שמו של הסרט "בכינו בלי דמעות" מעיד על תוכנו. למרות הנושא האיום שבו הוא עוסק, אף דמעה לא ניגרת בו. רק תיאור מדויק, בגוף ראשון, של הנורא ביותר שהדעת יכולה להעלות שנעשה לבן המין האנושי: הקמתן של פלוגות הזונדרקומנדו – אסירים במחנות ההשמדה שאולצו לעבוד בטיפול בגופות הנרצחים בתאי הגזים, בנשיאתן לקרמטוריום ובשריפתן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
דמעות לא נראות על המסך אף כשאחד ממשתתפי הסרט נשאל אם נתקל אי פעם בקרובי משפחה שלו בתאי הגז של אושוויץ. "פגשתי את הסוודר של הדודה", עונה המרואיין, יעקב זילברברג. "היית בטוח שזה שלה?", שואל המראיין. "מאה אחוז", משיב זילברברג, בעיניו תהומות של כאב. "כשהחזקת את זה ביד לא בכית? לא התאבלת עליה?", ממשיך המראיין, וזילברברג מניד ראשו לשלילה. "לא היה צורך בזה. כל היהודים היו באותה עגלה. הדודה ומישהו אחר. כל היהודים היו קרובים לי".
דמעות אומנם אין, אבל בסרטם של היסטוריון השואה פרופ' גדעון גרייף ובמאי הקולנוע העצמאי איתי לב ישנו עצב אינסופי. מדובר במסמך היסטורי נדיר, המספק עדות על הזוועה מתוככי בית החרושת לרצח שהפעיל המשטר הנאצי לצורך מימוש "הפתרון הסופי".
3 צפייה בגלריה
הניצולים אליעזר אייזנשמידט ויעקב זילברברג - מתוך הסרט "בכינו בלי דמעות"
(באדיבות: כאן 11)
בספטמבר 1993 נסע גרייף לאושוויץ-בירקנאו עם שישה מן הניצולים הישראלים האחרונים של הזונדרקומנדו. השישה, שחיו במחשכים רוב ימי חייהם ולא סיפרו את סיפורם האישי מעולם, חזרו לאושוויץ כמעט 50 שנה לאחר שחרורם ושחזרו במדויק ובאותנטיות, מתוך שרידי המחנה, את עבודתם שם. פרופ' גרייף התעקש להעמידם בדיוק היכן שעמדו אז, להביאם לשחזר את מה שראו וחוו ולגבות את עדויותיהם באתר. הסרט כולל הצצה לעולמם הפנימי של האנשים האלה אז, כשנאלצו להתמודד עם מעשיהם בסוף יום, כשעלו לדרגשי השינה שלהם, ואחרי כן, במשך שנים של זיכרונות, חשבונות נפש והתמודדות.
כל המשתתפים במסע של פרופ' גרייף לאושוויץ ב-93' הלכו מאז לעולמם. הריאיונות הנדירים עימם מוצגים בסרט שיוקרן בבכורה בערב יום השואה (ד', 22:30) ב"כאן". כמעט שלושה עשורים חלפו מאז הצילומים ועד להגעת הסרט למסכים. "כשהכרתי את איתי, ב-2016, הייתי אדם מיואש", נזכר פרופ' גרייף בשיחה משותפת עם לב. "מאחורי היו 23 שנים שבהן אף במאי, אף מפיק, אף חברת הפקה בארץ או בחו"ל, לא רצו לפרסם את החומרים. כולם דחו אותי. אף אחד לא היה מעוניין בזה. זה מדהים".
אולי זה קשור לעובדה שכשאנשים שומעים את המושג "זונדרקומנדו", הם חושבים על הדבר הנורא מכל, ולא בטוח שכל אחד יכול להתמודד עם זה.
לב: "קצת אחרי שפגשתי את גדעון, כשכבר רכשתי את אמונו, הוא גילה לי שיש לו חומר נפץ ביד שהוא מנסה להוציא כבר שנים, ומקבל רק מפח נפש. אמרתי לו שיביא את החומרים. הוא הביא לי חומר מצולם באורך של 30 שעות. מי רוצה לראות 30 שעות של גברים מבוגרים שמדברים במבטא כבד על דברים איומים? אמרתי לו מיד שאני עוצר הכול והולך לעבוד איתו. ראיתי בזה עדות אקוטית לעם היהודי.
