ראשית, אפשר להרגע. העונה השלישית של "הלוטוס הלבן", שעלתה אצלנו אמש (שני) ב-HOT, yes וסלקום TV, תשרוד את לכתה של ג'ניפר קולידג', הלא היא טניה מקוויד, למרות תהיותיהם של לא מעט קטני אמונה. לפחות על פי שישה מתוך שמונת פרקי העונה שנשלחו לביקורת, הסדרה של מייק ווייט, שכתב וביים גם את העונה הזאת לבדו, מפצה על העדרה של המלכה האם עם שלל דמויות פגומות ונהדרות לא פחות. לצורך העניין, פארקר פוזי בתפקיד האמא במשפחת ראטליף העשירה מדרום ארצות הברית, שמתפקדת מגלולה לגלולה ולא מסוגלת להבדיל בין תאילנד לסין, עשויה לספק פיצוי הולם.
live
"הלוטוס הלבן", עונה 3 - טריילר
(באדיבות HBO)
אחרי עונה ראשונה שעסקה בכסף (הוואי) ועונה שניה שעסקה בסקס (סיציליה), ניתב ווייט את העניין שלו ברוחניות בסגנון עדות המזרח אל העונה השלישית, שצולמה בתאילנד. המפגש הקבוע של האנשים שמסוגלים לשלם 9,000 דולר ללילה בריזורט מותרות עם החיים עצמם הופך הפעם לקומי-טראגי במיוחד, כשהרוחניות הזו פוגשת את הארציות המרוכזת בעצמה של האורחים. אף אחד מהנופשים של "הלוטוס הלבן" לא יסיים את החופשה הזאת כמו שהוא התחיל אותה, וכמו שאנחנו יודעים, לפחות אדם אחד לא יסיים אותה בכלל.
מלבד הדמויות הקבועות – הפסקול הדומיננטי והמקריפ והנופים המקומיים, שהפעם כמעט מסתערים על הצופה מתוך המסך – תוכלו לפגוש בעונה הזאת את משפחת ראטליף האמורה. ג'ייסון אייזקס הוא האבא, איש עסקים שנקלע לצרות ומנסה להסתיר אותן מהמשפחה שלו; הבן הגדול שלו בתפקיד הדוש העונתי, השוביניסט המחפיצן (פטריק שוורצנגר); הבת המתעניינת בלימודי מדיטציה (שרה קתרין הוק) והבן הצעיר והאבוד (סם ניבולה). בני הזוג שלעולם לא נדע מה חיבר אותם יחד הם ריק וצ'לסי, בגילומם של וולטון גוגינס ואיימי לו ווד (המקסימה מ"חינוך מיני"), עם ההתגרות החוזרת בנרטיב הגופה הצפויה ("יכולתי להיהרג!", היא פולטת בעיניים פעורות אחת לכמה זמן).
2 צפייה בגלריה
ובעונה הזו - רוחניות (מעורבת בהמון אינטרסים). מתוך "הלוטוס הלבן" עונה 3
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
בנישת המבט הזועם לאחור קיבלנו את שלוש הנשים בשנות ה-40 לחייהן (לזלי ביב, קארי קון ומישל מוינהאן), שמנסות לשחזר את ימי הזוהר של החברות שלהן בתור נערות, אבל לחזור לימי התיכון מעולם לא היה רעיון טוב וזה לא יתחיל להיות כזה עכשיו. העונה הזאת פחות מתמקדת באינטרקציות מחפירות בין האורחים הפריווילגים והמקומיים העניים, וקו העלילה של התאילנדים עוקב אחר שני עובדי מלון – לליסה מאנובן וטיים תפטימטון – והניסיונות של האחד לכבוש את ליבה של השנייה. כל הקאסט של העונה הזאת מפליא בתצוגת משחק מענגת ופרקים של שעה נעלמים לפני שתספיקו למצמץ.
"הלוטוס הלבן" לא זקוקה לדחוק את הגבולות שלה או להמציא את עצמה מחדש בכל עונה. שמורה לה הזכות הנדירה להמשיך ולהיות בדיוק מה שהיא, ולדעת שיש בזה די כדי לספק את הצופים שלה. סיפורים אנושיים שמסופרים היטב הם לעיתים נדירות משעממים. שבוע הקפסולה מאלץ אנשים, שהם אומנם חסרי דאגות כלכליות אבל מפגינים בעלות על לא מעט דאגות ומשברים אחרים, להתעמת עם שריטות הקשורות בעיקר בשאלה מי הם באמת, עם או בלי הכסף שלהם, מי רואה אותם כמו שהם ומי קורא את העמדת הפנים שלהם. זה הכול חוץ מחופשה מרגיעה. וכשזה כתוב כמו שווייט כותב את זה, זה מעורר חרדה, מצחיק, עגום ופוקח עיניים בו זמנית. הצופה מרגיש שבכל רגע עלול להתרחש אסון, ובאופן מאוד סימבולי, לאסון הזה אין בהכרח קשר לגופה שצפה במים בפרק הראשון.
2 צפייה בגלריה
מי תהיה הגופה שתצוף במים הפעם? מתוך "הלוטוס הלבן" עונה 3
(צילום: באדיבות HOT, yes וסלקום TV)
מעבר לביקורת על הטמטום עמוק הכיסים של אמריקה, ווייט מצליח ללכוד סיטואציות אנושיות קטנות ולהגיש אותן לצופה כמו שאמא ציפור מאכילה את הגוזלים שלה. הוא מתמחה במראית עין של נורמליות כששום דבר בעצם לא נורמלי. הדמות המרכזית השפויה היחידה בעונה הזאת היא כנראה בלינדה, בגילומה של נטשה רוטוול, שבעונה הראשונה אוכזבה קשות על ידי טניה כשהאחרונה הבטיחה להשקיע בעסק שלה, אבל בסוף דעתה הוסחה על ידי ציפור או משהו דומה, ואחר כך כבר לא היה לה אפילו את הנימוס האלמנטרי להישאר בחיים. דמותה של טניה תמשיך לרדוף את בלינדה, תרומתו הצנועה של ווייט לחברתו הטובה שנאלצה לעזוב את הסדרה בעונה הקודמת.
זאת לא נקודת החיבור היחידה לעונה הראשונה – מהרבה בחינות העונה התאילנדית מזכירה את נקודת הפתיחה של "הלוטוס הלבן". האקזוטיקה הפראית, הטבע שנוטה להשליך על בני האדם קופים ולטאות מידי פעם, קצב החשיפה של הסודות המקופלים מתחת לפני השטח (הפעם עם שמונה פרקים לעומת שישה בעונה הראשונה). הסקנדלים הם אולי קצת פחות שערורייתיים מאלה של העונה השנייה אבל עדיין אפקטיבים, ומי שיתמיד ישמח בוודאי לשמוע דרישת שלום מעוררת געגוע באחד הפרקים – גרסה של השיר "אבניבי" בתאילנדית. הינשופים אינם מה שהם נראים, רמז לנו דייויד לינץ' בזמנו. בפרפראזה על לינץ', גם אנשים אינם מה שהם נראים, אבל מי חשב שיהיה כל כך כיף לגלות את זה?
