בשעת צהריים שקטה, גדעון גוריון (75), חבר ותיק בלהקת הגבעטרון וגם המנהל שלה, עושה סיבוב עם הקלאב-קאר ברחבי קיבוץ גבע. הוא מתגאה במפעלות קילוף וייבוש השקדים של המקום, סוגר פוליסות ביטוח לחברים שיצאו לטיסת המריבה - עוד בהחלט נגיע אליה - אבל בעיקר מרגיע את עצמו מהסערה התקשורתית. "ביום שבו זה התפרסם, קיבלתי טלפון אנונימי בלילה. כבר הייתי במיטה, עניתי כי אולי קרה לנכד שלי משהו בצבא, אני יודע? ואומרים לי, 'בוגדים! איך אתם מעיזים?!'. גבר היה על הקו, לא ילד. וסגרו את הטלפון. לא עניתי, הייתי בהלם. אני חושב שעד עכשיו אני סובל מטראומה מהאירוע הזה, אני מודה. להגיד לגבעטרון בוגדים? את יודעת כמה שמעתי את המילה בוגדים?"
חתיכת בקלאש.
"חבר כתב לי היום משהו מאוד נחמד, 'עשו זאת בעבר לנתן אלתרמן, עשו זאת לנעמי שמר ועכשיו לכם, חזקו ואימצו'. אז אנחנו במקום טוב".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
התחנה הבאה היא היקב של קיבוץ גבע, לא כזה עם יין וגבינות וצילומים לאינסטגרם, אלא מתחם פשוט עם כיסאות כתר פלסטיק שבו נפגשים חברי הגבעטרון לחזרות לפני מופעים. הקלנועיות חונות לידו ויש מי מהחברים שמנצל את המפגש עם יורם אלוני, גבעי מגיל שנה ובלהקה משנת 73', להלין על המדרכות בקיבוץ כסדרן הרכב. "הוא לא מתקן את הכבישים כדי שיהיו לו יותר תיקונים לקלנועיות!". "זה לא בתחום שלי, גם אני מתלונן על זה", הוא הודף. אלוני לא יצטרף לטיסה. "צריך להצביע לא?" הוא מקניט, ואז מבהיר: "אני לא נוסע כי טוב לי עם התה והעיתון".
למעגל מצטרפת אמירה ידין, "בת 75 פלוס, יותר מזה אני לא אגיד", חברה בלהקה מאז 75', האישה הוותיקה בהרכב. לגבע הגיעה בגיל עשר כילדת חוץ ועבדה 20 שנה בתור אחות בקיבוץ ואז בתור מיילדת ברמב"ם. "אני נהנית מהפנסיה ומהחיים, אטוס עם הגבעטרון כי אני לא מפסידה שום דבר שקשור אליהם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
רחלי גורדון (63), מכפר החורש, בגבעטרון 27 שנים וגם מנחת המופעים של המועצה, עבדה לפני שיצאה לפנסיה בהנהלת החשבונות של המאפייה בקיבוץ, "אורנים אנג'ל". גדעון גוריון, מיודענו, פנסיונר ומנהל הלהקה ("זה פול טיים ג'וב"), נולד כמו אביו בגבע, וסבו היה ממקימי הקיבוץ. בגבעטרון הוא שר מ־69'. "איך להגיד, כשנכנסתי לתפקיד לפני שנה וחודש לא האמנתי שתהיה כזאת פעילות. היום יש 21 חברים בגבעטרון, בדרך כלל אנחנו 18, אבל הכנסנו קצת כי אנחנו מתכוננים לחגיגות ה-75 של הגבעטרון ויהיו הרבה הופעות, אז כדי לא לקרוע את החבר'ה נצטרך גם שחקנים מחליפים. בסוף המטרה היא כיף, גבעטרון זה ללא תמורה והאנשים האלה באים להופיע, חוזרים ב-2 בלילה וחוץ ממלפפון חמוץ או אולי איזו פיתה וכוס בירה אחרי, לא מקבלים כלום".
