזוכה".
הסופר שסחב את פרס ספיר לבג"ץ
ואז נעה ידלין זכתה עם "בעלת הבית" וסיפקה נאום משוחרר ומבדח. "חייהם של סופרים רוויים בהשפלות כל הזמן, וברגע אני רוצה להזכיר כמה זה כיף להיות סופר וזה לא רק בגלל שזכיתי עכשיו ב-150 אלף שקלים", אמרה לקהל המשועשע. אחריה זכה ראובן נמדר עם "הבית אשר נחרב", שגבר על "טווס בחדר מדררגות" מאת גלית דיסטל אטבריאן, אליה נחזור בהמשך.
ושוב, קול מחאה. ב-2014 עו"ד עמית ארד עתר לבג"ץ בדרישה לשנות את תקנון פרס ספיר, לאחר שספרו "אריות יהודה – סיפורם המלא של המכבים" נדחה כי לא הוגש באמצעות מו"ל. בפסק דינם המליצו השופטים לארד למחוק את העתירה, אך גם הורו לדירקטוריון קרן ספיר לשקול את שינוי התקנון ולאפשר הגשת ספרים שהוצאו באופן עצמאי. הכללים אכן שונו, והחל משנת 2015 ניתן להגיש ספרים גם בהוצאה עצמית, כמו גם ספרים שפורסמו בפורמט דיגיטלי בכלל. כמו לאחר המקרה של אתגר קרת, אנשי פרס ספיר התאימו עצמם למציאות המשתנה.
ניצחון האנדרדוגים
אורלי קסטל בלום, בהופעתה השלישית ברשימה הקצרה, זכתה בפרס של שנת 2015 עם "הרומן המצרי". כמו במקרה של קניוק, גם כאן נרשמה תחושה של "סוף סוף", אף שמדוברת בסופרת צעירה בהרבה. "אני חושבת שמה שמייחד את הכתיבה שלי היא היכולת להשתנות מספר לספר ולהתגלגל יחד עם השינויים", אמרה בתגובה לזכייה והעידה על אופייה וכישרונה המעודכנים-תמיד. בשנה שלאחר מכן, זכתה "המורה" של מיכל בן נפתלי וגם השנה שלאחר מכן הייתה שקטה למדי, עם כמה התמודדויות חוזרות. לבסוף זכתה דווקא האנדרדוג של התחרות, אסתר פלד, על ספרה "פתח גדול מלמטה". ימים של שקט.
הזכייה הכפולה שלא הייתה
מזה כמה שנים אי אפשר לומר "פרס ספיר" בלי שיקפוץ מישהו שינקוב בשמה של גלית דיסטל אטבריאן. למה? בגלל תוכנית של אראל סג"ל ששודרה בגל"צ בתחילת 2017. דיסטל אטבריאן, סופרת, בעלת חנות ואשת תקשורת (היום גם ח"כית לעתיד ברשימת "הליכוד") סיפרה במהלך שיחה שעסקה בתיאטרון יפו שזכתה בפרס ספיר, פעמיים. זה לא עבר בדומייה. אכן, היה מדובר בניסוח כושל: דיסטל אטבריאן הייתה אכן מועמדת פעמיים, על ספר הביכורים "ואם היו אומרים לך" ועל "טווס בחדר המדרגות", אך בשני הפעמים לא זכתה במקום הראשון. לדבריה, כיוון שכל המועמדים ברשימות הסופיות מקבלים פרס כספי ופסלון ניתן לומר כי למעשה זכתה. כרגיל, הסיפור התפוצץ בטוויטר, גלי ההדף עברו לפייסבוק ומשם לעולם כולו. באותו יום כתבה הסופרת בפייסבוק כי היא קורבן של "ניסיון לחיסול ממוקד". היא טענה שתוקפים אותה לא על דבריה, אלא על דעותיה הפוליטיות.
התיקון של אתגר קרת
בפרס של שנת 2018 נרשם תיקון קטן, לפחות מבחינתו של אתגר קרת. כ-15 שנים אחרי שנדחק החוצה מהפרס בגלל פרשת התקנון, הוא שב כמנצח עם ספרו "תקלה בקצה הגלקסיה". זה היה רגע מרתק מבחינה תרבותית. במשך שנים קרת היה סופר אהוב ומצליח, בארץ וגם בחו"ל, ובשלב זה שמו היה ידוע לקהל עצום. ובכל זאת, הוא נותר חסר כל כיבודים ספרותיים. פתאום הגיע השינוי. הצטלבות בין הממסד הספרותי לבין נטיות העם. "זה הכי כיף שקורה משהו שאתה לא מצפה לו", אמר קרת ל-ynet. "אני חושב שזה מאוד מוזר שאדם שכותב יעמיד לעצמו כמטרה לזכות בפרס. זה סוג של בונוס (...) זה הדבר הכי משמח בעולם, אבל כמו אהבה או מתנה זה לא משהו שאתה יכול לחתור אליו - זה פשוט קורה".
