שמונה שנים עברו מאז "האחיות המוצלחות שלי", פרי אהבתם של התסריטאיות נועה ארנברג וגלית חוגי והבמאי גורי אלפי, והנה מגיע הפרויקט הבא שלהם: "מי שמע על חווה ונאווה", ששמונת הפרקים שלה עלו אמש לצפיית בינג' ב-yes. "זו קומדיה על זיכרון, אתוס, חלומות וקטנוניות, הרבה קטנוניות", מבטיחות חוגי וארנברג בדבר היוצרות המצורף לפרקים. אז יסלח לי האל הטוב, אני עומדת לקחת את חלקי ההוגן בקטנוניות הזאת. "מי שמע על חווה ונאווה" היא קומדיה חמודה, לפרקים מעט מעייפת, שנעדרת את אפיון הדמויות המושקע שקיבלה אחותה הגדולה והמוצלחת למדי. גם לאחר שמונה פרקים עדיין לא ברור לי אם מדובר בסדרת MeToo# על נשים שהחלומות שלהן נגזלים על ידי גברים או שמדובר בפואמה ללוזריות ולבינוניות. לדעתי גם הסדרה עצמה עדיין לא גיבשה החלטה בנושא.
הצצה לפרק הראשון של "מי שמע על חווה ונאווה"
נאווה (חנה לסלאו) וחווה (קרן מור) הן נשים בשנות השישים לחייהן. פעם הן היו חברות טובות לכמה דקות, כששירתו לפני 40 שנה בלהקה צבאית. חווה על תקן הזמרת היפה אבל חסרת הביטחון ונאווה על תקן המצחיקנית (ליאנה עיון וטליה ברטפלד מגלמות את הגרסאות הצעירות שלהן בציר הזמן המקביל). כל אחת מהן זכתה למנת חלקה ביחס המתעלל מצד גיורא נץ, המלחין האגדי של הלהקה (אסף שלמון), ונשארה אמנית של השורה השלישית. נאווה הפכה לגרסה מטרידה של הישראלית הקומבינטורית, עובדת ותיקה בחברת חשמל שהביאה לתאגיד גם את הבת שלה, צליל (הילה גולדברג המופתית מ"מייקל"). חווה נישאה, הביאה שלושה בנים והפכה לעקרת בית קלולסית שאין לה מושג מה זה ארון חשמל. אחרי שבעלה של חווה מת משבץ פתאומי הן נפגשות שוב ומנסות להבין איך קרה שההזדמנות לגעת בזוהר בלהקה הצבאית חלפה לידן.
בגזרת הצחוקים הכול טוב, חוגי וארנברג הן קומיקאיות מצוינות ואלפי יודע דבר או שניים על בימוי קומי. פה ושם הדמויות מתעלות איזה שוונג וודי אלני או מקבלות פאנצ'ים טובים. אבל ההתעקשות לרכוב על עניין המאבק הנשי זוכה לטיפול גס וחסר מיקוד. רפרורי אין קץ לאווירת החפינה הליברלית בשנות ה-70 בלהקות הצבאיות ובצה"ל באופן כללי; המחזת ההרגל של אלוף פיקוד מרכז לשעבר, רחבעם זאבי, להטריד מינית נשים, כפי שהתברר בתלונות שהועלו נגדו לפני כעשור (השורה "להראות לה את הנמר שלו" שומשה לדעתי לפחות ארבע פעמים באחד הפרקים).
1 צפייה בגלריה
לא ממש תלמה ולואיז, יותר כמו טום וג'רי. מתוך "מי שמע על חווה ונאווה"
(צילום: פיני סילוק)
ציר הזמן של שנות ה-70 מדגים לנו שוב ושוב את השפה הבוטה שהופנתה כלפי נשים, את נורמות שהפכו אותן למטרה מינית נייחת, כל אלה אזכורים "חשובים" להפליא, אבל כשהם חסרי עידון הם מאבדים את האפקט. חנה לסלאו מופקרת יותר מידי פעמים לטייפקאסט שמפספס את הכישרון הדרמטי שלה, זה שיורה בדיחות מחוספסות, עד לסצנה אחת חזקה שמגיעה מעט מדי ומאוחר מדי, בפרק האחרון. חווה של קרן מור גם היא דו ממדית – אישה חסרת אונים באופן מכמיר עד שהוא מתיש, וכשהן כבר מנסות לקחת את הכוח לידיים זה לא מרגיש כמו תלמה ולואיז, יותר כמו טום וג'רי.
"מי שמע על חווה ונאווה" עושה שימוש נבון בסימבולים ישראלים – הלהקות הצבאיות, הסרט "הלהקה", הדימוי של חברת החשמל – והיא בהחלט דוברת את השפה. היא לא תגזול מכם מאמץ ובהתאמה לא תשאיר אצלכם משקע משמעותי. היא הצ'יק ליט הטלוויזיוני המהנה שמגובה בקאסט חלומי, והיא תשעשע אתכם במשך ארבע שעות. כמו ב"אחיות המוצלחות שלי", לקראת קו הסיום היא נזכרת להצטמצם, להתמקד ולהעמיק בכמה סנטימטרים את הדרמה ואני בטוחה שאם לא צפויה לנו עוד קורונה, העונה השנייה היא רק עניין של זמן.
