ישראל קולפניצקי כבר הכיר בעל פה את סיפור ההישרדות יוצא הדופן שנהג לספר אביו, קופל קולפניצקי ז"ל, כשהוזמן לשתף בעדותו כשורד שואה. הוא עבר בין בתי ספר לבסיסים צבאיים, והימם את הנוכחים עם סיפורו על המכתב שכתב לחזיר שהציל את חייו. כן, חזיר - חיית משק שנחשבת טמאה על פי היהדות - הסתיר את קופל הפולני בן ה-16 בדיר שאליו נמלט מפני הנאצים, רגע לאחר שרצחו את אימו, שני אחיו ואחותו הקטנה. אך כשקופל נפטר בשנת 2010, קולפניצקי לא דמיין שהפעם הבאה שיפגוש את סיפורו של אביו תהיה ב-2024, לצד התואר מפיל הלסת "מועמד לפרס אוסקר". "שמעתי על זה בחטף לפני שבועיים-שלושה", משתף קולפניצקי הבן בריאיון מיוחד ל-ynet, "זה עבר לי בראש. 'מכתב לחזיר'? אבא שלי כתב מכתב לחזיר! אבל אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות על אבא שלי, זה רחוק מדי, לא מציאותי".
גם טל קנטור, יוצרת "מכתב לחזיר", לא דמיינה שתראה את התואר הזה מוצמד לסרט האנימציה הקצר שעליו עבדה בעשור האחרון. הרעיון לסרט מלווה אותה כבר שנים ארוכות, זיכרון ילדות מעצב עוד מהיותה תלמידת בית ספר - אז נכחה לראשונה בעדות של שורד שואה שאת שמו לא זכרה - מפגש שהותיר עליה רושם כה עמוק, עד שחלחל לחלומותיה. "הוא שיתף בסיפור שממש נגע לי ללב, על חזיר שהוא מאמין שהציל את חייו, ואחרי המפגש חלמתי חלום מטלטל שנשאר איתי הרבה שנים וממש לא הרפה ממני", היא משחזרת כעת בשיחה טרנס-אטלנטית, הישר מלוס אנג'לס - שם היא מתכוננת לקראת טקס האוסקר (שייערך מחר, בלילה שבין ראשון לשני). "הוא נרשם בי בלב, עד שהפך לדחף לעשות את הסרט הזה אחרי הרבה שנים".
ב-2022 הדחף התממש: "מכתב לחזיר" הפך לסרט אנימציה קצר בן 17 דקות, שביקש לשחזר את החוויה האישית שעברה אז קנטור מנקודת מבטה - מפגש טעון של תלמידת בית ספר עם ניצול שואה, וחלום מטלטל שנחלם בעקבותיו (ואת ההמשך לא נגלה, ניתן לצפות בו ב-yes). לאחר יציאתו, גילתה קנטור שהסיפור ממשיך לגעת באנשים נוספים - הסרט זכה בפרס אופיר (ובכך הפך לסרט האנימציה הראשון אי פעם שזכה בקטגוריית הסרט הקצר של הטקס), כמו גם בפרסים בפסטיבל ירושלים, אוטווה, זאגרב ועוד, והוקרן ביותר מ-100 פסטיבלים ברחבי העולם. אך השיא התרחש בינואר האחרון, כשנודע כי "מכתב לחזיר" עשה את הבלתי ייאמן וקטף את המועמדות הנחשקת מכולן - המילה האחת שכל קולנוען חולם לשמוע במהלך חייו: האוסקר. בין לילה הפכה קנטור למקור לגאווה ישראלית, כשלא רק שקיבלה מועמדות לפרס סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר, אלא גם השיבה לשיח את זיכרון השואה בתקופה המורכבת ביותר ליהודים ברחבי העולם מאז אותם ימים חשוכים.
"מה שהיה לי חשוב זה להביא זווית אחרת על נושא שהוא מאוד טעון אבל גם מוכר בקולנוע - של השואה, ולהפנות את המצלמה 180 מעלות - לשים פוקוס על התלמידים שיושבים בשקט ושומעים את הסיפורים הקשים האלה של טראומות מהעבר ואיך הם מגיבים, מה שוקע בתת-מודע, מה אנחנו - הדור הצעיר - זוכר. ומבחינתי זאת הייתה הזדמנות להסתכל גם על נושא אוניברסלי שמעניין אותי - על איך טראומות באופן כללי יכולות להתגלגל מדור אחד לאחר, ומה ההשלכות שלהן עלינו, על דור העתיד. היה לי חשוב להביא את החוויה הסובייקטיבית שלי ואת המחשבות האלה בסרט".
