מקס ברוד היה חבר רע, ועל כך האנושות כולה חבה לו תודה. אם היה חבר נאמן, היינו מפסידים את רוב כתביו החשובים של הסופר פרנץ קפקא, חברו הקרוב שמת משחפת בגיל 40, וציווה עליו לשרוף את כל כתביו. היינו מחמיצים, לדוגמה, את "המשפט", שנחשב לאחד הספרים המשפיעים בכל הזמנים, ושדורג במקום השלישי בסקר "הספרים הטובים בכל הזמנים" של כתב העת "לה מונד". לא היינו יודעים מה זה "קפקאי", היינו מסתכלים אחרת לגמרי על בירוקרטיה ואלפי (אולי מאות אלפי? אולי מיליונים?) כותבים, הוגים ואמנים שמוקירים את יצירתו היו צריכים לחפש להם מקור השראה אחר. אבל אין טעם לשקוע בהרהורים מחרידים שכאלה: למרבה המזל, ברוד התעלם מהפתקים שהותיר לו האיש שסמך עליו. "תשרוף", הוא כתב לו, וברוד לא שרף. אנחנו הרווחנו מכך יצירות מופת שקשה להפריז בערכן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
למשורר הרומי ורגיליוס, זכר צדיק לברכה, קרה דבר דומה. גם הוא, כמו קפקא, לא העלה בדעתו שיזכה בתהילת עולם לאחר מותו. הוא הכין עצמו לאנונימיות נצחית. המשורר, שמת בשנת 19 לפני הספירה, עמל בשקידה על הפואמה האפית "אינאיס", הכוללת לא פחות מ-12 ספרים, ומספרת במשקל ובחרוז על תלאותיו של אחד מגיבורי מלחמת טרויה, שנחשב לאבי האומה הרומית. זה לקח לו זמן רב: לפי אגדות בנות זמנו, הוא כתב רק שלוש שורות בכל יום. שלוק אחרי שלוק. הקהל האליטיסטי שלו חיכה בציפייה דרוכה: ה"אינאיס" נכתבה על מנת לתת רוח גבית לשלטונו של הקיסר אוגוסטוס, והייתה יצירה פוליטית במסווה. כשוורגיליוס היה על ערש דווי, בגיל 50, הוא ביקש מאנשיו לשרוף את היצירה מכיוון שלא היה מרוצה מכמה פרקים. למשוררים יש נטייה כזו, להיות פרפקציוניסטים. אבל לקיסר היו תוכניות אחרות, והיצירה פורסמה למרות הכול וזכתה להצלחה מיידית. איך הייתה נראית הספרות המערבית כיום ללא עבודתו של ורגיליוס? מי יודע. האיש שהושפע מהומרוס השפיע בתורו על דנטה, מחבר "הקומדיה האלוהית", שהשפיע על איטליה כולה ומשם על העולם.
כל הטיה קטנה של ההיסטוריה – מילוי אחר הבטחות או הפרתן, גניזות בשריפה, בטביעה או סתם התעופפות של כמה דפים ברוח – עלולה הייתה להפוך את הספרייה שלנו על פיה. ככל ששומטים מהערימה ספר מוקדם ומשפיע יותר, כך מחמירה מפולת הספרים שבאה בעקבותיו. זו מחשבה קצת משונה: הרי ניתן לדבר על מיליארדי הספרים שלא נכתבו בידי אנשים שלא הספיקו לכתוב אותם. ישנם תינוקות שמתו בלידתם, ויכולים היו להיות הסופרים המשמעותיים ביותר של דורם. אבל כמאמר הקלישאה, מה שאנחנו לא יודעים לא יכול לפגוע בנו. מה שבכל זאת גורם לחוקרים אומללים לשקוע בייסורים (או גרוע מכך, בארכיונים מעופשים) הן אותן היצירות שאנחנו יודעים שאיבדנו. אלו ששום ברוד או אוגוסטוס לא היו שם בשביל להציל. אבידות שהיו עשויות לעצב באופן אחר לגמרי את עולמנו התרבותי, ואת הרשימה המפוארת של "לה מונד".
כמה מהכתבים האבודים המוקדמים ביותר שאנחנו מכירים נכתבו כנראה במצרים העתיקה, ומכונים בשם הכולל "הספר של תות", על שם האל המצרי האמון על הכתיבה והידע. המצרים האמינו שהוא עצמו חיבר את הכתבים, אולי בעצמו ואולי בעזרת אנשים חביבים. כמה מהכתבים האלה הסבירו כיצד לדבר בשפת בעלי החיים, וכיצד יכולים בני אדם להשיג כוח המשתווה לכוחם של האלים. שווה, אה? ובכן, ספק אם העצות האלו באמת היו עובדות, אבל ליתר ביטחון אולי טוב שאיבדנו אותן לנצח, כדי שאף אחד לא יתייחס אליהן ברצינות יתרה. לא חסרים לנו נפוליאונים קטנים, שחולמים להותיר חותם.
