סיפור עץ / סיפורנו מתחיל שנים רבות לפני כל המתרחש פה. זה קרה בשכונה שלנו המיוחדת במינה והחל כשחלק מהילדים בשכונה ראו עץ גבוה החליטו לטפס עליו, לא כדי ליהנות ממנו אלא כי משהו עיצבן אותם לגבי העץ הזה שנישא גבוה ורם מעל כולם. אולי הם חשו שהוא גבוה מדי, אולי שתלטני מדי ואולי בכלל בא להם להראות לו לעץ "מה זה", משמע לקצץ את צמרתו המתנשאת התנשאות פטרנליסטית כזאת אל על.
הם לא רק טיפסו עליו אלא גם החלו לטלטל את ענפיו כמאמר שירו המפורסם של פיטר גבריאל "שייקינג דה טרי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ואז קרה הדבר. כי כשהם הגיעו ממש לצמרת העץ והסתכלו למטה, הם שמו לב לפתע שהיו שם חבר'ה מאותה שכונה. כאלה שבכלל לא בא להם כל האירוע על העץ, להפך - הם שכבו תחתיו, כי הוא שימש להם כצל וכמגן בימים קשים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נהייתה סמטוחה בשכונה. נגד ובעד העץ. אבל כשהערב ירד התברר שאלה שעלו על העץ התחרטו קצת, וכך נותרו כולם עם השאלה הדרמטית איך יורדים ממנו. אמא'לה.
מתינות אימהית / הנה רגע מתון מחיי.
"זה לא ילך", אמרה אמי המנוחה במתינות.
"מה לא ילך?" שאלתי.
"הכל", ענתה.
אמא'לה הייתה טיפה מבולבלת.
"תגיד בן, יש בכלל עתיד?" שאלה בת ה־96, כי מה שהטריד אותה זה שהכל זמין, שהעולם חי כבר בלחיצת כפתור ושעצוב לדבריה בכיכרות ובלב של הרבה אנשים.
היה ערב. שמתי את מפתחות הרכב שלי על השולחן שלה בדיור המוגן והכנתי לה ארוחת ערב. היא אהבה חביתה עם קוטג', בצל ירוק ועגבנייה. אולי בגלל אוכל דל קלוריות כזה חיה המון שנים.
ואילו אני, בנה, אדם מתון מאוד בדרך כלל, חובב עצים, פרחים, כדורגל, נכדים, ילדים, שירים ופרשנות ספורט, הבטתי איך אכלה בפשטות ובמתינות ופתאום הבנתי שאולי היא לא אמרה לי שזה לא ילך, אלא בעצם ביקשה ממני: אל תלך. משמע, אל תעזוב אותי לבד ברגעים הקשים של החיים.
תנינים על ראשינו / אדם נולד, חי ומת. נו מה חדש? השאלה מה באמצע. מטפס על עצים גבוהים, מחפש כלניות בשדות, מתעמת על הצדק הדמוקרטי שלו כדי לשמור על שפיותו. אז אני כאדם כותב ושר, שומר לעצמי את הזכות לנוע בין מטפורות של דמיון וספקות שהם חומר הבעירה של האמנים. אבל אני גם (כמו עוד כמה שאני מכיר), לא אוהב שאומרים לי מה לחשוב, מה לכתוב, לאן ללכת ולבוא. במובן הזה אני אדם מלא כבוד האדם וחירותו. "לא תפגוש אותי במקום שלא בא לי עליו", הסברתי לאלעדיק שחזר השבוע מלונדון.
השבוע נתקלתי במושג "תנינים על הראש" במודעה למופע מוזיקלי מומלץ לילדים של תזמורת מארש דונדורמה (זה השם). מעכשיו אביט גם ככה על אנשים, חשבתי. כאילו יש להם תנינים על הראש. כאילו הם זמרים במסכה. כאילו לא יודע מה. באמת קשה היה כבר לדעת בארץ שמנסה להוריד מסכה ענקית כדי לגלות מי היא ומה עתידה ב־2023.
"זוכר את דיק ואן דייק?" שאלתי את אלע־דיק.
"מ’צ'יטי צ'יטי באנג באנג’ (סרט). מאיפה הבאת אותו באמצע הבלגן?"
"הוא נחשף כזמר במסכה בתוכנית בארצות־הברית".
"וואלה? הוא חי?" שאל דיק ואן אלעדיק.
"בן 97. לך תאמין לזמן".
למה לי שעון / אני לא מכיר כמעט אנשים עם שעונים על היד, רק כאלה ששואלים כל הזמן מה השעה כי הם חוששים שהזמן אוזל להם בין הידיים ולא יספיקו משהו.
מה שאני עוד מכיר זה מושג מוזר שלקוח מיידיש, אפצעלוכעס. זה המושג שאמי (מתחילת הטור) הייתה אומרת לי המון כילד מעצבן: "אל תעשה לי אפצעלוכעס". כלומר אל תעשה לי דווקא.
