אתי (אסתר) הילסום נולדה בהולנד ונשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ ממחנה הריכוז וסטרבורק, המחנה המערבי ביותר באירופה. אביה היה מרצה לספרות ואימה קוראת מושבעת והילסום ירשה מהוריה את אהבת הספרות. עד למותה בנובמבר 1943, חודש וחצי לפני יום הולדתה ה-30, היא ניהלה יומן. קטעים נרחבים ממנו פורסמו לראשונה בהולנד בתחילת שנות ה-80 ומאז תורגמו לשפות רבות, בהן עברית. עכשיו "השמיים שבתוכי" רואה אור מחדש בצירוף 16 מכתבים של הילסום שתורגמו לעברית לראשונה בידי אירית באומן. ארבעה מהם מובאים כאן.
וסטרבורק, יום שלישי, 8 ביוני 1943
יום שלישי בבוקר, שעה עשר.
אנשים יקרים,
לא נותרה אדמת אברשים רבה בינות גדרות התיל, מוקמים עוד ועוד צריפים. נותרה רק חלקה קטנה בפינה רחוקה של המחנה ושם אני יושבת כעת, בשמש, בין השיחים, מתחת לשמיים כחולים נהדרים. מימיני, רק מטרים ספורים ממני, עומדים מדים כחולים וקסדה במגדל השמירה.
שוטר צבאי קוטף בהנאה גלויה תורמוסים סגולים, הרובה שלו תלוי על גבו. כשאני מביטה לשמאלי אני רואה עשן לבן מיתמר ושומעת קטר משתעל. האנשים כבר הועמסו על קרונות המשא, הדלתות נסגרו. יש פה הרבה אנשי המשטרה הירוקה. הבוקר הם חלפו בצעידה צבאית ושירה על פני הרכבת. גם המשטרה הצבאית ההולנדית פה. מכסת האנשים לשילוח עוד לא התמלאה.
לפני רגע ראיתי את אם הבית מבית היתומים עם ילד קטן בזרועותיה. הילד צורף גם הוא למשלוח, בגפו. גם מצריפי החולים הוצאו אנשים והועלו לטרנספורט. עושים פה עבודה יסודית, קַליבּרים מהאג באו לביקור. מעניין מאוד לבחון את הגברים האלה מקרוב. החל מארבע לפנות בוקר הייתי עסוקה שוב בסחיבת פעוטות ומזוודות. בשעות ספורות אלה אפשר לפתח מלנכוליה שתספיק לחיים שלמים. השוטר הצבאי חובב הטבע סיים להרכיב את הזר הסגול שלו, אולי הוא ישמש אותו לחיזור אחרי בת איכרים מהאזור. הקטר משמיע יללה, כל המחנה עוצר את נשימתו, שוב 3,000 יהודים יוצאים לדרך. כמה וכמה תינוקות עם דלקת ריאות שוכבים שם בקרונות המשא. לפעמים ההרגשה היא שהכול, כל מה שקורה, לא אמיתי. לא שובצתי לעבודה הפעם ועדיף לי כך. אני מסתובבת במחנה והעבודה מציגה עצמה בפניי. הבוקר דיברתי חמש דקות עם איזו אישה שהגיעה מפוכט וסיפרה בתוך שלוש דקות את מה שעבר עליה בזמן האחרון. כמה שאפשר לספר בדקות ספורות. כשהגיעה אל דלת, שמעבר לה לא יכולתי עוד ללוותה, חיבקה אותי ואמרה: "אני מודה לך על התמיכה שנתת לי".
הרגע טיפסתי על ארגז, שעמד פה בין השיחים, כדי לספור את קרונות המשא. ספרתי שלושים וחמישה וכן כמה קרונות נוסעים מחלקה שנייה - מקדימה - עבור כיתת המלווים. קרונות המשא היו סגורים לגמרי, פה ושם פורקו לוחות עץ ומהפתחים נשלחו ידיים מנופפות, כפי שמנופף אדם טובע.
השמיים מלאים ציפורים, התורמוסים הסגולים עומדים מלכותיים ושלווים בפריחתם, שתי נשים זקנות התיישבו על הארגז לפטפט, השמש זורחת על פניי ולנגד עינינו מתרחש רצח עם. כל זה בלתי נתפס.
אני בסדר.
באהבה,
אתי
למריה טָאוּנְזִינְג, וסטרבורק, שבת, 7 באוגוסט 1943
7 באוגוסט.