גורדון: "נכון. אולי לכם כאב פחות אבל הקרום של הלב שלי דק יותר, והכי כאב לי לקרוא שאמרו, 'מה הגבעטרון לא יעשו למען רדיפת בצע'. אנחנו זמרים בהתנדבות. רק הלהקה מקבלת כסף כי יש הרבה הוצאות סביב ההופעות, אבל אנחנו לא מקבלים תשלום כזמרים. אני משקיעה מהזמן שלי כבר 27 שנים, על חשבון הבנות שלי מאז שהן קטנות, ועל חשבון דברים אישיים כדי להופיע - וככה אומרים לי? זה כאב לי עד דמעות. מצאתי את עצמי עם דמעות בעיניים. ממש עם בכי. קרה כאן משהו, אדם אחד, חכם או טיפש אני לא יודעת אבל בוודאות פרובוקטור גדול, זרק גפרור והצית את כל הארץ. וגפרור אחד שזרק אחד גם אלף חכמים לא יוכלו לכבות".
גורדון: "האלימות המילולית כלפינו המשיכה גם אחרי שאמרנו שאנחנו חוזרים לארץ כדי להצביע. 'מצידי שהספינה שלהם תטבע וייפול המטוס שלהם'. לחשוב שהאנשים האלה שכתבו את זה הם מהעם שלי! לפחות ראיתי אחד, ליכודניק מוצהר, שכתב אני ביביסט, אני לא שם את אותו הפתק שלכם ואני אוהב אתכם אהבה לא שיפוטית"
ידין: "גם אני קיבלתי טלפונים אישיים ואמרו לי, 'איך את מעיזה. מה את חושבת לעצמך? את סמל של המדינה'. כל כך נפגעתי. מה סמל של המדינה? מה הסמליות?"
גוריון: "אמירה, אנחנו סמל. וקודם כל אני שמח שרואים אותנו כסמל, היום נודע לנו שאנחנו סמל, יורם! שמעת? אחרי כל השנים".
אלוני: "אנחנו לא ניכסנו לעצמנו את הסמליות ושמנו את עצמנו שם".
גורדון: "אנחנו לא גוף שמקבל שום תקצוב ממשלתי, עם כל הכבוד ל'סמל'. האלימות המילולית המשיכה גם אחרי שאמרנו שאנחנו חוזרים לארץ כדי להצביע. 'מצידי שהספינה שלהם תטבע וייפול המטוס שלהם'. ואז יצאו גם תגובות מהצד השני, לחשוב שהאנשים האלה שכתבו את זה מהעם שלי! לפחות ראיתי גם אחד, ליכודניק מוצהר שכתב משהו רומנטי, 'אני ביביסט, אני לא שם את אותו הפתק שלכם ואני אוהב אתכם אהבה לא שיפוטית".
ידין: "זה היה תענוג לקרוא".
מתי הבנתם שצריך להתקפל ולחזור לכאן להצביע?
גוריון: "ביום השני. אם אני חושב קדימה, והתפקיד שלי זה לחשוב על הגבעטרון, ואם אני רוצה שנעשה את חגיגות ה-75 ושכל המדינה תבוא ותשמח איתנו, אנחנו צריכים לעשות רוורס טיפה".
ושלא כדאי שידבק בכם כתם.
"כן. דיברנו עם החבר בעל הספינה שבה אנחנו מופיעים, סימן עובדיה, הוא ראה את מה שקורה ברשתות. הבין והגענו איתו למתכונת אחרת על אף שכבר נחתם חוזה. נחזור ביום הבחירות להצביע. רק שלא יהיה דיליי בפרנקפורט, רק מזה אני מפחד. איזה צלם כבר שאל אותי, 'באיזה שעה אני יכול לצלם אותך מצביע בגבע?'"
ידין: "איזו חוצפה".
גוריון: "אמרתי לו שיחכה לי מהבוקר פה".
זה סיפור על יקום שקורס אל תוך עצמו: הלהקה הכי ישראלית וזוכת פרס ישראל, הגבעטרון, תיכננה להופיע בחו"ל ולהיעדר ביום הבחירות. עניין שהיה די בו להעיר את המלעיזים, שהתאכזבו מהלהקה הוותיקה שתחגוג השנה 75 עם המדינה, כי היא "הסמל שלנו". זהבה גלאון, שנשאלה על העניין ואמרה, "לי לא נוח. חברים שלי מגיעים מחו"ל במיוחד כדי להצביע. אני חייבת להודות שזה ממש לא נוח לי", כמו גם דמויות אחרות מהשמאל הפוליטי שזיהו באנקדוטה ספין מוצלח במערכת בחירות מנומנמת, ניפחו את הסיפור מלכתחילה. ומהצד השני, במדינה שבה בכל שנה נערכות בחירות והמערכת הפוליטית לא מצליחה להתייצב, אל תתפלאו אם גם בארזים נפלה שלהבת.
