פוטו אליה: הצלמנייה של המשפחה שמתעדת את ירושלים כבר מאה שנה
(כתבתו של גלעד ילון, צילום: טל שמעוני, עריכה: שחר ברקת)
בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים שוכנת צלמנייה, ממש כמו של פעם, עם קופסאות ישנות שמלאות בנגטיבים, אלפי תמונות בשחור-לבן וגם עשרות אלפי תמונות פספורט לצד מצלמות ישנות. למרות שבשנים האחרונות כבר לא מפתחים צילומים בחנות עצמה, ניחוחות הפיתוח עדיין ספוגים בקירות. זאת כנראה אחת הסיבות שאליה קהואג'יאן, דור שלישי של צלמים שמתעדים את הארץ ובעיקר את ירושלים, לא מעוניין לעבור לחנות חדשה: "ברגע שאני מחליף את הריהוט או עובר לחנות אחרת - נוצצת ככל שהיא תהיה - משהו יהיה חסר שם. זה לא יהיה אותו דבר," הוא מסביר. "פה מרגישים את סבא, מרגישים את אבא. זה המקום שזה נועד להיות". לדבריו, ירושלים העתיקה היא שטח קטן שטומן בחובו שכבות של היסטוריה. כך גם החנות שלו, "פוטו אליה", שפרט לרצפה דבר לא השתנה בה מאז שנת 1949.
אליה הוא בנו של ג'ורג' ונכדו של אליה קהואג'יאן, הסב שעל שמו הוא נקרא, שהתחיל לצלם בארץ כבר בשנת 1924. בחנות המשפחתית הקטנה יש אוסף עצום של 3,500 תמונות - ברובן של ירושלים - שצולמו במשך תקופה הנפרשת על יותר ממאה שנה אחורה (הישנה ביותר משנת 1860), בעיקר על ידי סב המשפחה. לדברי, קהואג'יאן יש ברשותו תמונות שיכולות לעורר הזדהות בקרב כל אחד, והוא מספר כי לא פעם אנשים אף זיהו את קרובי משפחתם בתוך התמונות שבחנות: "היה מוכר סוס גרוזיני שהנכד שלו עבר פה במקרה. הוא הסתכל ואמר, 'אה! זה סבא!'. אחר כך הוא הביא את כל המשפחה שלו לראות את התמונה".
חייו של קהואג'יאן הסב לא היו פשוטים. הוא נולד באורפה שבטורקיה ונמלט מזוועות השואה הארמנית, שם משפחתו נספתה. במרוצת השנים הוא עבר תלאות - מעבדות ועד קיבוץ נדבות ומחייה ברחוב, עד שבעזרת ארגון אמריקאי שהציל 100 אלף יתומים הוא הצליח להגיע לנצרת ושם שימש כשוליית צלם לאחד ממוריו. בזמנו, הנגטיבים היו כבדים ועשויים מזכוכית וכילד חסון הוא נבחר לשאתם. לדברי אליה הנכד, הארמנים היו ראשוני הצלמים של העיר ירושלים, ובזכות שיעורים שלקח אצל תלמיד לצילום מבית ספר ברובע הארמני - סבו הוקסם מהליך הצילום ולמד את המקצוע על בוריו.
בגיל הבגרות הוא עזב את בית היתומים ועבר לירושלים, שם כחלק מתהליך התקומה שלו הוא הקים משפחה, ובשנת 1923 הוא החל לעבוד כשכיר בחנות הצילום של האחים חנניה. כשאלה עזבו לאנגליה הוא קנה מהם את העסק, ומפני שהיה עליו לשלם בתשלומים - שילם פי שלוש מהמחיר הנקוב. בזמן הזה הוא עבד עבור הבריטים ולמעשה הוא נחשב לצלם רשמי של הצבא הבריטי. העסקים עבדו היטב, עד שיום אחד בשנת 1948 הגיע לפתח החנות שלו קצין בריטי שהיה חבר שלו, והזהיר אותו מפני המהומות הקרבות. אותו הקצין הגיע עם שתי משאיות ועזר לו להוביל את כל הציוד והנגטיבים שלו למחסן ברובע הארמני, רחוק ממקומה של החנות שנשרפה יומיים לאחר מכן. קהואג'יאן פתח מחדש את העסק ובסוף שנות ה-60, בזמן שרבים התחילו מחדש - כבר היה לו עסק מבוסס. הוא התעסק בתיעוד חתונות וצילומי סטודיו בזמן שהנגטיבים והתמונות מ-1948 העלו אבק במחסן, מבלי שזה חשב על הערך ההיסטורי שלהם.