כחלק מהתחקיר ועבודת הפיתוח שערכה סביב יצירת הסרט, קנטור קראה עדויות רבות של ניצולים שהיוו השראה למונולוג של חיים - דמות ניצול השואה בסרטה, שמבוססת על אנקדוטות, כמו גם על זיכרונות מסבה שלה. היא אף חזרה לבית ספרה הישן וקיוותה למצוא את אותו אדם ברישומי בית הספר - אך חזרה בידיים ריקות. "לא מצאתי שום עדות דומה, וגם אף אחד מהחברים לכיתה מאז לא זכרו אותו או את השם שלו, או את הסיפור עם החזיר. בשלב הזה כבר התחלתי לחשוב שדמיינתי הכול", היא מודה בהומור, "אבל עמוק בלב תמיד קיוויתי שמתישהו אזכה לפגוש אותו שוב".
אך ההזדמנות הראשונה לסגירת המעגל נגוזה, כשקולפניצקי הבן מסמס את המחשבה על הסרט כצירוף מקרים, וזה המשיך בשגרת חייו. "ואז, ביום חמישי שעבר, הבן שלי יושב בסלון ואומר, 'אבא, אתה יודע שהמכתב של סבא מוקרן כסרט ומועמד לאוסקר'. אמרתי, 'מה?'. אז צפיתי בסרט ב-yes וראינו את הדמיון האדיר, לפחות בפתיחה. הרבה שנים לא קראתי את הסיפור, וברגע שהתחבר לנו אמרנו 'יא אללה!'. מיד חשבנו ליצור איתם קשר - ולחבר בינם לבין השם של אבא".
"הוא השאיר תמיד רושם אדיר, משהו שמזכיר את רבין בהתנהגות - פטריוט מכף רגל ועד ראש"
קופל קולפניצקי, יליד פולין של שנת 1926, עשה דרך לא פשוטה עד שהגיע לישראל. לאחר שראה את כל משפחתו נרצחת לנגד עיניו, הוא הצטרף למרד גטו לחווא שבה התגורר, לחם לצד הפרטיזנים במשך שש שנים, ולבסוף עלה לארץ בשנת 1948. הוא לקח חלק באצ"ל, נכלא במחנה מעצר בקפריסין והתגייס לשורות הצבא - שם שירת בקבע והיה לקצין. אך אז קרה הבלתי ייאמן - אביו, שבתחילת המלחמה נכלא באשמת היותו "קפיטליסט", נותר בחיים והשניים התאחדו בישראל. "הוא היה סוחר ונכלא, וכך ניצל מהטבח שבו נרצחה כל המשפחה", מספר קולפניצקי. "באותו בוקר, בזמן שהתחילו להרוג אותם, אימו של אבי החזיקה אותו קרוב אליה. היא נתנה לו את השעון של אביו שהיה בכלא ואמרה לו - 'רוץ, קופל, אתה היחיד שתשרוד'".
קשה לשמוע את הסיפור ולא לחשוב על מה שקרה ב-7 באוקטובר.
"לא נורמלי כמה שזה קרוב".
קופל השתחרר מהצבא כדי להיות עם אביו, ופתח עימו עסק לייבוא וסחר בעצים. לימים, גם ישראל וצמד אחיו - עמי ואריק - נכנסו לעסק המשפחתי שהקים. "הוא היה איש מדהים", מספר קולפניצקי, "אבא שלי הקדיש את כל חייו הבוגרים להנצחה של הדבר הזה". ב-1999 הוא הוציא את "נגזר לחיים: מרד גטו לחווא" - ספר ביוגרפי שבו גולל את סיפור חייו, ושחזר בין היתר את המכתב שכתב לחזיר שהציל אותו (המכתב המלא בתחתית הכתבה).
ידעת שהסיפור שלו הותיר חותם כזה על אנשים?
"בסוף כל הרצאה תמיד היו מתאגדים סביבו. לא משנה באיזו מסגרת זה היה - תמיד הוא השאיר רושם אדיר, כי הוא היה איש מרשים עם דיבור קולח ועברית צחה, הוא היה אדם מאוד מעניין. איש עם אופי מאוד נוח, אנשים אהבו אותו, סמכו עליו, משהו שמזכיר את רבין בהתנהגות החיצונית. פטריוט מכף רגל ועד ראש".
כשגילו על קיומו של סרט האנימציה המועמד לאוסקר, המשפחה החלה לנסות ליצור קשר עם קנטור. "זאת הייתה תקופה מאוד מרגשת", היא נזכרת, "הסרט הוצג בעולם ואנשים נחשפו אליו בזכות הפרסומים על המועמדות לאוסקר, ופתאום - דווקא כשאנחנו לא בישראל אלא בלוס אנג'לס, עם הפרשי שעות ובעומס אדיר לקראת הטקס - נוצר החיבור הראשוני, וזה מאוד ריגש אותי. עוד לא פגשנו אותם, אבל אמרנו להם שממש נשמח להכיר אותם אחרי הטקס, ולנסות לעשות את החיבור בין האיש לזיכרון. במשך שנים קיוויתי שתהיה את סגירת המעגל הזו - אז זה דבר מאוד מרגש שקרה".
