בשיתוף עברית
"אני מדברת עם דותן נאור?"
צג הטלפון הראה ארבע לפנות בוקר והקול הנשי מן העבר השני נשמע מודאג ומבוהל. ארבע בבוקר הן ממש לא השעות שלי. האצבע שלי נעה באיטיות כמעט על אוטומט לעבר אותו סימן אדום, החביב עלי ביותר בטלפון, שאומר סיים שיחה.
"זה דותן? אני חייבת לדבר עם דותן נאור."
שמעתי את הנשימות השטוחות ומהירות סימן ברור לחרדה. אבל ארבע בבוקר? האצבע כבר עמדה על הסימן האדום, כשהקול מן העבר השני אמר, "רפי קליין מת." ואז היא התחילה לבכות, הסכר נפרץ ובין ההתייפחויות ליבבות שמעתי משהו שנשמע כמו, "מה אני עושה?"
הימים האחרונים שלי היו בסימן של חוסר עשיה מובהק או מן הראוי לנסח זאת כעשיה באין עשיה, שכן ריצות לילה ממושכות על החוף השומם של תל אביב, ישיבה דוממת ושתיקות ארוכות בבית קפה שכונתי מול ספל אספרסו, כל מה שניתן לכנות אותו להיות היטב באמצע, לא למעלה מדי ולא למטה מדי. בעיקר לא להיות תחת הכוונת של אף אחד. כמעט חלום רטוב של פקיד ממוצע שאומר, שאף ממונה עליך לא מציק לך והעבודה לא מכבידה. מה לעשות אני לא פקיד וארבע בבוקר הן לא השעות הכי מוצלחות שלי.
לא הכרתי את הגברת מן העבר השני ובלקסיקון שלי לא קיימים משפטים כמו: "אני לא מאמין," או "זאת ודאי טעות." הקול שלה שידר עובדה אחת ברורה - רפי קליין מת והמציאות, ידעתי, השתנתה עבורי ללא הכר. מה שאמר שהשקט נעלם וככל הנראה לא יחזור להרבה זמן, אם בכלל. אם הייתי חכם באותו רגע הייתי כמובן לוחץ על הסימן האדום, מנתק את השיחה ושוכח מכל העניין. חכם לא הייתי ורפי קליין מת.
הקול מן העבר השני החל בבכי עז, טורד.
"כן," אמרתי, "מדבר דותן." ארבע בבוקר או לא ארבע בבוקר הייתי כבר ער לגמרי. ניגשתי והדלקתי את האור ליד שולחן העבודה הקטן.
מבעד לבכי שמעתי אותה נדרכת, הנשימות במקום שירגעו הפכו להיות מהירות יותר. היא הכינה את עצמה. למה? עוד לא ידעתי.
"מה שמך?" פתיחת תיק חקירה, בסס מערכת יחסים, נסה להיות אנושי. החלק האחרון הוא כמובן הקשה יותר עבורי.
מבעד לבכי שמעתי אותה מנסה, "מיכאלה, מיכאלה וייס."
"מיכאלה, איפה את?"
השאלה עוררה אותה לבכי חדש. "מיכאלה?"
"אני בדירה של רפי. רפי שוכב על הרצפה. הוא מת."
שמעתי את הבכי מתחדש, הפעם בעוצמה. הדבר האחרון שהייתי צריך זה שתתפרק לי בזמן השיחה בטלפון. אנשים שחווים מוות מול עיניהם בפעם הראשונה מתפרקים לגמרי או נכנסים לקהות חושים. באותו רגע שבו עובדת המוות עולה אל התודעה ומנגנוני ההגנה נכנסים לפעולה. ידעתי שהיא עומדת כרגע מול גופה, המערכת הנפשית שלה נתונה לאיום חזק ומידיי. הגל הראשון של הכאב הוא חזק ובלתי צפוי ואני הייתי צריך שהיא תהיה איתי.
"מיכאלה את בטוחה?"
שמעתי אותה לוקחת נשימה ארוכה ואז היא נשמעה אחרת לגמרי, "אני ביולוגית. אני מבינה מספיק. אין לו דופק. בדקתי."
יפה, חשבתי, לא רק בכיינית. "מיכאלה, אמרת שהוא שוכב על הרצפה?"
