למרות שמו הידידותי ולמרות שהוא מציין השבוע את שנתו ה-25, "חג המוזיקה הישראלית" הוא אירוע שאפילו בקרב שוחרי המוזיקה הקלאסית לא רבים פוקדים אותו. על אף שמדובר בפסטיבל נהדר וחשוב, זהו אירוע למיטיבי לכת מוזיקליים, אלה שמתעניינים במה שמכונה בעממית "מוזיקה מודרנית", או במינוח משונה למדי "קלאסי עכשווי".
חג המוזיקה הישראלית
(צילום: יון פדר)
מדי שנה מעלה הפסטיבל - בכמה אולמות בארץ, במשך שבוע ימים - את הכי עכשווי והכי עדכני בעשייה המוזיקלית האמנותית (הלא מסחרית) שנכתבת בישראל. זו מוזיקה שברובה אינה מלודית וההרמוניות שלה, אם בכלל קיימות, מצריכות פענוח מושכל. זו מוזיקה שמאתגרת את המושגים הרווחים של תזמורת, של הרכב כלים "לגיטמי" ומהם הקולות שניתן להפיק מכלי המוזיקה הקלאסיים. זאת מוזיקה שמבקשת להדהד תנודות נפשיות באמצעים שיש מי שיקרא להם רדיקליים וכאלה שהולכים רחוק ממה שהיה מוכר בעבר כמוסכמות מוזיקליות-אסתטיות. הם מפרקים את הסאונד שאנחנו רגילים לשמוע כדי לחשוף מבני צליל חדשים, והצלילים הם לעיתים קרובות "צלילי בר"; לא מעובדים וראשוניים, ו"הנעים באוזן" הוא בערך הדבר האחרון שמלחין עכשווי יבקש לספק. החומרים המוזיקליים האלה מלהיבים ולעולם יעוררו סקרנות ורצון לשמוע מהם עוד.
קונצרטים כאלה כפי שהפסטיבל המשובח הזה מביא, שכוללים מתחילתם עד סופם יצירות עכשוויות - הם חגיגה מוזיקלית ואינטלקטואלית של ממש. במובן מסוים כמאזין הגעתי לשלב בחיי שבו אני מעדיף לפגוש מוזיקה עכשווית על פני הקלאסיקות - מופלאות ככל שתהיינה. אז ברור שמדובר בהכללה מטופשת למדי, וכבר אני מתחרט על המילים הללו, ובכל זאת: זו חוויה מעשירה ומרתקת להאזין לקונצרט כזה, ולנסות ולפענח תוך כדי האזנה את מה שאוזניי שומעות, להבין היכן זה נוגע ומה זה עושה. כמאזין - זה מהלך מרתק.
2 צפייה בגלריה
השלישיה המעניינת לפסנתר של בנימין יוסופוב שנוגנה באופן מלהיב ומתכתבת עם מסורות שונות של מוזיקה יהודית. בביצוע שלישיית עתר
(צילום: משה מוסקו)
"כל האירועים והקונצרטים בחג הם ייחודיים לו, ולא תוכלו לשמוע כמותם בשום מקום אחר, לא בארץ ולא בעולם", אומר יובל צורן, המנהל האמנותי של הפסטיבל. "התקיימותם זה לצד זה, בהקשר הפסטיבלי, מעניק להם משנה כוח. וחג המוזיקה הוא אם כן הזדמנות ייחודית להתרשם מהמגמות ומתמונת המצב של היצירה המוזיקלית האמנותית המקורית בארץ".
היצירה הזו מתקיימת ונוצרת לא רק בהקשר הישראלי, אלא מושפעת עמוקות מכל מה שמתרחש בשדה המוזיקה הבינלאומי. עד כדי כך שיש מי שיאמרו שמה שנותר ייחודי במוזיקה האמנותית הישראלית הוא העובדה, הכמעט טריוויאלית, שמלחיניה הם ישראלים.