חברי הגבעטרון המכוסחים ניסו להסביר בתקשורת שהחוזה להופעות שקבעו בחו"ל לפני הבחירות מונע מהם לבטל ולהתייצב בקלפי ב-1 בנובמבר. אבל עוצמת הלהבות לא שככה והגבעטרון, עם כל הכבוד לשיט בנהר הריין, עדיין לא מוכנים להיזרק מהקונצנזוס. אז הנסיעה קוצרה ו-18 החברים יצביעו כמו כולם. את תחושת העלבון הם יסחבו איתם גם אחרי ספירת קולות הימאים.
"כשסגרנו את הנסיעה הזאת בכלל לא חשבו על הבחירות", חוזר אחורה גדעון גוריון. "גברת זועבי הייתה בפנים, אדון שיקלי וסילמן גם. אנחנו סגרנו את השיט עוד לפני שהיה מועד לבחירות, בסוף מאי. חזרנו משיט בדנובה והיה נחמד, שרנו, אכלנו, שתינו, הקהל היה מבסוט ובלילה האחרון פנה אליי בעל הספינה, סימן עובדיה, ואמר לי, 'גדעון, זה לא טוב לכם?'. אמרתי לו שהיה לנו נהדר וקבענו תאריך לשיט על הריין מאמסטרדם ועד לבאזל, שווייץ. המדינה התגלגלה בינתיים והתחילו דיבורים על בחירות. סימן אומר לי, 'תשמע אני רואה שהבחירות הולכות להיות ב-25 באוקטובר, אבל אנחנו נצא אחרי'. כשקבעו את הבחירות בראשון בנובמבר כבר לא יכולתי להזיז, הספינה הוזמנה, הקהל שבא בעקבותינו כבר רכש מקומות. הקהל מגוון, אני לא יכול להגיד שצעירים, ישראלים בגיל שלנו".
אילן גלבוע, המנהל המוזיקלי של הגבעטרון, מספר שגם הוא נדהם מהסערה שנגרמה. "הופתעתי מאוד מעוצמת התגובות, זה תוכנן לפני המון זמן", הוא אומר. "אם התזמורת הפילהרמונית הישראלית הייתה יוצאת עכשיו למסע הופעות בארצות-הברית, עם מכירת כרטיסים שנסגרת שנה-שנתיים מראש, מישהו היה מעז להחזיר אותם לארץ? רק בגלל שבמדינה שלנו אי-אפשר לתכנן שלושה-ארבעה חודשים קדימה?"
אלוני: "אגיד לך מה אני חושב על כל הבלגן הזה. נראה היה לי שיש פה ניסיון להתלבש על הגבעטרון בגלל היותו הגבעטרון. אבל חוץ מזה זאת עסקה לכל דבר, ולבטל עסקה זה כבר שיקול ששני הצדדים צריכים להסכים לו. לא רק צד אחד שהוא הגבעטרון. חוץ מזה, לצערי הרב, אם להסתכל על הבחירות האחרונות שהיו במדינת ישראל, נראה שלפחות מנדט הולך לים ולא מצביע ולא שמעתי צפצופים ברשת על כל אלה. אני אומר שהתלבשו על 18 אנשים מהגבעטרון".
גוריון: "בן גביר? איתי הוא לא יעלה על אותה במה" גורדון: "הוא מוזמן לשבת בקהל, נשמח. הקהל הכי שמח שאנחנו פוגשים הוא מעבר לקו הירוק, ואלה לא מצביעי מרצ"
גורדון: "אם את כל האנרגיה השלילית שכיוונו כלפינו עם ההשמצות וההכפשות היו מתעלים כדי לשכנע צעירים להשפיע, כל אחד ביישוב שלו, כדי להגיע ל-80 אחוז הצבעה, כבר היו משיגים יותר מ-18 אנשים שיוצאים לשיט. מבחינתי, הימים הקשים שעברנו הם אהבה בימי כולרה. וזה היה חולי רע, של השמצות והכפשות דווקא מתוך אנשים שהם רוצי שלומנו".
גוריון: "רחלי, אנחנו לא יודעים".
ידין: "אף אחד לא יודע מה אנחנו מצביעים!"
גורדון: "מישהו כתב באיזה מקום שחצי מהגבעטרון מצביעי מרצ, זה ממש לא נכון".