ועכשיו למבוגרים בינינו. אל תעשו לנו אפצעלוכעס, כי אולי לא מאוחר לשבת ולדבר בנושאים הקרדינליים שקורעים אותנו.
ועוד משהו: "אפשר יותר בעדינות?" הייתה שואלת סוזי את המסאז'יסט שלה מהעיר פלרמו כשגירד לה את הגב. אז בהשאלה מדבריה, תגידו, אפשר קצת יותר בעדינות כשאתם מגרדים לנו את נשמת הארץ?
פתאום קם – תולדות / המילים עם, ארץ, מדינה, מולדת, ארץ חצויה, עניין של פרשנות, אנשים עם דגלים, חוקים, דאגה ודיבורים חסרי גבולות (הילדים שומעים הכל) על סופים והתחלות. אז בעניין זה, הנה דווקא רגע העצמה שנתקלתי בו בנעוריי כיוצר.
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", מכירים ת'שיר? אז כמי שהיה שם כשהשיר נכתב, אספר שמילותיו נכתבו על ידי המשורר כסוף השיער אמיר גלבוע המופלא. וכשגידי קורן (שהיה לי אז חבר כאח ולימים פרופסור ברפואת ילדים) ואני נתקלנו בו בספר שיריו של אמיר, נגנבנו על הרעיון שבו תיאר המשורר בפשטות אדם אחד צועד לגורלו כעם שעה שכל המלחמות משתחוות לפניו מבוישות אפיים ארצה והטללים רוססים לכבודו ומהמדרכות צצים פרחים ועצים.
גידי ואני היינו אז עם רעמות שיער, שתי גיטרות ומנגינות שעפו לנו בראש כפרפרים. וכך הלחנו את "פתאום קם אדם" ושלחנו אותו על גבי קסטה למנהלי פסטיבל הזמר, ולהפתעתנו הוא התקבל לתחרות הכי מדוברת של ימי העצמאות באותם ימים. אחר כך בליל העצמאות כבו האורות ואני נעמדתי על הבמה בירושלים והתחלתי לשיר את התחלת השיר עם התופים החובטים, וכשהגיע רגע ההתחברות, מה שאני מכנה הניצוץ, השיר פגע בלב האנשים, זכה במקום הראשון בפסטיבל 1973 והפך להמנון ולנחלת הכלל.
הציפור והעץ / כשאני קם כל בוקר לאחרונה אני מרגיש קצת עם, קצת אדם, קצת הולך, קצת רוכב, הרבה מוטרד ובעיקר מתפלל לשכל הטוב שייפול עלינו למען ילדינו. וכמו בקלישאות שירי האהבה עליהם גדלנו, ששום דבר לא יפריד בינינו. כי אמא הייתה אומרת: “שיהיה לכם איזה דעות שאתם רוצים, אבל אל תחריבו את הבית עם הוויכוחים שלכם”. וכשאני בקפה שלי אני מביט בעץ הגבוה שבחצר ממול ומפזם שורות רלוונטיות מתוך השיר העץ הוא גבוה. מכירים?
“העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק”... ככה זה מתחיל. ואחר כך: “אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק,
אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,
אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,
מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק” (להקת “אחרית הימים”).
כן, השאלות המטרידות הן מה יקרה לעץ, לנו, לחירותנו, לציפור ולשירים?
ואגב מה קרה בסוף לילדים מתחילת הסיפור? רוצים לדעת? זה חשוב כי זה סיפור אופטימי למרות הכל. אז הילדים ירדו אחד־אחד מהעץ למטה, אפילו עזרו זה לזה ונהייתה שם שוב אחוות אחים כזאת. חלק צנחו למטה בשלום כמו במצנחים והחלק הארי המשיכו לשכב תחת העץ (שלא נגדע לגמרי, רק קיבל גילוח ענפים) וליהנות מצילו שנים רבות אחרי האירוע. וככה בעצם השכונה שלנו האהובה ניצלה.
המטרה: לא לתת לקיצוניים האלימים לקחת לנו את התקווה. האמצעי: להבין שאנחנו הרוב השפוי
הרגע שבו בן אדם מבין שהוא בניכור מוחלט לכל מה שקורה במדינה שלו הוא רגע עצוב. עצוב כמו פרידה. וזה מה שאני מרגישה עכשיו, שש וחצי בערב של מוצאי שבת, כשאני יושבת בבית שלי, ומקשיבה לקולות של המפגינים שמתחילים לפסוע ברחוב. הבית שלנו קרוב בצורה מביכה להפגנות נגד הרפורמה. כדי להגיע לשם אצטרך ללכת חמש דקות על כביש ישר וריק שהשוטרים המסכנים, ששוב עובדים בשבת, פינו במיוחד. ובכל זאת, אני פשוט לא מצליחה לקום מהספה ולהצטרף לנחיל האנשים שאני רואה מהמרפסת שפוסעים בשקט, שמזכיר לי את הקדושה של יום כיפור, לכיוון המגדלים הגבוהים. ולא שיש לי משהו יותר טוב לעשות, משעמם לי לבדי במוצאי שבת של חורף. רן שוב ביוון, מאיה בצופים, אז כדי להיפטר מהכלום הזה אני פותחת טיקטוק, מישהי שם מסדרת מחדש את המקרר שלה, סלבית שהייתה פעם בהישרדות רוקדת ומכניסה את הבטן שלה כל כך עמוק שעוד שנייה אני רואה לה את הטחול.
