שנת 1984. אני בן 9. נתקל במקרה באחד ממוספי השבת בקריקטורה גדולה של ממשלת האחדות שמיר־פרס ומוקסם מיד. בזמן שרוב בני גילי שיחקו כדורגל והעריצו את אלי אוחנה ואורי מלמיליאן, אני ציירתי פוליטיקאים והערצתי את דוש וזאב.
באותן שנים הקריקטוריסטים היו יושבים במערכת, מציירים במכחול או בטוש על נייר ומביאים, פשוטו כמשמעו, את הקריקטורה שלהם לדפוס. היום הכל עדיין מצויר, אבל דיגיטלית, ואת התוצר הסופי אנחנו שולחים במייל. האמצעים הטכנולוגיים השתנו, אבל הפוליטיקה הישראלית לא השתנתה בכלל. רק הפרצופים של חלק מהפוליטיקאים.
את בנימין נתניהו אני מצייר כבר 12 שנה ברציפות. הוא הופיע אצלי במאות קריקטורות. חלק קטן מהן תוכלו לראות בעמודים האלו. ציירתי אותו עם אובמה, עם טראמפ, ואפילו עם ביידן כבר לפני 11 שנים – הרבה לפני שידענו שהוא עוד ישוב ובגדול כנשיא.
ציירתי את נתניהו נלחם עם ליברמן, מייבש את בוגי, מתחרה עם לפיד ומחלק הבטחות לגנץ. ציירתי אותו גם עם בנט, כמה וכמה פעמים, בלי להעלות בדעתי שדווקא הוא יהיה זה שייקח ממנו את השלטון. 12 שנה ציירתי אותו כראש ממשלה. עכשיו אתרגל לצייר אותו כיו"ר האופוזיציה.
אני מאותם ברי מזל שאוהבים את העבודה שלהם. ולמרות כל הקושי והלחץ של הדדליין, אני נהנה מכל רגע. הזכייה בפרס דוש מהווה בשבילי, יותר מהכל, את ההכרה: הגשמתי חלום.