בניגוד לזמן התגובה הארוך של כוחות הביטחון ב-7 באוקטובר עצמו, נדמה שעולם הטלוויזיה והקולנוע דווקא מקצר את הזמנים ומגיב במהירות. שבועיים לאחר שסרטו הדוקומנטרי של דן פאר, #NOVA, שאיחה קטעי וידאו ושיחות טלפון ממסיבת נובה ברעים לכדי ציר כרונולוגי שמתאר את הטבח בחוגגים, מגיע לכאן סרט נוסף שמשחזר את אירועי הפסטיבל. "זריחה שחורה", קופרודוקציה ישראלית–גרמנית של היוצרים הישראלים יוסי בלוך, נועם פנחס ודוקי דרור, שודרה אמש בערוץ הציבורי, והיא שונה במהותה מ-#NOVA – סרט בעל שפה ויזואלית אינטנסיבית שמורכב רק מסרטונים תיעודיים, בכך שהיא מכילה בתוכה גם עדויות של אנשים שנכחו במסיבה, הורים שניסו לחלץ ממנה את ילדיהם לאחר שהפכה למלכודת מוות ועדויות של אנשי ביטחון שהגיעו למתחם לאחר הטבח.
זריחה שחורה - טריילר
(צילום: באדיבות כאן)
"זריחה שחורה: עדויות מהטבח בפסטיבל נובה" (Supernova: The Music Festival Massacre) היה הפרויקט התיעודי הראשון שעסק במסיבה ושהופץ ברחבי העולם. הוא כבר שודר, בגרסה מקוצרת ב-ARTE הצרפתית וב-ZDF הגרמנית, ונרכש לשידור גם על ידי רשתות נוספות בדנמרק, איטליה, בלגיה, שוודיה ברזיל ובריטניה. הטראגיות של הטבח ברעים והניגוד החריף בין פסטיבל מוזיקת טראנס, המזוהה עם חופש, אהבה, חיים ונעורים (או כמו שהגדירה את זה אחת המרואיינות, "זה היה המקום הבטוח שלנו"), ובין הרצחנות הבלתי נתפסת של מי שהגיעו לגדוע את החיים האלה, מן הסתם מושכת אליה כוחות יצירתיים נוספים שמבקשים מצד אחד לתת במה ולהפיץ את הסיפורים והעדויות ומצד שני לפצח את הקונטרסט הזה כחלק מעיבוד הטראומה. כרגע נמצאים בתהליכי עבודה לפחות שני סרטים נוספים על הטבח בפסטיבל, האחד של הבמאית הדוקומנטרית הוותיקה, נילי טל, והשני של יריב מוזר ("אייכמן – ההקלטות האבודות").
את עיקרי הסיפור המצמרר מכירים רוב הישראלים, אם לא מהסרט של פאר, אז מהתקשורת והעיתונות. כ-3,500 צעירים הגיעו לפסטיבל ב-6 באוקטובר, שהתקיים כ-10 קילומטרים מגבול עזה, בסמוך לרעים. לא ברור האם חמאס היה מודע לקיומו מראש או שהוא פשוט נקלע לדרכו. כך או כך, סביב הזריחה החלה התקפת רקטות על עוטף עזה, שהתפתחה לחדירה לגבולות ישראל. החוגגים שניסו למצוא מחסה מהרקטות מצאו את עצמם מול כיתת יורים. כ-370 מהם נרצחו, 40 נחטפו ומאות רבות נפצעו. במשך שעות ארוכות חיפשו הניצולים מקומות מסתור, חלקם בשירותים הכימיים, חלקם בין שיחים, חלקם מתחת לטנקים. "זריחה שחורה" מרכיב יחד את העדויות של הניצולים וקרוביהם, כשהם משחזרים את השעות הארוכות בהם המתינו להצלה.
הסרט מתמקד בבכמה מרואיינים מרכזיים: תומר וינר ושובל רוברמן, בני זוג ממכמורת, שניהלו דוכן בפסטיבל וניצלו בזכות תושייתו של תומר, יוצא יחידה מיוחדת בצבא, שחילץ את עצמו וקבוצת צעירים נוספת; נועם כהן, צלם שהגיע לתעד את המסיבה וניצל כשהתחבא במיגונית מתחת לגופות נרצחים; מיכל אוחנה, שהגיעה לארץ במיוחד למסיבה מפורטוגל, איבדה את כל חבריה באירוע וניצלה כשהתחבאה מתחת לטנק וגלי עמר ועמית אמר, שניצלו כשנצמדו לרצפה בתאי שירותים כימיים בזמן שהמחבלים ריססו את החלק העליון של דלתות התאים. עדותו של אילן רגב, אביהם של מיה ואיתי, אחים שנחטפו לעזה ושוחררו במהלך עסקות החטופים האחרונות, מטרידה במיוחד. רגב משחזר את שיחות הטלפון שלו עם ילדיו ואת היציאה שלו לשטח המסיבה, בניסיון לחלץ אותם.
ל"זריחה שחורה" יש אפקט שונה מזה של #NOVA, הוא פחות אינטנסיבי וקצבי ויותר דומה לסרטי דוקו מיינסטרימים. אבל גם אם השפה שונה, התכנים עדיין זהים במהותם. המבט לאחור מוסיף לצופה פרטים מצד אחד וגם מספק לו סוג של הבנה על החיים שאחרי, הניסיונות להתאושש והמטען הכבד שמוטל על הניצולים, ומצד שני מוציא אותו החוצה מהאירוע ומטיל אותו אל תוך המציאות הנוכחית. כך או כך, הערך החשוב ביותר של "זריחה שחורה", כמו גם של #NOVA, הוא הסברתי. היכולת שלו לקבע את האירועים לנוכח הנטייה בחלק מהעולם להכחיש או להמעיט בעוצמת הטבח היא רלוונטית וחיונית לחיים שלנו כרגע, ולא רק לתיעוד העתידי.
"התמונות האלה מכעיסות", מציין המגזין הגרמני 'פרקנפוטר אלגמיינה צייטונג' בביקורת על הסרט, "בבסיס הכעס הזה יש גם סוג של חוסר אונים וגם חוסר הבנה משתק... מי שלא היה שם לעולם לא יבין דבר כזה. אבל במקום שבו העבריינים והקורבנות נשארים לעתים קרובות אנונימיים, לפחות הקורבנות מקבלים פרצוף וזמן ליותר מאשר רק כמה משפטים, כפי שקורה לעתים קרובות בדיווח על משברים. זה נותן לקורבנות משהו בחזרה: מגע של שליטה, הזדמנות לעשות משהו בעצמם ולדווח על החוויה שלהם... זה לא יכול לפתור את מורכבות הסכסוך. עם זאת, זה יכול לעזור לנטרל באופן נחרץ כל צורה של ספקות או זלזול בפשעים כאלה".