מה אני עושה פה מול הזבל הזה, אני שואלת את עצמי, הרי אני נגד הרפורמה. למה אני לא מצליחה לקום מהספה ולצעוד עם מי שמרגיש כמוני? ובטח יהיה שם כיף. אולי אני אפגוש את החברות שלי, האמהות מהכיתה, הן בטח יחבקו אותי ואני ארגיש שייכת, עטופה בתחושה שיש לי שבט. ובכל זאת אני לא מצליחה להביא את עצמי לצאת מהבית הזה. אני אישה בלי בית ובלי דעות מוצקות מספיק שמשקיפה על הגיהינום מלמעלה. בודקת כל הזמן מחירים של בתים צמודי קרקע ביוון. ולא שאני מתכננת לעזוב, אני אוהבת את הישראלים, מכורה לשפה העברית, אבל יותר נוח להרחיק ככה את הפחד שעוד שנייה אנחנו מתרסקים פה.
*
הכלבה ניגשת לדלת, רוקעת בכפות שלה על הרצפה בחוסר סבלנות מובהק. אין ברירה אלא להוציא אותה החוצה, ואחר כך נראה. הדבר הראשון שאני רואה כשאני יורדת למטה, זה את השכנים שלי. "היי", האישה היפה מחייכת, "הולכת להפגנה?". "כן", אני עונה ומחליטה להתוודות משום מה, "באמת הגיע הזמן. עוד לא הייתי באף אחת". "כן", אומר הגבר, "גם אני מתפדח. כבר חודשיים שזה קורה מטר מהבית שלנו, ואני פשוט נשאר בבית כמו לוזר". הוא מצליח להפתיע אותי כל כך שאני כמעט שומטת את הרצועה של הכלבה מהידיים. הם תמיד נראו לי זוג שמאלני למופת. הייתי משוכנעת שהם ביקרו בכל הפגנה, הסתחבקו עם זהבה גלאון והפגינו בשיא הכוח, עם אחד מהשלטים האלו שאני כל כך מתעבת כמו "זבליהו, לך לכלא" או "הנוכל ומיס פיגי".
זה כל כך נרקיסיסטי להתנהג כמו גפרור בוער מאידיאולוגיה שלא רואה ממטר שהמדינה היא כבר חבית דלק. הם יותר מדי מאוהבים בדימוי לוחם הצדק, ומבחינתם שכולנו נישרף
למעשה, השלטים האלו הם אחת הסיבות שבגללן לא הצלחתי להביא את עצמי ללכת אפילו פעם אחת. אני לא יכולה לסבול את כל משחקי המילים הזולים האלו, הם תמיד נראים לי כמו משהו שכתב גבר בן 60 מהרצליה שמחביא בתוכו בעיות זעם קשות מהילדות. והכי אני שונאת את מיס פיגי ושאר כינויי השיימינג לשרה נתניהו. אני פשוט לא מבינה איך גברים גנדרני־מוסר שמצהירים על עצמם בביו של הטוויטר שהם "פמיניסט גאה. ליברל", מרשים לעצמם להוציא כזה סחלה שובניסטי על אישה שהיא לא במחנה שלהם.
"במלחמה כמו במלחמה", אמר לי חבר שלי וראיתי כמה הוא כועס, "שוב את מתנהגת כמו שמאל תבוסתני. הצד השני אלים ומשקר, שרה נתניהו היא אשתו המפלצת של הנוכל שמחרב לנו הבית, אז כן, נדבר עליה ככה, כי גם את המהפכה הצרפתית ניצחו בקלשונים ולא בשירים של נורית גלרון". הוא המשיך לדבר ולדבר ולטעון שאני חלשה, וכל מה שיכולתי להרגיש זה את הייאוש. הייאוש המכלה והמדכא הזה שאני מזמן מרגישה בכל פעם שאני מנסה לדבר עם אחד מהאנשים הבוערים מדי על הפוליטיקה שלהם. כל כך בוערים שהם מעלים באש את כל המדינה מאחוריהם.
"עם טרוריסטים לא מנהלים משא ומתן", זו הסיסמה העדכנית של מחנה המוחים. דומה שהם סבורים שככה הם ינצחו. ימשיכו לזעום, לא יסכימו לדבר עם אף אחד מהימין. כמו שקראתי אתמול בפוסט, כשגבר סיפר שהוא חשף את הדעות הימניות שלו בפני קולגה שהוא מחבב, ומהרגע הזה הקולגה הפסיק להגיד לו בוקר טוב. "יופי", צהלו התגובות, "שיבין שאם הוא רוצה להצטרף לנאצים ולקחת ממני את הזכויות שלי כלהט"ב, הוא פושע לכל דבר". ושוב הרגשתי את הזרות הזו של מישהי שהיא כנראה תמימה מדי, כי אין אג'נדה אחת בעולם הזה שתגרום לי לחשוב שזה בסדר להחרים בנאדם.