ומה קופל היה אומר לו היה יודע על השתלשלות האירועים? "הוא היה מאושר לראות שמה שהוא עשה משפיע ככה על אנשים, ושאנשים זוכרים", אומר קולפניצקי הבן, "המשימה שלו מקוימת - הוא לא עשה את מה שעשה רק כדי לנהל את החיים שלו. הוא עשה את זה למען הדורות הבאים - והוא די הצליח. בינתיים אני מחזיק אצבעות שטל תצליח בענק ותיקח את הפרס", הוא מאחל, "הצלחתה - הצלחתנו".
קנטור, מצידה, מנסה לשמור על קור רוח לקראת טקס האוסקר. "זה מעמד מאוד מכובד ומרגש בשביל כל הצוות שעבד על הסרט הזה חצי עשור, וכבר להיות פה זאת זכות וזכייה", היא אומרת. "אנחנו מקווים לטוב אבל מנסים לא לפתח ציפיות, אי אפשר לדעת. אני מעל הכול בעיקר שמחה על המפגש של הסרט עם הקהל, זה הדבר הכי חשוב".
זאת תקופה לא פשוטה לייצג בה את ישראל בעולם. איך זה מרגיש? אילו תגובות את מקבלת על הסרט?
"אני נמצאת כאן ברגשות מעורבים, זה מורכב לי להיות כאן בתקופה כזאת, כי מצד אחד זה מאורע משמח, ומצד שני הלב שלי מאוד כבד עם כל מה שקורה. אבל אני מאוד מאמינה בכוח של אמנות לייצר דיאלוג ושיח מורכב גם כשהכול כל כך רגיש. רוב התגובות עד כה היו חזקות מאוד והראו לי שהסרט מצליח להדהד מסר אוניברסלי של תקווה לעתיד וחמלה. זה מרגש".
ידידי, מצילי החזיר!
מתוך הספר "נגזר לחיים: מרד גטו לחווא" מאת קופל קולפניצקי, הוצאת משרד הביטחון, שנת 1999.
ביום שלישי של חנוכה 1996 ציינתי ברוב פאר, ובחברת הקרובים אליי ביותר מאז יצאתי לאוויר העולם, את יום הולדתי ה-70. לרגע לא שכחתי שהדבר התאפשר לי הודות לך, מצילי, החזיר. מאז ה-3 בספטמבר 1942 יום חיסול גטו לחווא, אינני שוכח אותך לרגע, וכל מכרי יודעים את הסיבה.
מאז ומעולם עצם קיומך הטריד את העם היהודי, שעל פי תורתו אתה טמא, והזכרת שמך אסורה עליו. העובדה שמנהגיך הטבעיים הם התבוססות בבוץ וברפש לא משכה אליך מעולם את אהדת האנשים. הופעתך נחשבת דוחה, והקולות והחרחורים שאתה משמיע מרחיקים מעליך את הבריות. יהודי שהעז לאכול מבשרך או משומנך במשך כל ההיסטוריה היהודית היה מנודה, וגם אני הסכמתי תמיד עם הגישה הזאת. ככה חינכו אותי הוריי ומוריי. את דעתי עליך שיניתי לחלוטין באותו יום אפל, ה-3 בספטמבר 1942 - יום חיסול הגטו ופרוץ המרד. רבים מהבורחים מהגטו חיפשו כל אפשרות להסתתר כדי להינצל מכדורי הנאצים. גם אני הייתי בין אותן רוחות רפאים בדמות אדם שרצו ברחובות לחווא בלי כיוון או מטרה. מתוך קבוצה של כ-20 יהודים שהסתתרו מתחת לבית הספר - נותרנו בהמשך רק חמישה. בשעות הבאות והגורליות ההן הייתי עד למותם של דרזנה ובלה בוקצ'ין, ולאחר מכן למותם של מיימה (שלמה) מורבצ'יק והילד אבא'לה גיטלמן. בשניות המעטות שעמדו לרשותי, לפני שכדורי הנאצים יפילו גם אותי, נקרית בדרכי, שכבת לך בתוך הדיר שאליו נמלטתי, במלוא ממדיך העצומים ולקחת אותי תחת חסותך, הנחת לי לנצל את גופך להצלת חיי, במין ענווה מובנת מאליה.