מריה חברתי,
הבוקר הופיעה מעל המחנה קשת בענן והשמש זרחה בשלוליות הבוץ. כשנכנסתי למרפאה, קראו אליי כמה נשים: "יש לך חדשות טובות? את נראית כל כך עליזה". המצאתי סיפור על ויקטור עמנואל, על ממשלת העם והשלום שמתקרב. הרי לא יכולתי לבקש מהן להסתפק רק בקשת בענן, אפילו אם זו הייתה הסיבה היחידה לעליזות שלי.
"Es geht bald zu Ende, es kracht zusammen’', אמר זה הרגע פרופסור קטן ומצומק שיושב אל שולחן העץ שמולי. מצב הרוח טוב למדי. בין מיטות הברזל והסמרטוטים מלבלבים קולות איטלקיים. חייב להיות גרעין של אמת בגל השמועות שמהדהד פה בין השיחות. 'ארי' עם פצעי ירי הוכנס למחנה, הוא שוכב באחד מצריפי החולים בחדרון נפרד. קצת מאוחר יותר מכונית של החקירות נסעה בדרכים הבוציות שלנו, מובלת בידי המפקד שדיווש לפניה על אופניו כשהוא לבוש חולצת פולו. אומרים שהאיש עם פצעי הירי נחקר בלי הרף, במשך שעות, אבל שמלבד זאת מתייחסים אליו בכבוד רב. אומרים שהמפקד עצמו הביא לו כרית מביתו. אומרים שהוא איש הולנד החופשית. עוד אומרים שהוא ראש עיריית ביילן שנורה. אומרים שיש ארים נוספים שהובאו למחנה, כולם עם פצעי ירי. אומרים שמאוד לא שקט בדרֶנטֶה. לפני כמה ערבים הצטיירה שרֵפה על רקע השמיים האפורים מעל שדות האברש שלנו, צפיתי בה זמן רב בגשם. למחרת בבוקר עמד יהודי בסרבל ירוק ושמר על הצריף שמול בית היתומים, שבחזיתו הילדים משחקים על פיסת אדמה חולית קטנה, מוקפת בתיל דוקרני. הסרבל הירוק הזה שומר על עשרים לא-יהודים - גברים, נשים, ילדים – שנשלפו בלילה ממיטתם בדרנטה ונלקחו כבני ערובה בגלל אותה שרפה. אנשים התמרמרו על כך שעלינו לשמור על לא-יהודים במחנה יהודי. אבל הם נעלמו כבר באותו יום.
אתמול ביקר אצלנו גנרל. ניערו אותנו ממיטותינו מוקדם מאוד וטירוף ניקיון פרץ ברחבי המחנה. שוטטתי כמה שעות חסרת בית בבוץ. לחולים הורו להישאר במיטותיהם ולדגמן חולי, האוכל נראה קצת יותר טוב מבדרך כלל, ועל החולים בצריפים הגדולים פקדו להוסיף טלאי מגן דויד על הפיג'מה שלהם, ואוי ואבוי אם טלאי כזה לא יהיה תפור כהלכה. קרפדה שמנה במדים ירוקים דידתה בין הצריפים. הגנרל, כנראה. אומרים שהוא בא בגלל התסיסה בדרנטה. מצב הרוח כאן מרומם מאוד. כבר מספר שבועות לא יצאו טרנספורטים ונראה שהם גם לא יצאו עוד. כך אומרים. זה יהיה מחנה עבודה עם מחנה ריכוז שנספח לו. את ראשם של האנשים בצריף העונשין, שמספרם גדל מדי יום, יגלחו והם יקבלו מדי אסירים. לא ידעו לומר מה יהיה עם הזקנים והילדים. אומרים שהמפקד החליט שהם רשאים להישאר.