רוב מצביעי השמאל בסביבתי חושבים שהבעיה היא נתניהו, שאם הוא רק ייעלם מיד נוכל להחזיר את השלטון. אבל אני מאמינה שהבעיה האמיתית לא קשורה לראש הממשלה, אלא לעובדה שאנחנו פשוט לא סובלים אחד את השני בצורה שכבר מעוררת בי פחד. אני יודעת, זה פופוליסטי לקטר על השיסוי או הקרע. גם אלו כבר סתם מילים בנאליות כמו שם של בושם חדש של דיור. ובכל זאת, התהום הזו שנפערה מרגישה לי עמוקה יותר מפעם, לא בא לי ליפול אליה רק בגלל שלכולם בא עכשיו לחבק חזק את דובי השנאה שלהם.
בלי לשים לב, כבר הגעתי לצומת המואר בלבן קפוא, בהיר. זה כל כך שונה ממה שדמיינתי לעצמי שקשה לי להבין מה קורה פה. אין פה שלטים מלאי קללות ונאצות, וגם לא דגלי פלסטין. למעשה זו ההפגנה הכי שקטה ועצובה שאי פעם ביקרתי בה. יש פה אלפי אנשים שסוחבים דגלי ישראל, והם פשוט עומדים כאילו מחכים לאיזו אמא גדולה ורחמנית שתרד מהשמיים ותחבק אותם. תרגיע אותם שלא, לא נגמרה להם המדינה. וזה גם הרגע שבו הדמעות סוף־סוף עולות לי בעיניים, שהניכור מפנה את המקום שלו לאכפתיות. "הם באמת מפחדים", אני חושבת, "הם בכנות עצובים ומאמינים שזהו, מעכשיו ישראל כבר לא תהיה מה שהייתה פעם. לא יכול להיות שיש פה כל כך הרבה ישראלים יפים, לא אלימים, לא תוקפנים".
מישהו צריך לאסוף את האנשים האלו, להגיד להם "גם אתם אזרחים אהובים ויקרים של המדינה בדיוק כמו האזרח שכן תומך ברפורמה". זה פשוט בלתי נתפס בעיניי שהם ימשיכו לעמוד פה ברוח הלילה הקפואה ובשקט הזה שכולו ייאוש, ויסתכלו קדימה אל אופק שהם פשוט לא מצליחים לראות יותר.
ואלימות. אלוהים. כמה אלימות מכל הצדדים. למשל המופע המטורף של ח"כ אלמוג כהן בפייסבוק שלו. "ברר, כששש, בארה", הוא ריסס לעבר עופר כסיף והח"כים הערבים, "צריך לדבר אליהם בשפה שהם מבינים, כמו אל כבש". "טפל בעצמך כבר", בא לי לצעוק, "זה כזה חוסר אחריות לשבת ולירות את הגזענות שלך, להתפנן עליה באווירה של לובי בפאפוס".
כן, תמיד יש מישהו אחד לא מטופל, לרוב גבר, שפשוט לא מוכן לוותר על לעוף על כל הדחפים והכעסים שיושבים לו בפנים כמו הר געש. ממש כמו שהמפגינים שחסמו את דלת ביתה של טלי גוטליב התנהגו ברובם יפה, וסיכמו איתה שהם יפנו את הדרך כדי שהיא תוציא את הילדה שלה עם הצרכים המיוחדים למסגרת. אבל היה שם אחד, פעיל שמאל ידוע, שעמד ואיים: "את לא תצאי מהבית היום". אנשים אומרים לי שהוא כזה, לוחם צדק טוטלי, אבל אני לא קונה את זה שמה שמניע אותו זה פוליטיקה, זו אלימות לא מטופלת שהוא פשוט נהנה לאוורר במסווה של אג'נדה.
וזה גם ינון מגל, שלאחרונה נהיה כל כך זחוח שהוא פשוט לועג ברוע לכל מי שחלש. וזה בן כספית, שעונה לו את דעתו המבריקה אך המוגזמת על תומכי הרפורמה הזו, ולא טורח לעשות את הדבר האחראי שהוא להפסיק כבר לשסות בשביל שהתוכנית תהיה מעניינת. וזו מצביעת הציונות הדתית שכל הזמן סופרת כמה לסביות סמולניות שמנות היו בהפגנה האחרונה. וזה ר', שאני עוקבת אחריו בטוויטר. הגעתי אליו בזכות פוסט נוגע ללב שבו סיפר שהוא היה ילד מוכה, ומתברר שהוא לא מפסיק להוציא מהמקלדת שלו פוסטים מבחילים כלפי אנשים שלא מתיישרים עם סרגל הערכים הליברלי שלו.