"נכון, לא אמרתי שהוא יושב על הכורסא."
כעוס משהו. יופי, חשבתי, הרגשות החזקים שממלאים את הציפור הקטנה הפנימית הפגיעה שלה מתחילים להתפרץ ולמה שלא תפנה אותם אלי? התחשק לי לנתק. לא מספיק שהיא מעירה אותי בארבע בבוקר? אבל רפי מת ונותרתי סבלן.
"איך היית מגדירה את התנוחה שלו? שליוה?" נשמע אדיוטי. לך תתחקר רצח בארבע לפנות בוקר ותנסה להיות חכם. אם בשבילי זאת לא היתה שעה מוצלחת הנחתי שבשבילה עוד פחות.
"למיטב ידיעתי רפי מעולם לא עשה מדיטציה, וגם אין מזרון יוגה מתחתיו, אם לזה התכוונת."
ברבו, חשבתי, הבכיינית התחלפה לי בציניקנית. עכשיו היא משדרת לי שזה לא עניינה איך הוא שוכב והיא לא אחראית לכך שבמקום לשכב במיטה נוחר וחי הוא על הרצפה קר ודומם. "תנסי לתאר לי בכל זאת."
שמעתי אותה לוקחת אוויר. "הוא שוכב בצורה משונה, מעוותת, כאילו הוא ניסה להגיע למקום כלשהו ונפל בדרך ואז ניסה לגרור את עצמו כי היד הימנית שלו שלוחה קדימה, והאצבעות..." היא עצרה לרגע ושוב נשמה במהירות, "אני לא יודעת... כמו של עוף דורס, מכווצות בכוח, כאילו הוא ניסה להתקדם תוך כדי שהוא מגרד בכוח את הרצפה."
"מיכאלה, אני הולך לשאול אותך כמה שאלות. תנסי לענות לי בצורה הברורה ביותר. אני יודע שזה מאוד לא פשוט. אבל הכרחי כדי שאבין מה קורה."
שמעתי אותה לוקחת אוויר. הבכי שוב התחיל. ואז הפסיק. "מאוד קשה לי."
"אני מבין." מה יכולתי לומר לה. שלוקח זמן להתרגל למראות של מוות, אם בכלל, שלוקח למוח הרבה זמן לתרגל שגם כשהוא מזהה מוות זה לא בהכרח משליך על המוות שלו ועל הידיעה שכולנו בני חלוף. כמה זמן לקח לי? אתה לא הופך אדיש אתה פשוט מתורגל ומשיל את חומת המגן מפני הדבר הזה שנקרא מוות.
"אני אנסה. רגע. אני חייבת למחות את האף." היה משהו עדין ושקול בקולה ומבחינתי זה היה סימן טוב. היא התחילה להשלים עם המראה מולה, לקבל אותו והפסיקה להלחם עם השינוי שככל הנראה נכפה עליה. למה ככל הנראה? כי עדיין לא ידעתי אם מי אני מדבר וחשדן הייתי ונותרתי.
שמעתי את רעש קריעת כיסוי חבילת הטישו ואחר כך אותה מוחה את האף לא באופן הכי עדין.
"אם יש איזו שאלה שלא ברורה או מעמידה אותך במצב של אי נוחות פשוט תגידי."
"אני מבינה." הקול שלה עדיין רעד אבל היה יציב.
"מה את עושה בדירה של רפי?"
"קבענו פגישה אצלו בדירה בעשר בבוקר." שמעתי את היומן בקול שלה.
"עשר בבוקר? מאיפה את מדברת כי יש בינינו פער של שעות."
"אני בבייג'ינג, בסין, ואני שש שעות קדימה ממך. אצלי עכשיו עשר ו...שלוש דקות."
בייג'ינג? חשבתי, לך תתחקר רצח ממרחק של 7,133 קילומטר. גדול אפילו על שרלוק הולמס הבלש בן האלמוות. ניסיתי להשמע חיובי. "או.קי. מה שאני רוצה לדעת זה מה את עושה בדירה ואיך נכנסת?"
"מה פירוש? אמרתי לך. קבענו פגישה. אני עובדת עם רפי."
לא רק נסערת אלא גם עצבנית, אבל בסוף המשפט חזרה להיות שקולה. חשבתי שהייתי ברור אבל ניחא. "הכוונה שלי היא איך נכנסת לדירה? יש לך מפתח?" ברור שכיוונתי לדעת מה טיב היחסים ביניהם.