3 צפייה בגלריה
"אני החלטתי להיות פה כי זה משהו שחייב להמשיך". שלושה דורות במשפחת קהואג'יאן
(צילום: אליה קהואג'יאן)
בשנת 1987 הוריו של קהואג'יאן הנכד עשו סדר במחסן וגילו את התמונות, שחיכו שמישהו ימצא אותן במשך 40 שנה. "כששאלנו את סבא הוא אמר שזה לא מעניין ושאפשר לזרוק אותן", מספר קהואג'יאן. אולם במקום לזרוק אותן, הם הקימו תערוכה קטנה במלון אמריקן קולוני. "ההדף של תגובות שקיבלנו... לא ידענו מה נחת עלינו", הוא מעיד ומספר שסבו היה בהלם מההתלהבות של האנשים מהתמונות שצילם. "סבא היה אמן, צלם, צייר ומוזיקאי. הוא תמיד צילם, זה היה חלק מהגוף שלו. אנחנו כולנו נולדים עם מצלמות ביד והוא לא ייחס לזה חשיבות. הוא צילם בשביל לצייר, לעשות גלויות, הוא פשוט לא התעסק בהן. אני זוכר שאבא התקשר אליי שעתיים אחרי פתיחת התערוכה ואמר לי 'תתחיל להדפיס', מכרנו הכול".
מאז החנות הצנועה של קהואג'יאן זכתה לשבחים עולמיים, כולל תיעוד של "נשיונל ג'יאוגרפיק", וגם למוקד עצירה של קבוצות תיירים רבות בעיר. "זה מוקד תיירותי לכל דבר, אנשים מתרגשים כשהוא מספר את הסיפור של האוסף ושל המשפחה שלו", מספרת דורית גרייבר, מדריכה מקומית בירושלים. "בחנות יש מגוון עצום של תצלומים היסטוריים ונדירים של העיר העתיקה לפני מלחמת ששת הימים, צוענים רוקדים ברובע המוסלמי ובעיקר דו-קיום בין כל הדתות בירושלים, ומדהים לראות את זה".
בנוסף, בני המשפחה גם החליטו ליצור ספר עם חלק מהתמונות וקראו לו "ירושלים מבעד עיניו של אבי"."בחרנו את התמונות בצורה כזאת שמראה את חיי היומיום - העבודות, הדתות, הרוב של ירושלים ויש טעימות מיפו, חיפה ונצרת", מספר קהואג'יאן. לאורך השנים הספר נמכר רק בחנות וללא מפיצים חיצוניים, ואפילו ניתן במתנה לשניים מנשיאי ארצות הברית - ג'ורג' וו. בוש וברק אובמה, "זה מסוג המתנות שאפשר לתת לבן אדם שיש לו הכול".
3 צפייה בגלריה
"אני שמח שעשיתי את זה כי זה חלק מההיסטוריה. אסור לעצור את זה". אליה קהואג'יאן
(צילום: טל שמעוני)
בין הדפדופים בספר ובתמונות מתגלים אוצרות היסטוריים שמראים איך נראו בעבר החיים בעיר העתיקה, כמו תמונות ישנות של כיפת הסלע לפני שכוסתה בזהב, שערי העיר העתיקה בתמונות מלפני מאה שנה, הכותל המערבי לפני שהיה בו חוצץ הפרדה בין גברים לנשים, וגם תמונות של הטיפוסים השונים שנראו בנוף ומאז נעלמו. ניתן גם לראות תיעודים נדירים דוגמת הצפלין הגרמני שביקר במזרח התיכון לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מלון קינג דייויד שבעבר הסתפק רק בקומה אחת, הגבעה הצרפתית השוממת והמוקפת בדיונות ועיר דוד שהייתה אזור חקלאי שומם. קהואג'יאן ניסה להסביר את סוד הקסם של הספר והתמונות הישנות: "רואים איך הדברים השתנו מאז ועד היום ואיך יש דברים שלא משתנים בכלל, כמו לאכול חומוס", אומר בצחקוק קל וממשיך: "זה נחמד שיש לנו את החלון הזה, להסתכל בעבר שלנו. זה מעורר באנשים נוסטלגיה, לכל תמונה הייחודיות שלה".
קהואג'יאן החליט לעזוב קריירה בהייטק בשביל להמשיך את המורשת המשפחתית, והיה צריך לבחור בין ניהול החנות לבין סגירתה. "אני החלטתי להיות פה כי זה משהו שחייב להמשיך", הוא מסביר, "אני שמח שעשיתי את זה כי זה חלק מההיסטוריה. אסור לעצור את זה".
מהי ירושלים בשבילך?
"ירושלים היא עיר קסומה. אומנם זה כמעט קילומטר וחצי מרובע בתוך העיר העתיקה אבל יש מלא לראות. יש חלקים בעיר העתיקה שאפילו אני לא ראיתי וזה נחמד. מספיק שאני אהיה רחוק מירושלים שבוע ואני אחפש אותה. זאת תחושה בלב ואני מקווה שזה אף פעם לא יעלם לי".