על האנשים האלו אני הכי כועסת. זה כל כך נרקיסיסטי להתנהג כמו גפרור בוער מאידיאולוגיה שלא רואה ממטר שהמדינה היא כבר חבית דלק על סף פיצוץ. הם הרי יודעים בלב שלהם שזה רק מקדם את מלחמת האחים, אבל זה לא מעניין אותם, הם יותר מדי מאוהבים בדימוי לוחם הצדק, ומבחינתם שכולנו נישרף. ומה שהכי מטריף אותי זו העובדה שכל האנשים האלו גורמים לי להרגיש כמו מיעוט, למרות שאין לי שמץ של ספק שאני מייצגת רוב של אנשים במדינה הזו.
*
בינתיים בהפגנה, מאות אלפי אנשים אבודים מטיילים לידי. יש איזו זהירות באוויר, זהירות של ילד שכבר הכו אותו יותר מדי פעמים. וכן, אני יודעת שהיו גם הפגנות עצובות לא פחות בהתנתקות, ואף אחד מהשמאל לא בא לחבק, כמו שאומר חבר שלי. ואני מבינה על מה הוא מדבר. על הפחד. התחושה שהמדינה הזו כבר לא שלך והבית שלך נגזל ממך, ולאף אחד לא אכפת.
בואו נסכם כבר–לשני הצדדים כואב, ואין פה סימטריה כי אי־אפשר למדוד בפלס בנאים כאב. בואו נתפנה להסתכל על מה שבאמת קורה מתחת לטירוף המחנאי שמנהל אותנו נצח. האמת היא שכולנו אזרחים מסכנים, שהפסיקו לקבל שירותים מינימליים כי המדינה מוזנחת. מערכת הבריאות שלנו חולה, הילד לא ילך לגן מחר כי הסייעת שוב שובתת בגלל שכר החרפה שהיא מקבלת. ולא, זה פשוט לא מתקבל על הדעת שלהוציא דרכון הפך להיות משימה בלתי אפשרית עם שוק שחור של תורים בטלגרם.
אני נזכרת בגבי, הגבר החכם ומצביע הליכוד שכותב לי מדי פעם. לפני יומיים הוא שלח לי את השורות האלו, "כבבון ביביסטי, אני מביע הזדהות מלאה עם עמדתך–אנחנו יכולים לחלוק זה על זה בנושאים שונים, אבל אל לנו לשנוא את האחר". אני חושבת שזה מסר כל כך יפה, ולא מזיז לי שהחבר שסבור שאני סמרטוט רצפה של הימין יגיד: "אז היא פגשה ביביסט נחמד אחד. בואו נבטל את כל המחאה". גם זה מסר אלים בעיניי, מוחק. כזה שלועג לנו שאנחנו רוצים לדבר פשוט, להסתדר פשוט, לאהוב.
הגעתי לגיל שבו מתחילים לשכוח דברים, וזה לא תמיד כל כך רע
בשבוע שעבר, אחרי משחק של הפועל ירושלים – אגב, ניצחנו – חיבקתי את הבן שלי ונפרדנו לשלום. הוא חזר לענייניו ואני הביתה. ולרגע אחד, ממש רגע קטן, היה בי דוק כזה של עצב. זכרתי שפעם אחרי משחקים היינו חוזרים יחד, לפעמים קונים משהו לאכול (הכלל היה שאחרי הפסדים, הפיצוי הוא לתקוע לאפה), והנה הוא גדל וכל אחד נוסע לכיוון אחר. עכשיו תראו, אם הוא עדיין היה בבית, לא היה בי עצב, אלא נבוט של כעס על כך שהילד לא עושה עם עצמו כלום, כלומר אני מאושר מכך שהוא גדל ומתפתח ומצליח. אבל הלב, מה לעשות, לא תמיד נשמע לקול ההיגיון, ולרגע קצר בדרך, כשאני לבד באוטו שומע איזה שיר של אביתר בנאי, חשבתי שהיה יותר נחמד לשבת עם הבן שלי עכשיו באוטו כשהוא בן 14 כזה, ולנתח את המשחק עד שמגיעים הביתה.
*
אני בן 47, שני ילדים שלי כבר סוג־של יצאו מהבית, ובשבוע שעבר התקשרתי לאחי לשאול אותו מה המילה הזו שמתארת בריחה מאקטואליה, מילה לועזית שמגדירה את הרגע הזה שבו אתה אומר: יאללה אני לא יכול יותר עם החדשות, בואו נראה קצת גיא פינס. זו מילה שהכרתי. מילה שידעתי שאני מכיר והשתמשתי בה רבות, לא איזו מילה מהאפסנאות, אבל למרות זאת לא הצלחתי לשלוף אותה מהמוח. זה משהו שלא היה קורה לי בעבר. זה כמו מיני־אלצהיימר כזה או משהו, אתה מנסה להיזכר באיזה שם של מישהו, אתה יודע שאתה יודע את השם, אתה ממש מרגיש את זה בקצה המוח מדגדג, אבל זה לא נופל. זו תחושה משונה ממש, יש בה משהו מתסכל אבל גם מעט קומי. אחי אמר שהמילה שאני מחפש היא "אסקפיזם".