אבא שלי שוכב חולה ב'אורווה' עם מאה שלושים איש. "'בשפל'," אומר אבא ומצטחק. על השמיכה הסתורה שלו פזורים ספרי תנ"ך בשפות שונות לצד רומנים צרפתיים. החליפה שלו, מעיל החורף שלו, כל חפציו מגובבים מאחורי כרית הראש שלו. הצפיפות פה רבה והמיטות צמודות. האחים המטפלים מחישים את צעדיהם אם אתה חס וחלילה מנסה לבקש מהם משהו. "צריך להיות בריא כשור כדי לשרוד בבית החולים כאן," אומר אבא, "כי כחולה אתה לא תצליח." הוא היה חולה למדי למשך כמה ימים עם כמעט ארבעים מעלות חום ודיזנטריה. הכנתי לו לחם קלוי אצל אן-מארי והלכתי שוב ושוב לבית הדוודים להביא לו מים חמים לתה. אני מחליפה לחם שיפון בצנימים ובמזונות קלים לעיכול. הפכתי לסוחרת בלחם שיפון. אתמול באה גברת חביבה והביאה לו מתנה מפוארת: גליל נייר טואלט. זאת הייתה אשתו של רב בכיר שעוסקת כאן בצדקה. אבא הודה לה באדיבות יוצאת דופן.
אני נכנסת לבקר אותו לעיתים קרובות. זה תמיד כולל ויכוח עם השוער, שהוא איש חוקים ותקנות. ברגע של התרופפות המשמעת העצמית קילל אבא את האיש וקרא לו 'פֶלדוֶובֶּל'. האיש כמעט התחיל לבכות ואמר: "אדוני, כבר עשר שנים אני גר בהולנד." "ואני כבר 300 שנה," ענה אבא בלקוניות. למחרת ביקש אבא לתקן ואמר: "לא התכוונתי להעליב אותך וגם לא את הפלדוובל." איך שלא יהיה, הרבה מהערמומיות והאנרגיה שלי נדרשת לשוער הזה. אנחנו צוחקים ביחד על הרבה דברים, אבא ואני, אבל אי אפשר לקרוא לזה צחוק אמיתי. יש לו חוש הומור ייחודי שנעשה עמוק ומבריק יותר ככל שתהליך העליבות הגרוטסקי שבו הוא מוצא את עצמו הולך ומידרדר.
הם עדיין לא רואים, אלוהים, שהכול כאן חול טובעני פרט לך. זה נפלט לי.
אני יושבת עכשיו באחד הצריפים הגדולים ליד שולחן עץ, מאחורי גבִּי שלושה דרגשים, שלושה דרגשים מולי. הצריף הזה הוא כמו סמטה אוריינטלית ציורית ומחניקה. אנשים מדשדשים בשבילים הצרים בין הדרגשים. אישה זקנה שואלת: "תדעו לומר לי היכן גר מר זה וזה?" "במספר זה וזה," עונה מכניקוס, שיושב וכותב לידי, חבוש כובע נוודים עשוי לבד נגד הזבובים. לכל דרגש כאן יש מספר ושם 'גרים' האנשים. זה כמו סמטה אוריינטלית, אבל כשאני מביטה החוצה מבעד לדרגשים ולחלון הפתוח, אני רואה ענני גשם הולנדיים אפורים, שדות תפוחי אדמה ושני עצים הולנדיים. מולי יושב אביו בן השבעים של יוֹ סְפּיר, צעיר נצחי; הוא מצייר צריפים בצבע חום-חלודה במחברת סקיצות. לידו יושב אדם שממלמל תפילות מעל ספר כתוב אותיות עבריות. הרוח נושבת דרך הצריף ומזג האוויר סגרירי. כמה מהחלונות שבורים ובה בעת מחניק ומסריח פה. מכניקוס טיפס הרגע כמו קוף זריז אל מיטתו בקומה השלישית וחזר כמנצח עם פחית מרק אפונה בידו. התפנה מקום על הכיריים בפינת הכביסה. השעה שתים-עשרה וחצי. אני נשארת כאורחת בסמטה האוריינטלית הזאת בערבות דרנטה ועוד מעט אוכל מרק אפונה. החיים טובים!
8 באוגוסט, יום ראשון, שמונה בבוקר.
כבר התרחצתי בכיור שבמטבח הקטן שלנו וזחלתי חזרה למיטה. על הכיריים כבר מבעבע סיר גדול עם עולש; לעשר מאיתנו בצריף הזה יש משמרת בוקר מוקדמת של כמה שעות בישול. אני חיה כאן עם עקרות בית. החיים שלהן סובבים סביב הכיריים הקטנים ההם. לפעמים זה מצחיק. לרוב זה עצוב. אני כמעט אף פעם לא 'בבית'. יש לנו שלושה ספרים בבית הקטן שלנו: 'כספית' מאת סיסי ואן מרקסוולט, 'הגירושין' מאת הנרי ואן בּוּבֶן ו'שיחות עם סְרי קרישנה'. על סיסי ואן מרקסוולט הן כמעט רבות. כשקראתי לאחרונה בתנ"ך שלי, אמרה אחת השכנות, מלאת שביעות רצון עצמי: "את התנ"ך שלי הסתרתי טוב טוב איפשהו!"