אלוני: "אני אגיד לך יותר מזה, בזמנו היה ניסיון להציג את הגבעטרון כלהקה שלא מופיעה מעבר לקו הירוק. גם זה לא נכון. אנחנו מופיעים איפה שצריך, מעבר לקו הירוק. בלי שום בעיה. השיקול הזה אצלנו לא קיים בכלל. כל פעם אני רואה ניצוצות של התלבשות עלינו ופשוט לא מבין למה".
אתה באמת לא מבין?
גורדון: "את רוצה שוב לגעת שוב בנקודה הזאת שכבר מזמן הורדנו מהפרק? חצי מהגבעטרון הם לא אשכנזים!"
ספרתם ראש-ראש?
"כן, כי כבר שאלו אותנו רק 300 פעם. אני טוניסאית משני הצדדים, יורם מרוקאי. גדעון חצי בולגרי וחצי טורקי. את חושבת שכשעשו לי אודישן לגבעטרון שאלו אותי, 'מאיפה ההורים שלך'?"
ובכל זאת, אנשים כמו גלאון דיברו עליכם כחלק מהמחנה שלהם.
ידין: "שלא תנכס אותנו, זהבה גלאון!"
גוריון: "אנחנו של עם ישראל, א-פוליטיים. כל אחד כאן עם המחשבות שלו".
יש מצביעי ליכוד בגבעטרון?
גוריון: "בטוח שכן".
אלוני: "ואם כן, אז מה?"
גורדון: "טעות לחשוב שכל הקיבוצים הם מהמרכז-שמאל, את יודעת כמה מצביעי מרכז-ימין יש בקיבוץ שלי?"
גוריון: "מאות אנשים העלו את הנקודה שבן גביר רצה לבוא לאיילת השחר, וכעונש אמרו, 'נתלבש עליכם'".
ידין: "מה הוא קשור אלינו?"
בן גביר יכול לעלות לבמה בחוג בית שתשתתפו בו?
גוריון: "איתי לא. אני אומר את האמת. אבל זה בשם עצמי, כל אחד יגיד בשם עצמו".
ידין: "הוא לא מוזיקאי, איך הוא יופיע?"
גורדון: "הוא מוזמן לשבת בקהל, נשמח מאוד. שיתברך בשירת הארץ. הקהל הכי שמח שאנחנו פוגשים הוא מעבר לקו הירוק ובשכונות מסוימות בירושלים. חובשי הכיפה מכירים את כל המילים לשירי הארץ ואף בחור לא קם בגלל שנשים מופיעות על הבמה. ואני יכולה להבטיח לך שהם לא מצביעים מרצ".
אלוני: "לא תמצאי סממן לדעה שלנו ולשיקוף בהתנהגות שלנו שנוטה לשמאל או לימין".
אתה עצמך דיברת על הופעות מעבר לקו הירוק. זאת לא פעם ראשונה שאתם נקלעים לסערה פוליטית.
"הופעות מחוץ לקו הירוק זה טריוויאלי היום לחלוטין, מעולם לא היה דיון על האם נופיע שם או לא. לפני הרבה שנים הייתה חברת להקה, ניקה, שאמרה שהיא לא תופיע שם. חברה אחת! אז היא לא הופיעה. לא קרה כלום. בערב יום העצמאות למשל הופענו בפסגות בבנימין".
6 צפייה בגלריה
''אחד מאנשי המחאה פירסם פוסט ואז לחצו עלינו בטירוף, חצו קווים אדומים''. מחאת בלפור
(צילום: עמית שאבי)
סערה בצד, לכם עצמכם לא היה חשוב להצביע, כאזרחים מודאגים?
אלוני: "אנחנו כאזרחים מצביעים כל חיינו ללא יוצא מן הכלל, לא עושים לעצמנו שבתון".
גורדון: "אנחנו לא אזרחים שיושבים על הגדר, המדינה הזאת חשובה לנו ואנחנו מקיימים את החובה האזרחית הזאת".
גוריון: "לפני שהתחיל העליהום התחלתי להרגיש רסיסים של אנשים שמעלים את העניין, חיצוניים לגבעטרון. התקשרה אליי מישהי מהקיבוץ של רחלי, מכפר החורש. היא אמרה לי דברים לא נעימים ושאלתי את עצמי איך אני יוצא מהעניין הזה. נכנסתי לאינטרנט ומצאתי את אחוז ההצבעה בקיבוצים בבחירות האחרונות. צילצלתי ואמרתי לה, גברתי הנכבדה, בקיבוץ שלך הצביעו 72 אחוזים, אבקש ממך לדאוג ל-28 אחוזים הנוספים לפני שאת באה אלינו בטענות. מאז, שקט".