"אנשים אמרו לנו שנפסיד קהל, כי זה 'סרט למיטיבי לכת'. הציעו לי לשלב אנימציה, כי זה מפחית מהעוצמה. אני חושב שבעצם העובדה שתאגיד השידור הציבורי בחר לשדר את זה בערב יום השואה, בשעה של אחוזי צפייה גבוהים - השלמנו את המשימה. מי שירצה יצפה, ומי שיהיה לו קשה לא יצפה. שואה היא תחום שקודם כל צריך לגשת אליו בחיל ורעדה, לתת מילים ותמונות לסבל נוראי, אבל מאוד קשה להנגיש דבר כל כך טרגי".
גרייף: "אני חושב שזה היה רצונם של הנרצחים, שנדבר עליהם, ולא רק ביום השואה. אסור לנו לעשות צנזורה על חומרים אותנטיים מתקופת השואה. לנו יש את הלוקסוס להסתכל על הדברים מהצד ולא לחוות אותם על בשרנו. נכון שלצפות בסרט כזה זה דבר לא נעים וקשה. אנחנו מעדיפים לראות דברים יפים והרמוניים. אבל אני לא מקבל את הטיעון שאומר שזה יותר מדי קשה. להיות אסיר באושוויץ היה קשה פי מיליון".
הסרט נפתח עם הגעתם של ששת הניצולים ובני משפחותיהם בשערי מחנה ההשמדה. הם מביטים סביב בהיסוס, כאילו חוששים מלראות. בעיניהם ניכרים האימה והעצב. העיניים האלה ראו הכול. את הרכבות שהביאו מאות ואלפי בני אדם בכל פעם; את הנשים, הקשישים, הילדים, התינוקות שנישאו בידי אימותיהם, שירדו במדרגות ל"חדר ההתפשטות", שם תלו את בגדיהם על קולבים, בידיעה שיחזרו לקחתם אחרי מקלחת; את ההצטופפות בתאי הגזים, עד אפס מקום; את הדלת שנסגרה אחריהם; את הגרמני שזרק את חבילת הגז פנימה; את הדקות הארוכות שחלפו עד שהצרחות נדמו והדלתות נפתחו.
קטע מהסרט "בכינו בלי דמעות"
פרופ' גרייף לא חס עליהם בריאיונות שערך עימם. "איזה קולות נשמעו מתוך תא הגז?"; "מה ראית שם כשנפתחו הדלתות?"; "איך הייתם מוציאים את הגופות?" - והמרואיינים שלו מספרים הכול. גרייף מציין כי "לא חסכתי בשאלות, כי הבנתי שזאת כנראה ההזדמנות האחרונה וצריך להיכנס לפרטים הקטנים. היסטוריה היא לא רק הסיפורים הגדולים, היא גם הפרטים הקטנים. אי אפשר לוותר על זה".
איתי: "האנשים האלה אכלו ארוחת בוקר כשהם יושבים על גוויות. אז על מה תשאל אותם? הם באו לשם כי האמון שהם נתנו בגדעון הוא אדיר. כשהם הגיעו הם ראו את המצלמה ואת גדעון מאחוריה כמו וידוי. כולם ידעו שהם כבר בשלהי חייהם".
הם הסכימו בקלות לשתף פעולה?
גרייף: "כולם רצו לספר, אבל בלי התלהבות. הם יותר שמחו כשהלכתי הביתה מאשר כשבאתי, אבל התחושה הייתה שמדובר בדבר שאין לו תחליף ואסור שילך לאיבוד. אחרת נפסיד את העדות הכי חשובה מתקופת השואה. אין לנו עוד עדויות מתוך התופת, מתוך תאי הגזים. יש קצת עדויות של אנשי אס.אס שהיו שם, אבל הן לא אמינות. אלו דבריה של היחידה הכי טרגית בתולדות השואה. יהודים שאולצו על ידי הגרמנים לעבוד בתוך התופת. הם אלה שדיברו עם היהודים דקות לפני שנרצחו.
