על רקע מצב העניינים הנוכחי, כשמפלס המתיחות העוינת בין איראן לבין ישראל, ארצות הברית והמערב, הסרט "מלחמת עולם שלישית" שנבחר לייצג את הרפובליקה האיסלאמית במרוץ לאוסקר הזר, נראה כמו הזמנה להאצת מרוץ הגרעין בדרך מערכה כוללת שתביא לחורבן העולם. אבל הדרמה הצנועה שביים היימן סעידי מביאה סיפור אינטימי שמתחולל מאחורי הקלעים של צילומי סרט שואה מתוצרת איראן. מלחמת העולם השלישית היא בעצם ההתמודדות האישית של הגיבור עם עולמו שחרב עליו, על רקע הפקה מקומית שמשחזרת את אירועי מלחמת העולם השנייה.
"מלחמת עולם שלישית" הוקרן בבכורה החודש במסגרת אוריזונטי של פסטיבל ונציה היוקרתי ואף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתוכנית זו. על אף שפע של יצירות ראויות של קולנוענים איראניים השנה, סרטו של סעידי הועדף של פני האחרים כדי לייצג את משטר האייטולות הנודע לשמצה (בין השאר בגלל יחסו לבמאים ואמנים מקומיים והגבלת חופש הביטוי והתנועה שלהם). האם זהו ניסיון נואש של הקומיסרים בטהרן לעורר הזדהות במערב, או שמה דווקא קהות חושים שלהם בכל הנוגע לביקורת עצמית? במקרה של "מלחמת עולם שלישית", כמו סרטים איראנhים רבים אחרים, מדובר בשילוב של השניים.
עלילת "מלחמת עולם שלישית" נסובה סביב שאקיב (מוחסן תנבנדה), גבר לא יוצלח שחי לבדו ברחוב, ומתפרנס בקושי רב מעבודות מזדמנות, בעיקר בתחום השיפוצים. בכל יום הוא יוצא לחפש חלטורה אחרת, ואחת מהם מביאה אותו במקרה לאתר נידח מחוץ לעיר, שם הוא והפועלים הפשוטים האחרים שאיתו נדרשים לבנות מבני עץ, ולהרים גדרות תייל. להקים מחנה השמדה נאצי על אדמת איראן. כל זאת לצורך הפקת הקולנוע מושקעת (במונחים מקומיים). שאקיב, שלא ממש מבין בקולנוע או בהיסטוריה של אירופה, הוא חסר בית. אין לו לאן לחזור. כדי לחסוך עלויות שינוע, המפיק הראשי מציע לו להתמקם באתר הצילומים וללון שם כשומר לילה. מה שמתחיל כמו אפשרות לדיור חלופי בחינם לכמה ימים, ממשיך כהזדמנות חד פעמית בתחום שזר לו לחלוטין, כשהוא מתבקש להשתתף כניצב אחד מני רבים בסצנת תאי הגזים. הוא והאחרים לובשים חליפות פסים ואז נדרשים לפשוט אותם בהוראת שחקנים במדי אס.אס. הם מובלים למבנה סגור, נשטפים במים, לא מבינים על מה ולמה ונראים כמי שלא ממש הפנימו שהם מצולמים לסרט, עד לקריאת הקאט של הבמאי.
בהמשך, אחרי סצנת חפירה של קבר אחים, הם מתבוננים מהצד בצילומי קבלת הפנים של אדולף היטלר במועל יד וקריאת "הייל היטלר", במבטא פרסי כבד. "זה נראה כל כך מזויף, כאילו שהם לא יודעים דבר על מלחמת העולם", מתלוצץ אחד הניצבים. זה קצת פחות מצחיק כשהשחקן הראשי לוקה בלבו ומתמוטט. כדי להציל את הסרט נדרש תחליף מיידי ואיכשהו שאקיב נשלף מתוך כלל עובדי צוות ההפקה ונבחר לגלם את הפיהרר. הבמאי מזהה בו איכויות שאחרים לא רואים. אין לו שום כישורים דרמטיים, וגם לא עניין בקריירת משחק. אבל כמו כל משפרי הדיור, כשמוצע לו שדרוג בתנאי הלינה במבנה החמים והנעים שנבנה כמעונו של היטלר, הוא מסכים ואף מוכן לגלח את זקנו לטובת התפקיד. הקידום המהיר של שאקיב נעשה מתוך אילוצי הפקה שעומדת על סף קריסה, אבל רבים מסביבו לא רואים זאת בעין יפה ומנסים לחבל בהצלחתו. מאמץ שהוא בעצמו שותף לו. אבל אם הוא רוצה בכך או לא, כשחקן הראשי, הוא נאלץ להתמסר להוראות הבימוי. כך כשהוא נשאל אם הוא יודע מי היה היטלר, הוא עונה שכן, אבל לא יודע שום דבר על מעשיו. כשהבמאי מבקש להוציא ממנו תוקפנות, הוא מבקש ממנו לדמיין תרחיש בו הוא ניצב מול אדם שרצח את אשתו ובנו. התגובה המוצלחת באה בביצוע נחוש של הוצאה להורג.