"אין צורך. השם שלי הופיע אצל השוער בלובי עם שעת המפגש והמעלית עולה ישר אל הפנטהאוז של רפי." כשהזכירה את השם שוב משכה באף.
הייתי סבלן והמתנתי שתרגע. "התקשרת אל עוד מישהו? למשטרה?"
"לא," היא אמרה, "רפי אמר לי שאם חס ושלום משהו יקרה לו, משהו שיעורר סימני שאלה הדבר הראשון הוא שאצור איתך קשר. רק איתך. בזמן האחרון הוא חזר על זה יותר מפעם אחת. לפני שבועיים הוא בקש שאשים את המספר שלך בחיוג מהיר."
"היתה לכך סיבה מיוחדת?"
לרגע השתררה שתיקה מן העבר השני, "רפי היה בלחץ כל התקופה האחרונה, מודאג כל הזמן," היא אמרה מהססת, "אני חושבת שהוא פחד."
"את יודעת למה או ממי?"
"לא ממש. היה יום אחד שהוא היה נסער מאוד אחרי ריב מאוד גדול שהיה לו עם השותפים הסיניים."
"השותפים הסיניים?" חזרתי כמו הד, "במה בדיוק רפי התעסק בסין?"
"אתה לא יודע?" היא שאלה בתמיהה.
"ממש לא," אמרתי, "הקשר בין רפי לביני היה רופף מאוד בשנים האחרונות."
"אז למה הוא רצה שהטלפון יהיה אליך?" חשדנות התגנבה לקולה. היא היתה כה ברורה. " אתה לא סוכן מוסד?"
"לא." אמרתי זאת בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. אבל את עצמי מיד שאלתי אילו עניינים היו לרפי בסין שהמוסד היה מודע להם ומי הם השותפים הסינים שהוא רב איתם? עוד יותר הטרידה אותי השאלה למה היא בטוחה שאני איש מוסד ובעיקר האמון שהיא נותנת בארגון הידוע הזה. לא אחת בחקירות שניהלתי במדינות שונות, גורמי משטרה בהן היו בטוחים שהפעילות שלי היא מסווה להיותי סוכן של המוסד. "לא, אני לא סוכן מוסד. אני אדם מן השורה. במקרה אני חוקר פרטי."
"אז מה הקשר שלך עם רפי?" החשדנות בקולה הלכה וגברה.
היה ברור שאני חייב לנסח את דברי בבהירות. מהצד השני היה אישה צעירה בחרדה עמוקה שישבה בבית לא לה מול גופה של מי שהיה עד לאחרונה ככל הנראה הבוס שלה וכעת היה מת. ואני עדיין לא ידעתי למה רפי מת. האם מסיבה טבעית כלשהי או לא.
"הייתי החבר הכי טוב של רפי," אמרתי בשקט, הדבר האחרון שרציתי היה שהיא תתחיל לעוות את המציאות ולחשוב שהיא נמצאת בסכנה ממני. "הייתי כנראה האיש היחידי שהוא סמך עליו באמת. את יודעת למה?"
החזרתי את הכדור אליה. והיא הגיבה נכון ומתוך סקרנות אנושית, "למה?"
"כי מעולם לא רציתי או לקחתי ממנו דבר גם כשהוא היה המליונר הכי מופרע בסביבה וכולם חגגו עליו."
מן העבר השני השתררה שתיקה ממושכת. זה היה טוב. נתתי לה לעכל את הדברים. אם רפי סמך עלי היא תצטרך לבטוח בי.
"מיכאלה, אמרת שותפים סיניים. מה היה תחום הפעילות של רפי בסין?"
"בעיקר ביוטכנולוגיה, פיתוח וייצור של חיסונים."
"מה הקשר שלך לרפי?"
"אני החוקרת הראשית במכון מחקר בשם "המכון הווירולוגי של בייג'ינג", שהינו חלק מחברה בשם CIBI ראשי תיבות של "צ'יינה יזראל ביוגנטיק קורפוריישן", חברה בבעלות משותפת של רפי ומשקיעים סינים."