פרופ' גרייף: "הגרמנים הצליחו להרוס את המבנה הרגשי הפנימי שלהם. ואנחנו יודעים שהיו להם שיטות יעילות לעשות את זה כדי לאלף אותם להיות מסוגלים לעבוד 12 שעות ביממה עם גופות, לפעמים של בני משפחה שלהם. באמצעות האילוף הזה הרסו להם את העולם הרגשי הפנימי, והילדים הם אלה ששילמו את המחיר העיקרי. זה עובר לדור השני והשלישי, וכנראה ימשיך עד קץ הימים"
"מהרגע הראשון הבנתי שקיבלתי משימה קדושה. אף אחד לא מינה אותי. אני מיניתי את עצמי להיות ההיסטוריון של הזונדרקומנדו. מרגע שמיניתי את עצמי, לא חסכתי מאמץ. נדדתי על פני ארבע יבשות, הגעתי לארצות רבות וראיינתי את כל הניצולים שיכולתי למצוא".
בטרם הפך למומחה שואה בעל שם, גרייף היה זמר פופולרי שהקליט להיטים בשפות שונות, שחלקם העפילו למקומות הראשונים במצעדי הפזמונים בגלי צה"ל ובקול ישראל, והשתתף בפסטיבלי זמר. החל משנת 1974 עבד גרייף בגלי צה"ל, ובהמשך גם בקול ישראל. בין היתר שידר בשידור חי ממצעדי החיים הראשונים, בשנים 1988, 1990 ו-1992. ב-1988 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות על המשדר הרדיופוני שהפיק וערך, "סלוניקי-אושוויץ".
"לנושא הזונדרקומנדו הגעתי דווקא דרך התקשורת", מציין גרייף. "כעורך משדרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בגלי צה"ל, תמיד חיפשתי אייטמים בנושא. ידיד שלי אמר שיש לו מישהו שהיה בזונדרקומנדו. לא ציפיתי שהמפגש הזה ישנה את חיי. זה היה אפריל 1986. המפגש היה עם יוסף זקר, שמופיע גם בסרט, ואני זוכר את התחושה. ישבנו ליד שולחן קטן במטבח, והוא לקח אותי לתוך תאי הגזים. זה היה כל כך סוריאליסטי, שלא האמנתי שזה קורה.
"מיד כשהריאיון הסתיים הרגשתי שהמפגש חולל אצלי התרגשות אדירה. שאלתי אם הוא מכיר עוד ניצולים, והוא ענה בחיוב. בעבודה של בילוש, חיפושים, דיפלומטיה שקטה וגם מזל הרכבתי את רשימת 31 הניצולים בארץ ובעולם, ואני יכול להגיד בסיפוק עצום שהצלחתי לראיין את כולם.
3 צפייה בגלריה
הבמאי איתי לב ופרופ' גדעון גרייף. ''מהרגע הראשון הבנתי שקיבלתי משימה קדושה''
(צילום: תומש ויסוצקי)
את הריאיונות איגד לספר בשם "בכינו בלי דמעות" (בהוצאת ידיעות ספרים). הספר שימש השראה לסרט זוכה פרס האוסקר "הבן של שאול", שמספר את סיפורו של איש זונדרקומנדו שמוצא את גופת בנו בין נרצחי תאי הגזים, ומתעקש להעניק לו קבורה כהלכתה. הסרט מתאר גם את המרד המזוין של אנשי היחידה, האחד והיחיד בתולדות אושוויץ, שהתרחש ביום שבת, 7 באוקטובר 1944.
גרייף מפרט: "המרד פרץ בשעות הצהריים, בחצר משרפה מספר 4. הוא התרחש בשתי זירות נפרדות, כשחלק ממשתתפיו ניסו להיאבק בגרמנים, והצליחו להרוג שלושה מהם ולפצוע כמה עשרות - וחלק ניסו לשווא להימלט. הישגו הגדול ביותר של המרד הוא פיצוצו או שריפתו של בניין תא הגז והמשרפות מספר 4. במהלך המרד נפלו 451 מאנשי הזונדרקומנדו. מספר הניצולים הקטן מהמשתתפים הישירים במרד הוא אחת מהסיבות לכך שידיעותינו עליו הן מקוטעות וחלקיות בלבד. דבר אחד ברור, המרד צריך להיחרת באותיות של זהב בספר הגבורה היהודית בשואה".
