אחרי שזכתה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון, הבמאית קלואי ז'או עושה עוד צעד משמעותי לקראת המירוץ לאוסקר עם זכייה בפרס הראשון בפסטיבל טורונטו שנחתם אמש (א') על סרטה Nomadland.
בדרך כלל, זכייה בפרס הראשון בפסטיבל טורונטו מהווה אינדיקציה משמעותית לגבי העדפות חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע, אלא שהפעם מדובר בזכייה עם כוכבית. בצל הקורונה, התוכנית הצטמצמה לקצת יותר מ-50 סרטים באורך מלא, והשנה נעדרו ממנה הפקות גדולות של במאים מובילים שסומנו מראש במפת המועמדויות, אך עדיין לא נחשפו באף פסטיבל.
מכיוון שהפרס הראשון בטורונטו הוא בעצם פרס חביב הקהל, הרי שבמתכונת ההקרנות המצומצמת מאוד של הפסטיבל השנה - גם קהל הצופים התמעט באופן משמעותי (בהתאם למגבלות באולמות ההקרנה), ולכן קשה לראות בהצבעות מדגם מייצג. ולמרות זאת, Nomadland נהנה מנוכחות של כוכבת - פרנסס מקדורמנד נושאת את הדרמה על כתפיה ומשדרגת את סיכוייה של ז'או לקראת טקס האוסקר שנדחה לאפריל 2021.
המתחרה העיקרית של Nomadland הגיעה מכיוונה של הדרמה "לילה אחד במיאמי", שביימה השחקנית המוערכת רג'ינה קינג, זוכת פרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על הופעתה ב"סיפורו של רחוב ביל" והמנצחת בטקס האמי האחרון על תפקידה בסדרה "שומרים" (קטגוריה בה גברה על שירה האס הישראלית מ"המורדת").
במקום השלישי על פי בחירת הקהל זכה הסרט Beans של הבמאית הקנדית יוצאת שבט המוהוק, טרייסי דיר. כך, נבחרו לשלושת המקומות הראשונים בפרס חביב הקהל שלושה סרטים שנעשו על ידי במאיות, וזאת בהתאם למתכונת הנשית המכוונת מלכתחילה של המארגנים השנה. בנוסף, בפרס הסרט הדוקומנטרי זכה Inconvenient Indian שיצרה מישל לאטימר הקנדית, גם היא בת לשבט ילידי מקומי. הזכיה של רוזן ליאנג הניו זילנדית בפרס "טירוף בחצות" לסרטי ז'אנר על המותחן A Shadow in The Cloud משלימה זכייה כל נשית בפרסים העיקריים.
במהלך סוף השבוע הוכרזו גם הזוכים בפרסי ארגוני המבקרים השונים. בפרס מטעם פיפרסק"י זכתה הבמאית הגיאורגית, דיאה קולומבגשווילי, על הדרמה הנשית שלה Beginning, ובפרס מטעם ארגון נטפא"ק לקידום קולנוע מאסיה והפסיפיק זכו האחים העזתים, עראב וטרזן נאסר, על הדרמה הקומית "עזה מון-אמור" אותה מובילים השחקנים הפלסטינים אזרחי ישראל סלים דאו, היאם עבאס, מאיסה עבדל האדי, היתאם עומארי וג'ורג' איסכנדר. שלושת השופטים מהוואי, הודו וטג'יקיסון נימקו את בחירתם בסרט אותו תיארו כ"אגדה מחממת לב, מעוררת מחשבה ופואטית על רגשות שלא ניתן להביע בדיבור על חיי היומיום בעזה".