2 צפייה בגלריה
"המוזיקה הישראלית היא לא דבר אחד, והיא אינה מתקיימת בחלל ריק ובמנותק ממגמות מוזיקליות ואמנותיות בעולם כולו". יובל צורן, המנהל האמנותי של הפסטיבל
(צילום: מיכאל פביה)
אך למרות היעדר אחידות סגנונית כלשהי, קיימת נוכחות למרחב הישראלי ביצירות הללו, גם אם לא נוכל לתאר את הנוכחות הזו במילים ברורות. לעיתים זה קל, כמו למשל בשלישיה המעניינת לפסנתר של בנימין יוסופוב (שנוגנה באופן מלהיב בידי שלישיית עתר) שמתכתבת עם מסורות שונות של מוזיקה יהודית. ולפעמים זה מצריך עבודת פיענוח של ממש כמו ביצירתו המזהירה של דן יוהס, "תמונות" (בביצוע אנסמבל המאה ה-21).
מפתח חלקי לנוסחה הישראלית, ניתן אולי לחשוף באמצעות הסימפוניה של המלחין הותיק ינעם ליף, "ממראות עיר האבן". היצירה הזו עוסקת בירושלים (ונכתבה עבור התזמורת הסימפונית ירושלים ובוצעה על ידה), אבל אם מישהו מצפה לשמוע בה את קולותיה האותנטיים של העיר - תפילה בכותל, מואזין או המולת שוק מחנה יהודה - שישכח מזה. בכל זאת באיזשהו אופן ירושלים בוקעת מהיצירה הזאת, במימדיה האבסטרקטיים ובעירוב של יופי וקושי שעולה מהמוזיקה הזו. שהרי זו מהותה של העיר. זהות אבסטרקטית כזו נוכל אולי לשמוע גם בצלילי "(ה)יל(ו)לה גדולה" - יצירתה המרתקת של אסנת נצר, שצליליה מכילים בה בעת יללות אבל וצהלות שמחת חתונה. וכך גם - במה שנדמה כגן משחקים ישראלי - ביצירתה של המלחינה הצעירה כרמל קוריאל "שעשועים", בביצוע אנסמבל מיתר.
אנסמבל מיתר – חג המוזיקה הישראלית
(צילום: בתיה פרנקלך)
"המוזיקה הישראלית היא לא דבר אחד, והיא אינה מתקיימת בחלל ריק ובמנותק ממגמות מוזיקליות ואמנותיות בעולם כולו", ממשיך צורן. "הישראליוּת שבה איננה מחוייבת לסגנון ספציפי: כמו החברה הישראלית - היא סופגת השפעות שונות ומגוונות ממקורות רבים ומגוונים, וכמו החברה הישראלית - היא מתקיימת בתוך הקשר גיאוגרפי, פוליטי ומרחבי, ובעיקר - היא מנהלת עם כל אלה דיאלוג סוער ומסעיר".
מקהלת גיא בן הינום. חג המוזיקה הישראלית
(צילום: יון פדר)
בשנותיה הראשונות של המוזיקה הקלאסית (האמנותית) הישראלית, במחצית הראשונה של המאה ה-20, נבראה באופן מלאכותי מעט "מוזיקה ישראלית". מלחינים כפאול בן-חיים, מרדכי סתר או יחזקאל בראון - כולם מרקע של מוזיקה אירופית קלאסית - הוקסמו מקולות וממקצבי המזרח שפגשו כאן, והטמיעו אותם באופן מודע במוזיקה שלהם, שבמקורה באה מעולם מלודי והרמוני אירופי. למהלך המוזיקלי הזה היתה גם משמעות לאומית-ציונית, בבחינת בניית זהות מוזיקלית-לאומית חדשה. אבל היום המלחין בן זמננו אינו מחויב לסגנון מסויים כדי להיחשב יוצר ישראלי. לא רק שהמלחינים הללו מרגישים לגמרי בנוח עם הזהות שלהם, אלה שמגוונה העשיר של היצירה שלהם חושף את הרב-רבדים של הזהות הישראלית באשר היא.
את זה בדיוק מעלה וחוגג "חג המוזיקה הישראלית", וגם מסיבה זו מדובר במפעל מעניין כל כך ומומלץ בחום.