הוא כלוא בתוך הדמות של היטלר והעולם סביבו ששוחזר מן העבר. גם כשהוא מגלח את השפמפם כדי לעזוב, וחוטף על כך צעקות, הוא מבין שאין לו דרך החוצה. ההצגה חייבת להימשך, ואם צריך אז עם שפם מודבק. השילוב הזה בין בורות ותמימות של שאקיב, המאבק ההישרדותי שלו וההקשר ההיסטורי הרחב יוצרים תרחיש סוריאליסטי, משעשע לפרקים. אבל האמת היא שגם המרחבים הבדיוניים של הפקת הסרט, לא מגוננת על שאקיב מהמציאות הקשה שממנה הוא בא ורודפת אותו עד לאתר הצילומים. מושא אהבתו לדאן, פרוצה חירשת שספק מעוניינת בו או בפוטנציאל הכלכלי שצץ פתאום, מגיעה כל הדרך מטהרן כדי לחלוק איתו את מעונו החדש. אין לכך אישור מההפקה ועל כן הוא נדרש להסתיר אותה מהאחרים, ומוצא עבורה מחבוא במרתף, במה שנראה כמו קריצה לסיפורה של אנה פרנק. העניינים מסתבכים כשהסרסור של לדאן מתייצב באתר הצילומים וחוקר את שאקיב בנוגע למקום הימצאה, ואף דורש כופר כדי להסיר חסותו ממנה. מכאן ואילך המצוקה של שאקיב הולכת וגוברת, המציאות האישית שלו ומהלכה של ההפקה הולכים ומתערבבים ומתפוררים כל הדרך לאסון נוראי שמחריב את חייו, אבל גם את הסרט כמקרה של תמות נפשי עם פלישתים, או נאצים, או מפיקי קולנוע מיואשים.
"מלחמת עולם שלישית" נפתח בציטוט שמיוחס למארק טוויין: "ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אבל לא פעם היא מתחרזת". הציטוט הזה מתממש בסרט כרעיון של עוינות, אכזריות, דיכוי ואלימות שבאים לידי ביטוי גם ביחסי כוח בין אישיים, ולא רק במלחמות כוללות. מאבקים בין עובדים למעבידים, בין שחקנים לבמאים, בין פועלי צווארון כחול לבעלי הון או להבדיל בין לובשי צווארון חליפות פסים לקלגסים נאצים. במכוון או שלא, סעידי משתמש בהקשר ההיסטורי והייצוגים של השואה מבלי להתייחס ישירות לקורבנות שברובם מזוהים כבני העם היהודי. יתכן שההחלטה נובעת כדי למנוע זיקה ברורה בין הסרט, והסרט שבתוך הסרט, לעם ישראל, ואף גרוע מכך - למדינת הלאום שלו. למעשה, למעט קטע שירה קצר ביידיש וטלאי צהוב שנראה פה ושם, אין סממנים מובהקים לזהות הקורבנות. מצד שני, בניגוד לדמותו של שאקיב, אפשר לשער שרוב רובם של הצופים - באיראן ובשאר העולם - מודעים לרקע ההיסטורי ולהיבטים הגזעניים, האנטישמיים והפשיסטים מאחוריהם. די לחכימא ברמיזה, כדי לתקשר עם הידע הכללי של הקהל, ועל מנת לעבור מתחת לרדאר של אנשי משרד התרבות האיראני. בלי אישורם, לא היה ניתן אור ירוק להפקה.
אם נחפש קודים נסתרים בסרט, נוכל לפענח אותם כמסרים חתרניים נגד השלטונות הדכאניים בטהרן. בדברים שנשא בפסטיבל טורונטו במעמד הקרנת מותחן המדע בדיוני שלו "חיסור", התייחס הבמאי האיראני מני חאג'יג'י לדרך בה יוצרי קולנוע כמו פנאהי, ראסולוף ואחרים כמותו מוהלים את הביקורת הפוליטית שלהם על המשטר בסיפורי רקע שונים, כדי לעבור את תהליך הצנזורה בדרך לאישור ההפקה הנדרש כחוק. "קשה מאוד לעבוד תחת משטר דכאני. פנאהי החליט להביע את דעתו בפומבי באופן נחרץ ולשלם על כך בעונשי מאסר, אבל אחרים מעדיפים פשוט להמשיך לעשות סרטים. אני חושב שזו הדרך היעילה יותר. קשה מאוד למצוא את האיזון, אבל אפשר לעשות את זה מכיוון שהראייה של נציגי השלטונות היא מאוד שטחית. הם מחפשים סימנים חוצניים ולא יורדים לעומק הדברים".
ההתמודדות של האדם המדוכא עם עוולות העולם, ומנגד ההתפתות אחר העוצמה של האדם המדכא עומדת במרכז העלילה של "מלחמת עולם שלישית", וסעידי פשוט עטף אותה בהקשר ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה. נציגי המשטר האיראני סבורים שיצליחו להחניף לבוחרי האקדמיה האמריקנית עם תואם "רשימת שינדלר" בדרך לזכייה בפסלון מוזהב בטקס האוסקר (אותו איימו להחרים בגלל פרשת "עכביש קדוש" של עלי עבאסי). אבל לא, הדרמה הסוריאליסטית המכבידה הזו אינה שחזור של עוולות הנאצים. מתחת לשפם של שאקיב, מסתתר דיוקן של רודנים חמומי מוח כמו הארווי ויינשטיין על סט הצילומים, או איברהים ראיסי בארמון הנשיאות בטהרן. בתעשיית הקולנוע מאבקי הכוח הללו עשויים לעצור הפקה, במציאות הפוליטית זה עלול להביא לסוף העולם.