שם של כלום, חשבתי, בעיקר של כיסוי תחת וטפיחה הדדית על השכם. "המכון הווירולוגי שאת עובדת בו באיזה כיווני מחקר הוא עוסק?"
היתה שתיקה קצרה ואז היא אמרה, "אני לא בטוחה שאני יכולה לפרט. אני לא יודעת מספיק עליך."
"אני לא איש מדע," אמרתי, "כך שממילא אני מניח שיש מצב שלא אבין עד הסוף. אני רק רוצה מספיק מידע כדי לחשוב אם יש קשר בין המוות של רפי לבין מה שהוא עסק בו."
שוב השתררה שתיקה קלה. אם חשבתי לרגע או בהתחלה שמן העבר השני נצבת אישה צעירה שברירית והיסטרית השיחה כרגע החלה לגלות דמות אחרת לגמרי. מיכאלה נשמעה שקולה ומדודה כששאלה, "אתה חושב שזה מוות לא טבעי?"
"הכל אפשרי. בודאי כשזה קשור לרפי."
השתיקה היתה הדדית, נסיון לעכל את מה שנזרק כרגע לחלל המרחב שבין בייג'ינג לתל אביב, בין ישראל לסין, בינינו.
"אני עוסקת במחקר בתוך תורת החיסון, במיוחד בנושא יחסי גומלין בין נגיפים לקולטנים."
ברור שלא הבנתי כלום. "שזה?"
"לנגיף יש מעטפת שבתוכה החומר הגנטי, וכדי להדביק אדם הוא צריך להתחבר באופן מדויק למבנה חלבוני שנמצא בתא. אני עוסקת בתחום החיבור הזה אבל מכיוון מאוד מסוים."
"מאיזה כיוון?"
עוד פעם היתה שתיקה, לבסוף היא ענתה, "הכיוון הגנטי."
עוד פחות ברור. "זהו כיוון מעשי כלשהו?"
היא לא ענתה.
"הבנתי," אמרתי אל תוך הדממה ששודרה בטלפון. ברור שלא הבנתי.
"מיכאלה, למה היית בטוחה שאני איש מוסד?"
"כי הישראלי היחידי שהיה מגיע באופן קבוע לפגישות עם רפי במכון היה עמוס ואנונו, הציר לענייני חדשנות בשגרירות הישראלית בבייג'ינג."
"מה זה?" אמרתי בתמיהה, "מעולם לא שמעתי על תפקיד כזה."
"כל מה שאני יודעת שזהו תפקיד ייחודי לשגרירות בבייג'ינג, שנוסד בעקבות זיהוי החשיבות שבפיתוח הקשרים בין ישראל לסין אבל עמוס ואנונו הוא לא מדען, הוא לא מבין כלום," שמעתי את הבוז שבקולה, "הוא איש מוסד."
"מיכאלה. תקשיבי מה שאני רוצה ממך כעת. אני מבקש שתעיפי מבט על הסביבה הקרובה ותתארי לי."
"אני אשתדל," שמעתי שוב את החרדה מתגנבת לקולה. שמעתי את קול הפסיעות הקלות שלה ואת הנשימה שעוד פעם החלה להיות מהירה יותר כשהעיניים שלה נחו על הגופה של רפי. "על הדלפק, שמפריד בין הסלון למטבח יש בקבוק יין פתוח, שתי כוסות חצי מלאות, וכמה מנות, משלוח של אוכל, פתוחות ולא גמורות."
מעניין מי היה האורח של רפי, חשבתי.
"מיכאלה אני אעביר עכשיו את השיחה למצב של וידאו פעיל ואני מבקש שתעשי עמי סיור בדירה. אפשרי?"
העברתי והיא ענתה. לרגע נתגלו פניה, פנים לבנות, עיניים ירוקות בורקות, אולי בגלל הבכי, ללא כל איפור, לא בעיניים, לא על השפתיים שהיו גדולות מאוד. ראיתי חלק מהשיער הבלונד כהה, כמעט דבשי, שנפל על פניה. אם הייתי צריך להגדיר את הטיפוס הייתי אומר מורה קלסית.
"מיכאלה," אמרתי, "אני רוצה לראות את רפי."