המרד היה אירוע חריג במציאות היומיומית של אנשי הזונדרקומנדו, שהייתה פחות רוויית פאתוס ויותר עתירת כאב ופחד. כששאול חזן נשאל אם היה קשה להוציא את הגופות, הוא משיב לגרייף כאילו שדבריו הם כתב הגנה, שמיועד עבור מי שהעז למתוח ביקורת על מעשיו ועל מעשי חבריו בשואה. "נפלנו קורבן. נפלנו קורבן. שתדעו שהגענו לגיהינום. יותר גרוע מגיהינום אין. וככה, כל בן אדם מתרגל. מה זה מתרגל? אין לך ברירה. המשכנו ככה, לרגע לא חשבנו שאנחנו נצא מפה. להתאבדות צריך סיבה. לנו לא הייתה סיבה להתאבד".
התרשמתם שהם הרגישו רע עם מה שהם עשו?
גרייף: "הרגשתי תוך כדי הריאיון שלא נעים להם. למרות שאני משוכנע שאין להם שום סיבה להרגיש רגשות אשמה, נראה שמשהו התגנב".
לב: "מה שעזר להם לשרוד הייתה, בין היתר, המחשבה שאולי יום אחד הם ישתחררו ויספרו מה היה שם. חלק מהם חשבו על טוהרת הגופות וראו עצמם כקברנים. חלק מהם חשב שבעת השחרור הם ינקמו בגרמנים. כל אחד מצא לעצמו במה להיאחז בתוך הסיטואציה הבדיונית. כמה רוע הופעל על האנשים האלה. הוא מגיע לאושוויץ, רואה איך לוקחים את אבא שלו והורגים אותו, אותו מגלחים ומכניסים למחסן עם גופות עד התקרה. ומרביצים לו מכות רצח. אתה חדל להיות בן אדם. כמו ששאול חזן אומר, 'היינו כלבים של הגרמנים'".
איך החוויות האלה השפיעו על שארית חייהם?
גרייף: "אני תמיד נזכר בסיפור של רות אליעז (ניצולת שואה וסופרת - מ"ש), שאחרי מלחמת העולם השנייה הלכה לפסיכיאטר, והוא הוציא חבל ארוך ואמר לה: 'רות, יש לך שתי אפשרויות, או ללכת לעץ הקרוב ולתלות את עצמך או לפתוח פרק חדש בחייך'. אנשי הזונדרקומנדו בחרו בחיים חדשים. מלבד אחד מהמרואיינים בסרט, כולם הקימו משפחות. הם היו צריכים הרבה כוח, והם עשו את זה. ואנחנו צריכים להצדיע להם. הסרט הוא בראש והראשונה הצדעה לאנשים, שלמרות הטראומה האיומה הצליחו לפתוח פרק חדש בחייהם".
הם הצליחו למצוא שמחת חיים?
גרייף: "אני לא פסיכולוג, אבל מההתרשמות שלי הם לא היו אנשים שמחים. אני התרשמתי שהם אנשים עצובים. לדעתי, הגרמנים הצליחו להרוס את המבנה הרגשי הפנימי שלהם. ואנחנו יודעים שהיו להם שיטות יעילות לעשות את זה, כדי לאלף אותם להיות מסוגלים לעבוד 12 שעות ביממה עם גופות, לפעמים של בני משפחה שלהם. באמצעות האילוף הזה הרסו להם את העולם הרגשי הפנימי, והילדים הם אלה ששילמו את המחיר העיקרי. זה עובר לדור השני והשלישי, וכנראה ימשיך עד קץ הימים, כי קראתי לאחרונה מחקר שתסמונת הדור הבא היא גנטית. וזה נורא לחשוב שהנינים וניני הנינים שלהם יישאו איתם את אותם התסמינים".
לב: "כל אחד מהאנשים ששרדו את המחנות בכלל יצא עם אינסטינקט הישרדותי מאוד חזק. כשהם יצאו לעולם הם ידעו לשרוד. אבל אם הנפש שרדה זאת שאלה טובה, גם בני המשפחות שלהם שואלים את עצמם אם אבא היה באמת נוכח, או שהייתה רוח סביבו שרדפה אותו כל הזמן. המשפט שממחיש זאת הכי טוב בסרט הוא של יעקב זילברברג, שנשאל מה קרה אחרי שהוא השתחרר מאושוויץ וענה, "לא השתחררתי מאושוויץ".