6 צפייה בגלריה
כריכת "נגזר לחיים", ספרו של קופל קולפניצקי
(כריכה: בוריס סרבריאנסקי, באדיבות משרד הביטחון - ההוצאה לאור)
חזיר יקר! כאילו לפי הזמנה, הכנת עבורי מקום מסתור מאחורי גופך. באותם רגעים, למרות חינוכי היהודי שלימד אותי לסלוד ממך, לא חשבתי הרבה אם מותר לי לשכב לידך. לא הוטרדתי לא מקולותיך ולא מהריח הנודף ממך. בראותי את המקום הפנוי לצידך, הנחתי שזה המקום שייעדת לי. שכבת על הקש הפרוש מתחתיך במלוא גודלך, ולא הוטרדת לרגע מכך שמצאתי מקום לצידך. חלקת איתי את יצוע הקש שלך בנדיבות שתקנית. אני שכבתי על צדי מאחורי גבך, בחושך, כשאתה מתבונן בדלת וגבך אל הקיר, כאילו משגיח שאיש לא ייכנס לגלותני. לא זזת ולא השמעת קול. אני נצמדתי אליך בחוזקה כאילו היינו גוף אחד. גבך היה חם, שערותיך דקרו בבשרי, ואתה הרמת את ראשך לאחור שלא כמנהג החזירים, ואפשרת לי להסתיר חלק מפניי מתחת לאוזן הגדולה שלך. כך שכבנו לנו יחד. אולי נהנית גם אתה מחמימות מסוימת שנבעה מגופי הדל, המצומק, הרעב. אולי גם אתה ידעת איכשהו בליבך כמה חשובה הסיבה שבשלה אני נצמד אליך. כמה אהבתי אותך באותן שעות. כמה יקר היית לי.
ברגע שבו נכנסו לדיר שני מרצחי הגסטאפו ברעש, בביטחון, בטריקת דלת, אתה שכבת ושתקת. מאחוריך שכבתי בעיניים עצומות. פחדתי לפקוח עין שמא עפעפיי הנפקחים יקימו שאון. ליבי הלם כמטורף. השניים העזו להתבדח על חשבונך. הם אמרו שברצון היו הורגים אותך. אתה, בחוכמתך, המשכת לשתוק, כאילו למטה מכבודך הדבר להתייחס לעלבונות. זמן קצר לאחר יציאתם, נכנסה בעלת הבית, האישה שהאכילה אותך וטיפלה בך מאז יום היווצרך. אתה היית חכם דייך לא להראות שום סימני שמחה או התרגשות לבואה. שכבת כאילו היית מת. אני כותב לך את המכתב לאחר יותר מ-50 שנה, מתוך הרגשה שאני חב לך חוב עצום. הנה קמים אנשים ברי דעת שאמורים להיות בעלי רגשות אנושיים ורוצחים, וחיה המאוסה על העם היהודי מצילה חיים.
ידידי החזיר, לו היית יודע איזו תועלת הבאת לי ולעמי בכך שהצלת אותי. בזכותך הגשמתי את שלוש המטרות שהצבתי לי בתחילת דרכי. נקמתי את דם העם היהודי, הקמתי דור חדש של משפחתי, משפחת קולפניצקי, משפחה לתפארת, ואני חי ומספר לכל המעוניין לשמוע - נוער ואנשי צבא, מורים וגמלאים - את קורות העם היהודי וקורותיי מאז הצלת אותי, ובהזדמנות זאת אני תמיד מזכיר גם אותך.
דרך ארוכה עשיתי עד שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, התבגרתי מהר וגם הזדקנתי. נלחמתי בגרמנים בשורות הפרטיזנים, נלחמתי בגרמנים בשורות הצבא האדום, על אדמת גרמניה המקוללת, וגם לאחר הניצחון סיכנתי את חיי, עזבתי את הצבא האדום ופניתי למקום היחיד שנשאר עבורי ועבור ארץ ישראל. עברתי את כל שלבי ההעפלה, גורשתי למשך שנה תמימה אל מאחורי גדר תיל באי קפריסין, לחמתי באצ"ל נגד הכובש האנגלי. לחמתי במלחמות צה"ל נגד שכנינו. הודות לך, התמדתי במסירות לעמי ובאהבת ארצי, ומשפחתי חונכה ברוח דומה.
בעצם אני חב לך את כל הדברים הטובים שהתרחשו בחיי מאז - את נישואיי, את הזכות להוליד את ילדיי, ובמיוחד את העובדה שבזכותך הזדמן לי שוב לפגוש את אבי בארץ ישראל, בשנת 1951.
כל זמן שהלב פועם בקרבי לא תישכח ממני, ידידי החזיר. גם הדורות הבאים יידעו על התפקיד החשוב שמלאת באותם ימים אפלים. כולם יידעו שבזכותך אני חי. אין מילים בפי כדי להודות לך על כל אלה.
הניצול קולפניצקי קופל