הנשימות שלה הפכו להיות קצרות ושטוחות. החרדה עוד פעם השתלטה אבל היד שלה היתה יציבה בעת שהמצלמה פנתה אל מי שהיה חבר יקר שנים רבות וכעת היה מוטל ללא רוח חיים על הרצפה. רפי היה איש גדול עם ראש ביצה קרח. החיוך שתמיד היה פניו, שכן הוא היה איש צחקן עם זיק שובב בעיניים, לא היה. פניו היו מכורכמות מתוך כאב עז שקפא.
"תרימי לרגע את המצלמה שאראה את כלל הגופה."
היא הרימה. ראיתי בבירור את עווית הגוף הקשה, התכווצות חזקה והתקשות בתנוחה אחת.
רפי היה לבוש בבגדי בית קלים, מכנסי כותנה, חולצת טי שירט גדולה והיה יחף.
"אני רוצה שתלכי ותצלמי מצד הגב," אמרתי.
היא נעה עם המצלמה מאזור העורף, ולרפי היה חתיכת עורף כמו של פר, כן, הוא תמיד היה עקשן ולא ותרן. המצלמה ירדה לאורך הגב. לפתע היא רעדה יותר. שמעתי אותה בוכה. ראיתי את הכתם הלח על מכנסי הבד הקלות.
"המכנסיים שלו רטובות?"
"כן," היא אמרה בבכי, "ויש ריח. היה כל הזמן, אבל לא חזק והתעלמתי."
"תקשיבי מיכאלה, אני רוצה שתלכי לחלקים אחרים בדירה עם המצלמה. אני רוצה לראות את חדר השינה ואת חדר האמבטיה והשירותים.
המצלמה המשיכה לטייל. "אוי," שמעתי אותה בבהלה.
בפתח הכניסה לשירותים היתה שלולית לא קטנה של קיא. בקשתי ממנה כמעט את הבלתי אפשרי. אבל אם היא היתה עכבר מעבדה כמו שהתחלתי לחשוב היא לא תבהל. "קרבי את המצלמה."
היא קרבה.
"זה נראה לך דמי?"
"כן." היא אמרה בודאות.
וזה מה שגם אני חשבתי. היה עוד דבר אחד שהייתי חייב לדעת.
"מיכאלה, את רואה את הטלפון שלו?"
היה רגע של המתנה. "לא."
"תלכי לחדר שינה שלו. אולי הוא בטעינה?"
ראיתי את המצלמה הולכת לחדר השינה. המיטה היתה לא סדורה והטלפון לא היה.
"מיכאלה, תקשיבי טוב. את חוזרת לסלון ומתקשרת למשטרה המקומית. האם היה לך בעבר מגע כלשהו עם המשטרה בסין?"
"לא."
שמעתי את הבהלה מתגנבת לקולה. ובצדק.
"יש לך איתך את אישור השהייה בסין ודרכון?"
"כן. הם תמיד איתי."
"מצוין." אמרתי וזה נכון. שמחתי שהבחורה מסודרת. "כשהמשטרה תגיע תשתדלי להיות רגועה. תגידי את האמת. בדיוק מה שספרת לי. אל תשקרי בכלום."
"למה שאשקר?" היא התפרצה.
"כי לאנשים לפעמים יש נטיה לשקר. אפילו מהלחץ. אם נתפשת עם שקר בסין הלך עליך."
"אני יודעת."
"אל תתבדחי עם השוטרים."
"אני לא טיפוס שמתבדח."
כן, חשבתי, את האמת היא נראתה לי טיפוס יבשושי למדי.
"אני צריכה להתקשר לשגרירות?"
"אני מניח שלא. לפחות לא כרגע. עדיף שההודעה על המוות של רפי תגיע לשגרירות מהמשטרה."
"מה אם ישאלו אם הודעתי למישהו? מה אני אומרת על השיחה שלנו?"
"תשקרי," אמרתי בקול ברור, "ותמחקי את השיחה."
"אבל..." היא התחילה להגיד.
חתכתי אותה, "כן, לפני רגע אמרתי לך שתגידי את כל האמת. אבל אם אנחנו רוצים לדעת מה קרה לרפי ולמה הוא נמצא מת על הרצפה השיחה הזאת מעולם לא התקיימה."
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"סודות קטלניים, קשרים מסוכנים", יגאל צור, הוצאה לאור: בזלת, 275 עמודים.
בשיתוף עברית
