זו הייתה אמורה להיות תערוכת הבלוקבאסטר של מוזיאון תל אביב - "ערך מוחלט", תערוכת היחיד של האמן האמריקאי ג'ף קונס, שתפתח מחר (ג') במוזיאון תל אביב לאמנות. אבל כמו כל דבר בימים אלה, אי אפשר באמת לדעת. גם קונס עצמו, שחי ועובד בניו יורק, היה אמור להגיע לפתיחה, אך דחה את ביקורו בשל התפשטות נגיף הקורונה. "אני מאוד מתרגש ומודה לכם שהגעתם", פתח אתמול את דבריו במסיבת העיתונאים במוזיאון, בשיחת סקייפ מביתו בניו יורק. על המסך הגדול, כשהוא לבוש חולצה מכופתרת ומאחוריו קיר לבן, הוא נראה יותר כמו הדוד מאמריקה מאשר כמו האמן מעורר המחלוקת המשמעותי ביותר בעולם. "לאורך ההיסטוריה, אמנים מעוררים את תשומת הלב של הקהל למהלכים פוליטיים, או לוקחים חלק בהבהרה של נקודות מבט רוחניות", אמר, שכנשאל על עמדתו בנוגע לאמנות פופולרית. "אני חושב שבעולם של היום, התרבות הפופולרית גורמת לנו להיות מאוד מודעים לעצמנו, ולמה עשוי להיות הפוטנציאל שלנו. היא מאפשרת לנו להסתכל על עצמנו, כשיצירת האמנות בעצם מתפקדת כמטאפורה לקיום שלנו".
קונס בן ה-65 מתעסק מראשית הדרך בתרבות הפופלרית. הוא למד אמנות בשיקגו ובתחילת דרכו עבד כברוקר בוול סטריט, כל זאת לצד פיתוח הקריירה האמנותית שלו. מהרגע הראשון עבד בסדרות והעסיק מספר לא מבוטל של אנשים שעבדו איתו בסטודיו, במודל שהזכיר את ה"פקטורי" של אנדי וורהול בשנות ה-60. בתחילת שנות ה-90 נישא לצ'יצ'ולינה, שחקנית פורנו איטלקייה, ובאותה תקופה גם יצר סדרה של פסלים וציורים שלהם בעת קיום יחסי מין. כמעט מתחילת דרכו נתפס כילד הרע של עולם האמנות – זה שלא מתבייש לערב בין נמוך לגבוה, פופולרי ואליטיסטי, בין נשגב ועממי, ולהתעסק בנושאים שנחשבים כטאבו. היום, קרוב ל-40 שנה אחרי שהחל לעסוק באמנות – מדובר באמן החי המצליח והיקר בעולם. פסל ה"ארנב" שלו נמכר במאי האחרון במחיר שיא של 91 מיליון דולר, ולמרות שהוא לא יוצר המון עבודות – הוא ממשיך לעורר שערוריות כמעט בכל אחת מהן. זה מה שקרה, למשל, לפני כשנה בפריז, אז נחנך פסל ענק בגובה 12 מטר דמוי זר בלונים ש"תרם" קונס לעיר לזכר הנפגעים בפיגוע הטרור הענק של שנת 2015. לא מעט אנשי ציבור, פוליטיקאים ואנשי תרבות צרפתיים יצאו כנגד המתנה הזו וטענו שקונס עושה שימוש ציני בנושא, ולקחו עוד כמה שנים טובות עד שנמצא לפסל מקום קבע בעיר. סדרת הפסלים דמויי הבלונים שלו, שאולי מזוהה איתו יותר מכל, כבר הניבה לא מעט חיקויים טובים יותר ופחות ברחבי העולם, כאלה שאפשר היום לרכוש אפילו ב-eBay.
זוהי תערוכת היחיד הראשונה של קונס בישראל, ולמעשה עד היום הוצג פה פסל אחד בלבד שלו, שניתן בהשאלה למוזיאון ישראל בירושלים. התערוכה הנוכחית מורכבת כולה מאוסף מרי וחוזה מוגרבי – זוג אספנים יהודים-אמריקאיים, בעלי אחד מאוספי האמנות העכשווית הגדולים בעולם (בתערוכה הקודמת והראשונה מהאוסף שלהם, "Wanted" בשנת 2013, הוצגו בעיקר עבודות של אנדי וורהול). העבודה על התערוכה החלה לפני כשנה, עת נסעה מנכ"לית המוזיאון, טניה כהן-עוזיאלי, לבקר את קונס בסטודיו שלו בניו יורק. "כשהגעתי כבר היה לו מודל מוכן, והוא ידע בדיוק איך ואיפה תוצב כל עבודה", סיפרה במסיבת העיתונאים. בכלל, מעורבותו של קונס בתערוכה היתה משמעותית מאוד, ושבועות לפני הפתיחה כבר עבדו בארץ צוותים שלו שהגיעו מרחבי העולם. גם שילוח העבודות היה מאתגר במיוחד, כיוון שמדובר בעבודות גדולות ממדים באופן חריג. עם כל עבודה, סיפר האוצר הראשי של המוזיאון דורון רבינא (שגם אצר את התערוכה יחד עם אוצרת המשנה שחר מולכו) הגיעה ספר עבה כרס של הוראות הצבה, שינוע, פרטים הנדסיים ורגולציה. בין השאר, הייתה בקרה קפדנית לגבי מי נכנס לחלל הגלריה בזמן ההקמה, ואנשי הצוות הטכני נדרשו להוריד תכשיטים, לחבוש מסיכות כדי שלא ייתפס בפסלים הבל פיהם (עוד לפני הקורונה), ולהחליף כפפות אחת לעשר דקות למקרה שמישהו מהם נגע בפנים בעת ההצבה. לפי כהן עוזיאלי, הסכום הכולל של עלות התערוכה חוצה את המיליון דולר, ושווי העבודות שמוצגות בה עולה על מאה מיליון דולר. המימון המרכזי לתערוכה הגיע ממוגרבי עצמו, בסיוע של מפעל הפיס וכמובן, כספי המוזיאון עצמו.