לאה צמל, עורכת דין
גל המחאה הבולט ביותר נגד הפרס הגיע ביולי 2019. הסרט התיעודי "לאה צמל, עורכת דין", שמתחקה אחר עורכת דין שבמשך עשרות שנים ייצגה פלסטינים, בהם מחבלים מוכרים, זכה בפסטיבל דוקאביב ולאחר שהתעוררה מחאה פוליטית - מפעל הפיס הסתייג מהתמיכה בו. בעקבות זאת, שניים מחברי ועדת השופטים, שאול סתר ורועי גרינוולד התפטרו מחברותם בוועדה והסופרות לאה איני, אורית וולפיילר ונעמי לויצקי הודיעו כי הן מסירות את מועמדותן לפרס. לויצקי אמרה כי הייתה שמחה מאוד להתתמודד על הפרס היוקרתי, אך נדמה לה כי "המימון ניתן כפרס על דעות והשקפות פוליטיות".
משם כדור השלג המשיך להתגלגל ולגדול. עשרות סופרים וסופרות, בהם אשכול נבו, מיכל בן נפתלי, נעה ידלין ויעקב מישורי הודיעו שאם ספריהם יזכו בפרס ספיר, הם יעבירו חלק מהמענק לטובת מימון הסרט: "כספי מפעל הפיס אינם שייכים לאדם כזה או אחר, עם עמדה פוליטית כזאת או אחרת, הם שייכים לכלל ציבור יוצרי ואוהבי התרבות והאמנות", כתבו. החותמים הוסיפו: "במשך שנים עשה מפעל הפיס רבות לקידום התרבות בישראל, וללא פניות. מכיוון שהחלטתו לבטל את המענק התקבלה מטעמים פוליטיים פסולים, החלטנו להתערב על פי צו מצפוננו". לבסוף, המחאה עשתה את שלה ובספטמבר של אותה שנה מפעל הפיס החזיר את התמיכה בפסטיבל ובסרט הזוכה.
דיונים סוערים על גבולות השראה
בשנה שעברה זכה בפרס "מחר ניסע ללונה פארק" מאת אילנה ברנשטיין, שהתמודדה במסגרת רשימה עם רוב נשי מובהק. בשל מגפת הקורונה, לראשונה נערך הטקס באופן וירטואלי בלבד, בלי חגיגת הקוקטייל שמוסיפה לפרס יוקרה וזוהר בלתי מבוטלים והמאפשרת למו"לים, עיתונאים וסופרים לרכל זה עם זה, זה על זה, בין קעריות הזיתים. בחודשים האחרונים, זוכרים כולם, התעוררה סערה כאשר תחקיר של עיתון "הארץ" העלה טענות כי הספר הזוכה מזכיר מדי ספר אחר, מאת הסופרת הצרפתיה ורוניק אולמי. עולם הספרות החל לרעוש ולגעוש סביב סוגיות על התפר שבין משפט, אמנות ופילוסופיה, בנוגע לגבולות ההשראה. כך או כך, הפרשה עלתה לכותרות כבר לאחר זכייתה של ברנשטיין, ואחרי שספרה המטלטל והעוצמתי הצליח לעורר דיון משמעותי לא פחות בקשיי האימהות, במאבק בדיכאון ובלחץ המופעל על נשים ישראליות ללדת.
ומה השנה?
הפעם נכללים ברשימה שוב בעיקר גברים (למי שסופר, או סופרת) בהם חתן פרס ישראל אחד - יוסף בר יוסף, עם ספרו "אבא, בן, סבתא דינה". לצידו, גיא עד עם ספרה "ויקי ויקטוריה", יעקב צ. מאיר עם "נחמיה", רועי חן עם "נשמות" וסמי ברדוגו עם ספרו "חמור", עבורו זו ההתמודדות החמישית ברשימה הקצרה. יהיה מה שיהיה, דבר אחד בטוח - הסיפור של פרס ספיר עצמו תוסס, מלא הפתעות ומותח – ונדמה כי הוא רק בראשית דרכו.
פרס ספיר ישודר בערוץ קשת ב-28.2 בשעה 23:15 בהנחיית עמוס תמם ולירז צ'רכי.