ואולי גם עברה בכם המחשבה שעם כל הסבבים האלה לא נורא לפספס אחד, הרי גם ככה סביר שניפגש עוד שנה בקלפי?
אלוני: "ממש לא! אנחנו לא עושים את השיקול הזה".
גוריון: "לא חשבנו הלאה, רצינו לדאוג לעכשיו".
מה גרם לכם לחשוב שמי שניפחו סביבכם את הסיפור אלה אנשי מחאת בלפור?
גוריון: "האיש שראיתי את השם שלו, הראשון שהעלה פוסט, סמי אלקלעי, לבש חולצה אדומה של המוחים ומזוהה איתם. אחר כך זהבה השתמשה בדברים שלו. היה לחץ עלינו מצד אנשים מטורפים בקטע של הבחירות ומה יהיה במדינה. אנשים שמפחדים שהצד השני ייקח את המדינה יחד עם החברים הטובים שלו ולא תהיה מדינה. זה מה שאני הרגשתי".
מה האינטרס? יש שיגידו שזה ירי בתוך הנגמ"ש.
"להדליק את המדורה. הוא גם החתים אנשים על עצומה. מאז הוא מחק את הפוסט".
גורדון: "אין לי ספק שזה מישהו שאוהב את הארץ, רוצה בטובתה ורוצה שהבחירות ייטו לצד שלו. אחלה, על הכיפאק, מפה ועד להתנגח בגבעטרון כדי לעשות את זה? הלו, חצית כמה קווים אדומים".
בקרוב הם יתניעו את חגיגות ה-75, וגל תשומת הלב שקיבלו במקרה הזה דווקא עוזר. לאחרונה הוציאו קאבר בשיתוף פעולה עם זוכה הריאליטי "הכוכב הבא", תמיר גרינברג, לשיר "סתלבט בקיבוץ" של ג’ימבו ג’יי ופול טראנק. עד לא מזמן רצו עם ירדנה ארזי בסיבוב של 155 הופעות. אבל החלום הגדול הוא דווקא לקבל את הטלפונים והפניות ולא לרדוף אחריהם בעצמם. "חלמנו על מופע גדול בירושלים, אז נסענו לדבר עם שר התרבות. רצינו מופע גדול בתל-אביב, אז נפגשנו עם רון חולדאי", אומר גוריון. "הציפייה היא להפקה שתבוא מהמדינה, ממשרד התרבות, אבל בגלל שאנחנו הולכים בשנת בחירות הורדתי ציפיות. קיבלתי פניות מאנשים פרטיים שרצו לעזור".
אולי התחושה היא שאתם סמל רק כשאנשים רוצים לכעוס?
גורדון: "הפרגון הגדול היה לפני 15 שנה, כשקיבלנו את פרס ישראל".
גוריון: "את יודעת כמה זמן עבר מאז רחלי?"
ידין: "לא נסענו לריין, אז לא היה לאנשים מה להגיד!"
השיחות במיניבוס להופעות הן לא פוליטיות, הם מתעקשים. "אנחנו בדרך כלל מדברים על מה נאכל אחרי שתיגמר ההופעה". עייפות החומר? לא תראו עליהם כלום. "כשיש עומס אנחנו נפגשים פעמיים-שלוש בשבוע. לפני חודש היו שש הופעות ברצף ושתיים מהן היו אחת אחרי השנייה", אומר גוריון. "עשינו לגמלאים של גבעתיים ותוך שעה וחצי מילאו את כל האולם. אמרתי, בואו נעשה כבר שתיים. מאשר ללכת ולחזור ביום אחר. עלינו על הבמה שוב אחרי חצי שעה. אני מרגיש שהרגליים טיפה כואבות, לא מתבייש להגיד".
ידין: "ובכל זאת באים בשמחה להופעות גם כשהגוף קצת כואב".
היו שנים שהייתם ידועים בעצירות בבית הפנקייק.
גוריון: "כן, אבל הרבה שומרים על סוכר".
גורדון: "רצינו אוכל-אוכל. היו כמה מסעדות, למשל המקום של סמי בכיכר בחדרה".