8 צפייה בגלריה
זה תמיד נראה כאילו הם ממהרים לשירותים. גמר מקצה ההליכה התחרותית באולימפיאדת טוקיו
(צילום: GettyImages)
אז קוראים לי חנוך דאום, ולא זו בלבד שהקן שלי מתרוקן, החלו לי גם בעיות זיכרון, וזה זמן טוב לספר בדיחה שאני מאוד אוהב על אלצהיימר: אדם מבוגר מספר לחבר שלו שהוא הולך למעבדת זיכרון שמאוד מסייעת לו. "יש להם שיטה מיוחדת", הוא מסביר לו, "אתה לומד לזכור דברים דרך ההדמיה הוויזואלית שלהם". החבר מתרשם ושואל איך קוראים למקום. "תגיד לי", משיב לו המבוגר, "איך קוראים לפרח הזה האדום, קצת קוצני?" "שושנה?" תוהה החבר. "שושנה, כן", הוא עונה לו, ומיד פונה לאשתו במטבח: "שושנה, תגידי, איך קוראים למעבדת הזיכרון שאני הולך אליה?"
*
בגלל הגיל אני רוצה לשמור על הבריאות, אבל בגלל הגיל גם אין לי כוח לרוץ, אז שאלתי את המבינים איך הולך הקטע הזה של ההליכה. מה קורה שם בעצם? כי אני רואה שיש אנשים שיוצאים להליכה, וזה נראה לי יותר כיף מלרוץ, כלומר פחות סיוט, אבל זה קצת מחשיד. כאילו, אם גם הליכה זה כושר, למה מישהו רץ בכלל? זה כמו שיגידו לי שלשכב במיטה זה בריא. אני לא אצא ממנה. גם ככה אני ממעט לצאת.
אז ביררתי קצת איך הולכים בתור ספורט, אבל באופן שבו אני לא אראה סובל כמו ההולכים האלה באולימפיאדה שנראים כאילו הם מחזיקים קקה (תסתכלו על זה פעם, זו נראית כמו תחרות מי מגיע לראשון לשירותים לשלשל).
זה מאוד פשוט, הסבירו לי, יש לך שעון דופק? אני לא בטוח שיש לי דופק, השבתי, אז שעון דופק? בקיצור מתברר שצריך שעון שמודד דופק כדי להתחילה הליכה מהירה. בגלל הגיל קיבלתי החלטה לרכוש אותו. גם בגלל הגיל, אני כל הזמן שוכח.
*
אז ההליכה המהירה תחכה עד שיהיה לי שעון דופק, אבל יש לי התחלה של תובנה חשובה מאוד שהגעתי אליה בגילי המופלג - ללמדכם שיש גם יתרונות לזקנה - ואני חש חובה לשתף בה, כיוון שבעבר כתבתי דברים אחרים. אני לא חוזר בי, אגב, מהדברים ההם שכתבתי, הם היו בגדר אמת לשעתה, אבל בקיצור, הנה העניין: דיברתי בעבר הרבה על הצורך בטיפול פסיכולוגי. הלכתי לטיפול כזה, לכמה בעצם, כולל מה שנקרא אנליזה. האמנתי ואני עדיין מאמין במלאכה הזו של פירוק והרכבה, כלומר בכך שבכוחה של הבנה של המקורות המוקדמים של החרדה או העצב לפוגג אותם. כשאדם מבין את המקור לדפוסי התנהגותו ולמה שהוא חש, הרגשתו משתפרת. זה דבר גדול שאני כמובן עדיין אוחז בו. אבל אני מבין היום יותר גם את החשיבות של כוחות החיים העכשוויים. אני מחשיב היום את זה יותר. וזה קשור לגיל. כי אם בגיל 23 אתה מפחד לטוס, שווה לעבוד באופן כללי על השאלה ממה אתה חושש, מה זה עבורך לאבד שליטה ומנין באה החרדה. אבל בגיל 47, ובכן, תנו לי קלונקס ואני מתעורר באמסטרדם חברים. הזמן קצר והמלאכה מרובה, מה שנקרא.
*
אתם מבינים, בתחושה שלי, אם בשנות ה־20 וה־30 ניתוח הילדות עוזר לך להתפתח נכון, הרי שאדם שמתקרב לגיל 50 צריך להתחיל להתארגן על החיים שלו עם הקלפים שחולקו לו, ולמצוא את הכוחות לשמוח ולאהוב. יש איזה רגע שהחפירה לאחור פחות חשובה בעיניי, ואפילו במידה מסוימת קצת פתטית. אולי הכלל צריך להיות כזה: ביום שהילדים שלך מספיק גדולים כדי לדבר עם הפסיכולוגית שלהם על איזה אבא אתה, אתה צריך להפסיק לדבר על ההורים שלך בטיפול ופשוט להמשיך קדימה. נאמר זאת כך: כשעברת מריצה להליכה מהירה וכשכדי להיזכר במילה אסקפיזם אתה צריך חבר טלפוני, העובדה שלא נבחרת להיות השמש במסיבת חנוכה בגן, מפסיקה להיות רלוונטית.
