עוד לפני שעומר אדם פצה את הפה, הוא ביקש להעביר מסר. לבוש בגורמט כסוף עצום וחולצה שעליה כתוב Sun of a Beach הוא עלה לבמה. אחרי "רחוק מכולם", השיר השלישי, הוא החל גם לדבר עם הקהל. הודה שגם הוא יצא בהרגשה רעה מההופעה בפארק הירקון שבעקבותיה הוא מקיים שלוש הופעות פיצוי לקהל, התנצל שיצא עקום והבטיח שבערב הזה כולם יצאו מרוצים. גם אם מדובר בהלצה בלבד, קשה שלא לתהות אם מי שהעניק את הפיצוי הגבוה ביותר שניתן לקהל ישראלי, בשווי עלות המוערכת במיליוני שקלים, מעיד על עצמו חצי-בצחוק חצי-ברצינות כ-Son of a Bitch, "בן זונה". הילד הרע של המוזיקה הישראלית.
אחרי שעתיים של מופע מושקע, אדם נראה בחור מלא קסם אישי, פרפורמר מהטובים בארץ, כריזמטי בצורה בלתי רגילה ועם מתנת אלוהים בדמות אחד מהקולות הטובים שיש לנו. אלא שלצד כל אלה, הוא עדיין מחזיק בגישה בעייתית, שעוד לא ברור אם נובעת מביישנות, משובבות או מצביעה בכלל על חוסר אותנטיות. אדם אולי רוצה לצייר את עצמו בפני הקהל כילד רע, אבל עמוק בפנים יש גם הרבה רגש, כאב, שריטות ונשמה. והדיסוננס הזה בא בעוכריו גם במופע, מכיוון שמה שהיה חסר בו זה מה שאדם מבקש להסתיר מהציבור כל השנים: נשמה.
הוא ביצע להיט אחר להיט, והקהל, שרובו המוחלט הורכב מצעירים בשנות העשרים לחייהם, ידע לשיר אותם מילה במילה. הבעיה היא שכולם בסופו של ערב נשמעו אותו דבר. מחרוזת אחרי שיר, ושוב מחרוזת, וכמעט כולם נשמעו כמקשה אחת מונוטונית. כי מה כבר ההבדל בין "טמפרטורה", "קוקוריקו" ו"פרצופים". בליל קיץ מהביל באמפי-פארק ההופעה של אדם היא תענוג של פלייליסט, אך לא יותר ממוזיקת רקע כיפית ונעימה. כנראה שהוא אפילו מודע לזה כי את "מודה אני" - הקלאסיקה האיכותית הכי טובה שלו - הוא אפילו לא טרח לבצע.
סיקרתי את ההופעה הראשונה של אדם באמפי קיסריה. הוא היה אז בן 17 בלבד, הישראלי הצעיר ביותר שמילא את האמפי. הקהל אז הורכב מילדים שראו אותו ב"כוכב נולד" וחיילים ששמעו את "נמס ממך" ו"הופה" בבסיסי צה"ל. עשור אחרי, וזה עדיין אותו קהל. העובדה היא שאדם לא הצליח לייצר קלאסיקות, שירים שלא חולפים אחרי שבועיים, להבדיל מאשר להיט עונתי. והיא גרמה לכך שהוא לא התבגר עם הקהל אלא בונה תמיד על קהל צעיר חדש שנשבה בקסם הרב שלו ובלהיטים של אותה עת. לזכותו, מדי שנה הוא מצליח לרכוש קהל אוהדים צעיר, מה שבכלל לא מובן מאליו, אבל בדרך מאבד את מי שחצה את גיל השלושים.
3 צפייה בגלריה
הקהל הצעיר שם. המבוגר יותר -לא ממש. מתוך ההופעה של עומר אדם בלייב פארק ראשל"צ
(צילום: שרון רביבו)
במשך שעתיים עמד אדם על הבמה. הוא הקדיש לזכרו של צביקה פיק את "מרי לו", הקפיץ את הקהל עם "איפה כל החברות שלך" ו"שני משוגעים", שר ביוונית את "חלום מתוק", פלירטט עם הקהל ללא הפסקה בכל ביצוע והעניק תחושה שהוא חי כל מילה שהוא שר. אבל מנגד, כמה רגש אפשר להוציא משורות כמו "יצאנו מסטולים לשרוף את כל הרחבות"?
ועדיין, חשוב שוב לסייג, את המילים הבנאליות של רוב להיטיו הקהל הצעיר ידע לדקלם בעל פה. זו לא מוזיקה מזרחית, זה לא רוק או אפילו פופ, אלא סוג של מוזיקה חסרת-פואנטה שהצעירים מתחברים אליה, כאילו שאדם שר על פיתולי חייהם בשורות חסרות משמעות. בשיר "בסוף הכול חולף" בכלל היה נדמה שהוא בתפילת נעילה של כיפור, כשהקהל מבצע את החזרה. ועדיין, השיר היחידי שהצליח לגרום לשירה בציבור של כלל הקהל היה בכלל קאבר שלו ל"בדד" של זוהר ארגוב. I rest my case.
עשרים דקות לסוף כבר התחילה נהירה החוצה של הקהל. אלו שנטשו ויתרו בדרך על השירים "חצי דפוק" ואפילו "תל אביב". אולי הסיבה הייתה גם להימנע מפקקי-הענק של האמפי הכי לא נגיש וידידותי לצופה בישראל. או שהאמת היא שהם מיצו, כי ככה זה כשמחלקים מתנות חינם.
עומר אדם הוא הכישרון הכי גדול שצמח פה בעשור האחרון והוא כבר אייקון ישראלי. לפניו עוד שנות קריירה רבות ובידיו גם המפתחות לדרך שבה היא תתגלגל. אפשר להיות זמר מצליח שממלא פארקים, אבל הוא מהבודדים שיכולים גם להיות פה זמרים של עם שלם. כדי שיותיר חותם אמיתי, אדם צריך לזכור שיש עוד סקאלה שלמה של רגשות חוץ מלעשות שמח, כאלו שהוא מנסה להסתיר שיש לו. הפיצוי האמיתי לקהל שלו יקרה כשהוא יתחיל קודם לקלף את שכבות ההגנה של עצמו.
פורסם לראשונה: 10:15, 19.08.22