אז לחלק הכי חשוב - מה מוצג ב"ערך מוחלט"? מדובר בשמונה פסלים גדולי ממדים מתקופות שונות בקריירה של קונס: את פני המבקרים מקבל הכלב-בלון הכתום-מטאלי, אחד מסדרה של חמש עבודות דומות שיצר קונס, כל אחת בצבע אחר. הפסל הזה, גורסות השמועות, שווה יותר משאר העבודות בתערוכה גם יחד. בהמשך הדרך, בתוך חלל התערוכה הגדול באגף החדש של המוזיאון, מוצגות כמה מהעבודות האיקוניות ביותר של קונס במהלך השנים: "דולפין טאז פח-זבל" (2011-2007) - יצירה מתוך הסדרה "פופאיי", הכוללת פסלים וציורים שמשלבים באופן סוריאליסטי חפצים יומיומיים, התייחסויות לתולדות האמנות וצעצועי ילדים. פסל הדולפין, שכמו הרבה עבודות אחרות של קונס נראה כבלון, אך למעשה יצוק באלומיניום וצבוע בהתזה - מייצר אפקט היפר-ריאליסטי מובהק, באמצעותו עוסק קונס בשאלות של ייצוג ואשליה. "בלון ונוס דולני" (2013-2007), עבודה מתוך הסדרה "ימי קדם", הוא פסל בלוני סגול ומבריק המדמה איבר מין גברי מחד ושדיים נשיים מאידך. הוא שואב השראה משני מקורות עיקריים: הראשון הוא ממצא ארכיאולוגי, צלמית שנהב מלפני 30 אלף שנה(!) שמתארת זוג שדיים מפוסלים על מוט, והשני הוא פסל מיניאטורי מהמאה ה-15, שמציג שלוש דמויות המתארות שלוש תקופות חיים.
"חמור" (1999) היא עבודת מראה שנוצרה אמנם לפני למעלה מ-20 שנה, אבל רלוונטית היום יותר מתמיד: "במשטח מראה, הקיום שלך מקבל אישור מחדש. כשאתה זז, ההשתקפות שלך, שעברה הפשטה, משתנה", אמר קונס עצמו על העבודה. "החוויה תלויה בך, היא מאפשרת לך לדעת שהאמנות מתרחשת בתוכך". לצד כל אלה מוצגות גם "השוטר והדוב", אחת היצירות המוקדמות והמפורסמות של קונס, "הענק הירוק" - שנראה כאילו הוא עתיד להתפוצץ כל רגע אבל בעצם שוקל מאות קילוגרמים, וגם "זוג רקדנים" - פסל חדש, עשוי שיש, שזוהי הפעם הראשונה בה הוא מוצג בעולם. על הפסל, שנוצר בהזמנה מראש עבור אוסף מוגרבי, עבד קונס כעשר שנים. והתוצאה קסומה.
התערוכה תרוץ, לפי התכנון, כשבעה חודשים - עד אוקטובר הקרוב. במהלכה, מבטיחים במוזיאון, יגיע גם קונס עצמו לביקור, במקום זה שנדחה. הנהלת המוזיאון צפתה תורים ארוכים בכניסה, אבל כעת עולה השאלה האם המבקרים הישראלים יתגברו על הפאניקה והחשש להידבקות בקורונה לטובת צפייה בעבודות של האמן החי המצליח ביותר בעולם. נותר רק לקוות שכן. ובקשה אחת קטנה, אישית: אחרי שסיימתם להתעלף על קונס, קחו לעצמכם עוד איזו חצי שעה לעשות סיבוב בשאר התערוכות שמוצגות במוזיאון כרגע, בין אם מדובר בכאלה של אמנים בינלאומיים או אמנים ישראליים. נכון, הם אולי לא מוכרים עבודות במאות מיליוני דולרים, אבל זה בהחלט לא אומר שהם פחות מעניינים.