שבת שלום.
ערב ההפיכה המשטרית, נותרו רק חוסר האונים וחוסר ההבנה, ואולי מסקנה אחת: ישראל לא רוצה להינצל
חרא.
אני יודע, זה לא מתוחכם, דיפלומטי, ראוי, או מה שמשלמים לי לכתוב – לא, אני אמור למצוא מילים חכמות וטובות, יותר או פחות, לתיאור מצבים וחיים – אבל זה מה שזה, לא? חרא.
חרא שביום שני בבוקר לא הצלחתי לעלות לירושלים, ובשני בלילה הם שחטו בקריאה ראשונה את מערכת המשפט. כן, ידעתי שאסור לי להשאיר אותם דקה לבד – רק אני לא שם, וחבורת הליצנים המפחידה, בכיכובו של אלמוג כהן, מחרבת את הבית – אבל בואו; גם אם הייתי מגיע לירושלים, גם אם חצי מיליון ישראלים היו מגיעים – יודעים מה? גם אם מיליון – עדיין ההפיכה המשטרית הזאת הייתה מתרחשת כמתוכנן. עדיין היה דחוף יותר להציל את נתניהו. עדיין הם היו מכריעים שמותר לעבריינים מורשעים עם קלון להיות שרים בכירים, לאנשי הדרג המקצועי להיות בעל הפיצוצייה המקורב לחבר המרכז, ולראש ממשלה נאשם בפלילים להיות מי שממנה את שופטיו.
חרא להרגיש חסר אונים כל כך.
חרא לשבת מול המחשב לאורך יום (שני) שלם, לרפרש שוב ושוב, ולראות את הבלתי נמנע, ובכן, בלתי נמנע.
חרא לראות חבורת תיכוניסטים תמימים ולא מבושלים עדיין שמפגינה ליד ביתה של טלי גוטליב ומתאמת איתה מראש את הוצאת בתה בעלת הצרכים המיוחדים למעון, אוכלת סיבוב מכוער ונצלני מאותה גוטליב עצמה, וגם מכות מטהרני שמאל (היי, עינב גלילי), שעדיין מאמינים שמלחמות מנצחים בנחמדות ובשנינות.
חרא להבין שאין, ואולי מעולם לא הייתה, דרך להציל את ישראל מנתניהו, שלמחרת צייץ "לילה גדול ויום גדול".
חרא לנסות הכל ולהשיג כלום. וניסינו הכל. והשגנו כלום.
הארצ'י באנקר הקטן שבי רק הולך וגדל ככל שגם אני. זה ארצ'י שמאלני, והוא באמת באנקר; מתחפר בעמדתו ומנסה להבין את הצד השני, אבל ללא שמץ של סיכוי
ניסינו דיבורים, שכנועים, אירועים, כנסים, מחאות, עצומות, הפגנות, תפילות, כניסה לממשלה, בחירות (לחזור ארבע פעמים). ניסינו מאמצים לוגיסטיים, כספיים, הסברתיים, וגם סתם נפשיים – כולל התוודעות לשורה ארוכה של, אה, אסנת מארקיות ודוד ביטנים, שספק מסוים אם הפוליטיקה הישראלית, או הליכוד, היו שומעים עליהם אלמלא נתניהו. וכלום.
ניסינו קירוב לבבות, מעגלי שיח, הרצאות של סיון רהב מאיר – וכלום. נפתלי בנט – אדם הגון שאין דרך לחשוד בו שעמדותיו אינן ימניות מובהקות – הפך לשנוא נפשו של ציבור בוחריו ושילם בחייו הפוליטיים כי ניסה להציל את ישראל מנתניהו – וכלום. יאיר לפיד – תגידו עליו מה שתרצו (אני יודע שאתם רוצים) – נשכב על גדרות כאילו היו מזרנים בעמינח סנטר, בניסיון להציל את ישראל מנתניהו. וכלום.
למה כלום? אני מניח שהתשובה ברורה:
כי קשה מאוד להציל את מי שלא רוצה להינצל.
וישראל, ברובה – או, בואו נדייק, בכמעט שוויונה – המכריע, לא רוצה.
היא רוצה את נתניהו קומפלט, פלוס תוספות, פלוס מימון שני מעונות והכפלת תקציב הביגוד, האיפור והמשרתים כפי שהמשפחה דרשה במפגיע השבוע (ייאמר לזכותם שהם מעולם לא ראו סתירה בין עניינים לאומיים מהותיים לעיסוק בו־זמני בתפנוקיהם הפרטיים, בווייב מיושן של דיקטטורות קלאסיות רק בסטיילינג של סנדרה רינגלר).