ירדנה ארזי התקשרה לתמוך בכם במשבר הזה? פומבית קולה לא נשמע.
גוריון: "בטח שהתקשרה, שלחתי אותה לרחלי. להציל אותי מרחלי כי כבר לא יכולתי להרגיע אותה (צוחק)".
גורדון: "היא התקשרה אליי ואמרה לי, 'בא לי לנגב לך את הדמעות'. אמרתי לה, 'ירדנה, כואב לי לראות את כל המכפישים אבל עוד יותר שאני לא רואה את החברים שלנו מגינים עלינו'. האנשים שבתחום לא תמיד יכולים ללכת ולהגן ברדיו כי הם צריכים לא לנקוט עמדה מסוימת ולשמור על השם שלהם. היא יצאה מגדרה כדי לעזור לנו, היא לא יצאה ציבורית, אבל אישית מאוד תומכת בנו. היא חברה יקרה והגבעטרון חשוב לה".
גוריון: "כל ערב היא הייתה מתקשרת אליי לשאול אותי איך עבר היום ומה התקדם. היא סידרה לנו יחסי ציבור".
איך נעשים מבחני קבלה לגבעטרון?
גוריון: "יושבים כאן בשולחן הזה מחוץ ליקב, ומחכים שאילן גלבוע המנהל המוזיקלי יגיע".
גורדון: "יכול להיות שאם תעמידי את זמרי הגבעטרון אחד-אחד ותבקשי שישירו לך – תגלי שיש זמרים יותר טובים בארץ, כנראה. לא על זה הסיפור הגדול. כן, עושים לנו בחינה מוזיקלית, אבל הפן הנוסף הוא החברתי, צריכים להיות קריטריונים מסוימים שאני לא יכולה למנות אותם, אבל הם חשובים".
ידין: "כשאני נכנסתי לגבעטרון לפני 40 ומשהו שנים לא היה אודישן מוזיקלי, היה אודישן חברתי. הבחורות היותר מבוגרות לא כל כך רצו לקבל אותי, אבל כל כך רציתי".
היו רומנים במהלך השנים?
גוריון: "מה פתאום, השתגעת?"
גורדון: "הגבעטרון זו אורגיה אחת שלמה, כולם עם כולם, אתם מחמיצים. בואו".
כמי שמסתובבים 75 שנה בדרכים, יצא להם גם לחוות יחד רגעי סכנה. "הופענו בכנסייה בגרמניה וזה היה בתוך הכנסייה, שורות של אנשים שהזמינו אותנו ישבו ואחרי שני השירים הראשונים, מתרוממת פתאום כל השורה השנייה, אנשים פושטים חולצות ומתחת יש להם חולצות אדומות וכתוב להם פרו-פלסטין. שלא תחשבי שהם גרמנים, רובם יהודים ופלסטינים".
ידין: "אני חשבתי שהולכים להרוג אותי!"
גוריון: "הלכנו ליד הפסנתר, אמרנו לבנות שילכו לעמוד מאחורי הפנסתר ועמדנו מסביבן. הזמינו את המשטרה הגרמנית והם השתוללו שם".
מה מחזיק את הגבעטרון יחד?
גוריון: "קודם כל הוקמנו ראשונים, ממה שאנחנו יודעים. וגם, בגבעטרון לא מחלקים סולואים. שרים יחד וניטרלנו ככה את האגו. לא תמיד אנחנו מצליחים, אבל מנסים. זה שמר על האחדות, שלא מחלקים סולואים ואין ריבים".
אם לשפוט על פי החיבור עם תמיר גרינברג, אתם רוצים עכשיו להתקרב לצעירים.
ידין: "הוא קסם הבחור הזה. את לא יכולה שלא להתאהב בביישנות שלו".
גוריון: "הוא מאוד נחמד ומוזיקלי, זה היה חלק מהרצון להתחדש ולהשיג קהל חדש".
עם מי הייתם רוצים לשתף פעולה עכשיו?
גורדון: "עם עילי בוטנר".
גוריון: "עילי בוטנר לא צעיר. הייתי רוצה לעשות עם איך קוראים לו, זה שהחליף את סאבלימינל. עם הט' בשם. נו, איך קוראים לו, טנטרה? טרטר?"
ידין: "אני לא מתחברת לראפ הזה".
גוריון: "נזכרתי. טונה!"