הגשם מכה בחלונות הקטנים שלנו, קר, נראה שהקיץ הסתיים סופית. אני יכולה לראות מהדרגש שלי את השחפים דואים במרחק בשמיים האפורים. הם כמו מחשבות חופשיות הנעות דרך נפש רחבת ידיים.
אמש ביקרנו, מכניקוס ואני, את אימו של פול. היא נמצאת זה כמה ימים בצריף ההסגר, כי היו לה כינים. בימי הסגר גם עקרו לה שן בינה והיא חוסנה. היא יושבת שעות רבות על ספסל צר ומקלפת תפוחי אדמה. "עבודת פרך," היא אומרת. מצב רוחה שפוף. הצריף שבו היא מתגוררת עכשיו נראה כמו בית סוהר, אין בו ולו חפץ אחד שמשרה מעט אווירה ביתית. אנחנו מדברים על הילדים היתומים הרבים שהתבגרו בטרם עת, על הזקנים והזקנות המצטופפים בבקרים בגשם מחוץ לצריפים כי גורשו החוצה בזמן הניקיון, על טמטום החושים שבניפוי העדשים והשעועית האינסופי, על הסכנה שבדמורליזציה והייאוש, על המקרים הקטנים העצובים והגרוטסקיים הרבים של חיי המחנה. "דברים כאלה אי אפשר לספר, רק לחוות," אומר מכניקוס בתקיפות מסוימת. הוא משעין את מרפקיו על שולחן העץ, יש לו פשפשים, חורים בגרביים וצמרמורות והוא אומר בהומור עצמי טוב לב: "הלילה אני מרגיש כמו ילד קטן שמפחד מהזאב הרע." אחר כך ליוויתי אותו לצריף שלו ואת הגרביים לקחתי אליי לתיקון. אימו של פול הצטרפה אלינו חלק מהדרך, בד צמר עבה כרוך סביב כתפיה, שערה האפור מתבדר ברוח. את זוכרת את אותו אחר צהריים מוזיקלי, כשפול ישב על אדן החלון וניגן בחליל בעוד אימו ישבה באצילות בחדר?
רבים כאן מרגישים שאהבת האדם שבהם קמלה, כי דבר אינו מזין אותה מן החוץ. הם אומרים שהאנשים כאן לא נותנים לך הרבה סיבה לאהבה. "ההמונים הם מפלצת איומה, האנשים הפרטיים אומללים," אמר מישהו. אבל איני יודעת אלא זאת: אין שום קשר סיבתי בין אורחותיו של אדם לבין האהבה שאתה חש כלפיו. האהבה לזולת היא כמו ניצוץ של המהות המזינה את החיים. כמעט שאין קשר לזולת עצמו. הו מריה, האהבה פה מדולדלת כל כך ואילו אני מרגישה כה גדושה, לא אדע להסביר זאת לאיש.
בתשובתך אל תראי שקיבלת מכתב זה מחוץ ל'יום הכתיבה' שלי - יש כיום צנזורה קפדנית על הדואר הנכנס.
דרישת שלום לכולכם,
אתי
בקרבת חְלימֶן, יום שלישי 7 בספטמבר 1943.
כריסטין, פתחתי את התנ"ך במקום אקראי ומצאתי זאת: אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי. אני יושבת על התרמיל שלי באמצע קרון דחוס אדם. אבא, אימא ומישה נמצאים כמה קרונות מאחוריי. השילוח היה בלתי צפוי יחסית. הוראה פתאומית מהאג במיוחד בשבילנו. יצאנו מהמחנה בשירה, אבא ואימא אמיצים ורגועים, גם מישה. הדרך תארך שלושה ימים. תודה על כל מה שעשיתם עבורנו. חברים שנותרו מאחור עדיין שולחים מכתבים לאמסטרדם, אולי תקבלי משהו? אולי גם את המכתב הארוך האחרון שלי?
להתראות מארבעתנו.
אתי
"השמיים שבתוכי", אתי הילסום, תרגום: אירית באומן, שולמית במברגר, כתר, 310 עמודים