ישראל לא רוצה להינצל מנתניהו. להפך. ישראל רוצה ללכת למקומות שאליהם נתניהו לוקח אותה. בינתיים היא נהנית מהנוף (המורכב מכמה מאות אלפי ישראלים מבועתים, כמוני), ומשוכנעת שביעד מחכה לה ישראל טובה יותר שבה הוא לבדו ימלוך נורא.
"מה יש לאנשים האלה, אני פשוט לא קולטת", אהובתי אומרת לי בייאוש בשני בלילה, "באמת, איך הגענו למצב כזה, שבו אנחנו אפילו לא רואים מול העיניים את אותו דבר? איך זה קורה שמה שאני רואה ככיסא, הם רואים כשולחן? מי האנשים האלה?"
"אה, זה קל", אני עונה לה כרגיל – רק כדי לעצבן אותה ולפרוק בעצמי. "רבע מהם עדיין נוקמים על העוול שמפא"י עשתה, לדעתם, לסבא שלהם, או על ההתנתקות, או על אוסלו, או על זה שמישהו נדחף לפניהם בתור למעדנייה בסופר. רבע בכת נתניהו, ובכת כמו בכת. לרבע יש אינטרס תעסוקתי, כספי או משפחתי בשלטון הליכוד, רבע מאמינים שברגע שייתנו לצה"ל לנצח ולבן גביר לעשות סדר ייפתר סוף־סוף הסכסוך הישראלי־ערבי בנוסח הסכסוך האמריקאי־אינדיאני, ועוד רבע שומע פודקאסטים של סטיב בנון ומנסה לקבל זיכיון לסניף מקומי של דונלד טראמפ".
"יצא לך רבע אחד יותר מדי", היא מעירה.
"זה בדיוק למה הם מנצחים. פשוט יש יותר מהם".
אני אומר דברים כאלה לפעמים, מודה. הם לא חכמים, דיפלומטיים או ראויים יותר מ"חרא", אבל זה הארצ'י באנקר הקטן שבי, שרק הולך וגדל ככל שגם אני. זה ארצ'י שמאלני, והוא באמת באנקר; מתחפר בעמדתו ומנסה להבין את הצד השני, אבל ללא שמץ של סיכוי. כלומר, איך הם לא מבינים? איך הם רואים שולחן במקום כיסא? אצל מי פה, בעצם, בעיית הראייה?
כי ככל שאני מנסה להבין אם היא במקרה אצלי, אני לא מצליח; שום נימוק של הצד השני כבר לא מגיע בצורת אמירה מושכלת או טיעון ממשי שאפשר ממש לדון בהם. זה תמיד מסתכם בשמחה לאיד, באדנותיות, בתחושת נקמה בוערת, בחיקויי ערבים במשכן ובצהלות כלליות על חורבן. כל מה שמשמעותי לחצי מהציבור הישראלי משלם המסים והמשרת בצבא ("חבורה של אנרכיסטים בריונים", להגדרת דודי אמסלם, השבוע).
ואני לא אוהב את הארצ'י הזה שבתוכי. אני חושב שהוא הופך אותי שטחי, דוגמטי, סיסמאתי ואטום לא פחות מכל הארצ'ים של הצד השני – מינון מגל ועד לאמסלם (זה מרחק די קצר, אני יודע) – ובכל זאת, השבוע, כשהרפורמה השלטונית המהותית ביותר בתולדות ישראל עברה, על אפי ועל חמתי ועל רוב מה שמגדיר דמוקרטיה, שוב יצא ממני הארצ'י.
איך, לעזאזל, הם לא רואים לאן לוקחים אותם? איך גורמים להם לראות?
ואז דיברתי עם חבר מבוגר ממני בהרבה, אדם שלחם ב־73', והוא סיפר שהלך ביום שני עם אשתו למופע משירי יוסי בנאי, ובאמצע הההופעה, משום מקום, היא פתאום שאלה אותו: "תגיד, למה אתה בוכה?" והוא שם לב שהיא צודקת. והוא חשב על זה לרגע, והבין שהוא בוכה על עלומיו, אבל גם על מדינה שהייתה ואיננה. והוא אולי מיושן, והוא אולי הגמוניה של פעם שבאמת הייתה לה מדינה שבינתיים החליפה בעלות, ואולי כל זה בסדר ואמור היה לקרות, אבל לבכות על זה מותר לו.
ארצ'י באנקרים לא בוכים. הם רק צורחים ומקללים ולועגים ושמחים לאידם של הבוכים. ונדמה לי שזה הזמן, גם שלי, פשוט לעצור בצד דרך, להזדכות על הארצ'י שבי, ולבכות קצת. לא מרחמים עצמיים; סתם מצער בסיסי עמוק. ישראל לא רוצה להינצל, ואני מניח שאין עוד הרבה מה לעשות בקשר לזה מלבד לכבד את זה. ואני מקווה שאני טועה, אבל גם חושש שלא.
מה זה ואיך זה קשור לתינוקת שהתגייסה ולחיים במדינה הזאת? דיאלוג שהיה
