האם שכרם של חברי הכנסת צפוי לעלות דווקא בתקופה הזאת? החוק שאמור למנוע את העלייה בשכר חברי הכנסת טרם עבר, ואם לא יעבור עד ינואר, שכרם צפוי לעלות משמעותית דווקא בתקופה שרבים מאיתנו שולחים ידיים לכיסים. סימנים כאלו של ניתוק ושל התעלמות ממצוקת המצביעים מעוררים בקרב אזרחים רבים זעם מוסרי כלפי הח"כים, ודרישה חזקה לתקן את המידות שלהם בעיקר בתקופה כה קשה. לרוב, הזעם המוסרי הזה בא לידי ביטוי באמצעי שהכי זמין לנו - הרשתות החברתיות. אנחנו כותבים ציוצים מלאי כעס, ומחלקים לייקים ואפילו שיתופים לפוסטים זועמים של אחרים. אבל הביטויים המוסריים האלו במרחב החברתי הווירטואלי לא תמיד עוזרים לקדם את מה שאנחנו רוצים, אם אנחנו רוצים לקדם משהו בעולם ולא רק להוציא זעם. למעשה, לעיתים קרובות הם אפילו מזיקים.
כולנו (כולל כותב שורות אלה) אוהבים מאוד להביע עמדות מוסריות ברשת. אנחנו נחשפים בצורה מוגברת, כנראה מדי, לתכנים מעוררי זעם ברשתות החברתיות ומגיבים להם. מחקרים מראים שמרבית הגורמים לזעם המוסרי בחיים שלנו לא מגיעים מ"החיים עצמם" אלא מאמצעי המדיה השונים. גופי התקשורת והרשתות החברתיות יודעים שאנחנו אוהבים לזעום באינטרנט, ולשתף תכנים מעוררי זעם מוסרי, ולכן יש להם אינטרס רב יותר להפיץ תכנים כאלו כדי למכור על גביהם פרסומות.
במקרים האלו, מי שמלבה את הזעם שלנו הם גורמים בעלי אינטרסים מסחריים. אבל האם הזעם הזה בכלל מועיל למישהו? בעוד מחקרי עבר הראו שהמטרה של הבעת הזעם המוסרי היא בדרך כלל אגואיסטית, והאמירה העיקרית שיוצאת ממנה היא "תראו כמה אני מוסרי", הרי שגם לשאלה כיצד הבעת הזעם משפיעה על מה נעשה בפועל, ייתכן שישנה תשובה לא מעודדת במיוחד. דמיינו לעצמכם שעשיתם מעשה טוב, למשל את המעשה הטוב הקלאסי (ואולי, הבנאלי) של לסייע לזקנה לחצות כביש. רגע לאחר מכן, ניגש אליכם קבצן ומבקש נדבה. מה הסיכוי שתיתנו לו כמה שקלים? המחקר מראה שהסיכוי לכך קטן. בעצם זה שסייעתם לזקנה קיבלתם "רישיון מוסרי" שמאפשר לכם להימנע מלתרום לקבצן ועדיין להרגיש טוב עם עצמכם.
תופעת הרישון המוסרי היא תופעה מרתקת ורחבה, ומחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה בוחנים אותה ומתייחסים אליה. העובדה שעשיית מעשים טובים מאפשרת לנו לרופף סטנדרטים מוסריים ולהפוך לטובים פחות, היא תופעה מאוד לא אינטואיטיבית, ויכולה להשפיע על מידת הגזענות שלנו, על פשעי מלחמה, ויש אפילו כאלו שטוענים שהיא זו שעומדת מאחורי בחירתו של טראמפ בבחירות הקודמות (הטענה הבסיסית, בקצרה, היא שאנשים מסוימים שהצביעו בעבר לאובמה וחשו נאורים, הרשו לעצמם להצביע בהמשך לטראמפ על אף עמדותיו כלפי מיעוטים ובני לאומים אחרים). החוקרים שבחנו את תופעת הרישיון המוסרי הניחו שמה שעומד מאחוריה הוא העובדה שלאחר מעשה טוב, הזהות המוסרית שלנו טופחת לעצמה על השכם. ואז די לנו בכך.
אבל מחקר מהשנים האחרונות מצביע על כך שייתכן שהסיבה לרישיון מוסרי היא שונה. ממצאי המחקר מצביעים על כך שאם הבעתם עמדה פרו חברתית ואחריה תתבקשו להתנדב, הסיכוי שתסכימו להתנדב קטן בעיקר אם הבעתם את העמדה החברתית באופן פומבי. כלומר, על פי המחקר מה שמאפשר לנו את אותה תחושה שקיבלנו "רישיון מוסרי", הוא ההכרה החברתית על המעשה המוסרי, ולא התחושה האישית הפנימית שלנו. על פי ממצאי המחקר, לאחר שקיבלנו פרס בדמות תשומת לב והערכה על המוסריות שלנו, אין לנו כמעט צורך לעשות שום דבר מעבר לכך. המחקר הזה מלמד שאם, למשל, עזרתם לאותה זקנה מהפסקה הקודמת, אבל אף אחד לא היה באזור כדי לחזות בפלא ולשבח ולהלל אתכם - יקטן באופן משמעותי הסיכוי שתרגישו שקיבלתם "רישיון מוסרי" ולא תעזרו לנזקק הבא בתור.
וכאן בדיוק טמונה הבעיה בהבעת עמדות מוסריות באינטרנט (או, באופן כללי, בנקיטת עמדה וירטואלית). להבעת עמדה ברשת החברתית יש, מטבע הדברים, פומביות גבוהה מאוד. לפומביות הזו יש אומנם יתרון עצום בכך שהיא יכולה להשפיע על אחרים, ואפילו לנטוע בהם תחושה של "קונצנזוס מדומה", אבל יש לה גם חיסרון משמעותי: הפרס החברתי שאנחנו מקבלים בעקבות הבעת עמדה מוסרית ברשת, במטבעות של לייקים, שיירים וקומנטים, יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו כבר "טובים" ולשחרר אותנו מהצורך לעשות משהו אמיתי בעולם ההוא שמחוץ לרשת.
לכן, אם לא רק חפצי לייקים אנחנו, אלא גם מעוניינים בתיקון עולם של ממש, בכל פעם שאנחנו מביעים עמדה מוסרית בפייסבוק, בטוויטר ובשאר רשתות, כדאי שנקפיד בנוסף לעשות משהו כלשהו בעולם האמיתי, כמו לתרום, להתנדב או להפגין. כך גם נעמוד באמת מאחורי העמדה שלנו, וגם ננצח את המחקר הפסיכולוגי על טבע האדם.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