גם בהיסטוריה של עם ישראל ישנם כתבי יד אבודים שהיו יכולים לשנות את היהדות מהקצה אל הקצה. כאלו הן לדוגמה הגרסאות המקוריות של הספרים החיצוניים, שחלקם נשמרו רק בתרגומיהם ליוונית, ללטינית, לגעז ולארמית. נציין רק כמה מהחבורה: ספר אדם וחוה, חזיונות עזרא, ספר יהודית, ספר נח (שאולי התקיים ואולי לא, החוקרים מתווכחים בקולי קולות) ואחרים. אף שחלק מהספרים האלה כאמור שרדו בתרגומיהם, כל קורא עברית מבין שכוחו של התנ"ך טמון בניסוחים עצמם, ומי יודע אילו מילים נוספות וביטויים יפהפיים היינו יכולים להכיר אך כבר לא נכיר לעולם. אגב, ספרים אחרים שנחשבו אבודים נמצאו לבסוף כאשר נמצאו מגילות ים המלח - אחד הגילויים הארכיאולוגיים החשובים בכל הזמנים.
נתרחק מעט מהדת ונמצא את עצמנו בפילוסופיה. בתחום הזה, החוסר המדובר ביותר הוא כנראה זה שהותיר אחריו אריסטו, הפילוסוף היווני בן המאה הרביעית לפני הספירה שנחשב למי שהגותו עיצבה את המחשבה המערבית כולה. עד ליום זה ממש, אנחנו מתבוננים בעולם ומדברים עליו מבעד למושגים וקטגוריות שטבעו אריסטו ותלמידיו. בדיוק לכן יש משהו מטלטל, לא פחות, בהערכת המומחים שלפיה שרדה רק חמישית מכתביו. מה עוד רצה לומר לנו האיש שהגדיר את גבולות הפיזיקה, המטאפיזיקה, האתיקה, הנפש, הפוליטיקה, הפואטיקה והרטוריקה? קשה לדעת. כשמדובר בכתבים עתיקים, אנחנו יודעים על קיומם רק מעיון בכתב היד המקורי עצמו או דרך ציטוטים מכתבי יד אחרים, מאוחרים יותר, אם אלה שרדו. במקרה של אריסטו, יש לחוקרים סיבות משכנעות בהחלט להאמין שהכתיב לתלמידיו ספר נוסף על הפואטיקה (יש לנו רק את הראשון), שהתמקד בעיקר בטבעה של הקומדיה, ועוד כמה חיבורים נוספים על האסכולה הפיתגוראית בפילוסופיה (כן, ההוא משיעורי מתמטיקה) ועל הדרכים המיטביות ללמד פילוסופיה לצעירים. הסופר הסקרן והידען אומברטו אקו התייחס להילת המסתורין הזו בספרו "שם הוורד", כשהציב את הטקסט של אריסטו על הקומדיה בתור אוצר נחשק ואבוד, המוסתר בלב מנזר.
6 צפייה בגלריה
דורות שלמים של יוצרים יכלו להרוויח המון מהחלק השני של "פואטיקה" של אריסטו
(צילום: gettyimages)
אם אתם אוהבים את הקלאסיקונים הגדולים של יוון ורומא, ייתכן שגם שמעתם על - אולי אפילו הצטרפתם לחיפושים אחרי - החיבורים המדעיים האבודים של ארכימדס ואוקלידס, שירי האהבה של יוליוס קיסר, חיבור המרגיטס של הומרוס (שמי יודע, אולי היה משתווה באיכותו לאודיסיאה), היצירות המחורזות של אייסכילוס, אריסטופאנס, קיקרו, אוריפידס, סופוקלס ומי לא. בערך באותו זמן, הרחק מאירופה, אי שם בסין, גדול הפילוסופים הסינים קונפוציוס שוטט בשדות, התבונן בשמיים התכולים ועמל על יצירתו "הקלאסיקה של המוזיקה". כך לפחות מעריכים חוקריו. היכן החיבור הזה כיום? נענה בדרכו של קונפציוס: בכל מקום ובשום מקום.
עם כל הכבוד לגברתנים הנכבדים שנזכרו לעיל, הנה מישהי שאי אפשר פשוט לדלג מעליה: סאפּפו. המשוררת היוונייה שהביאה לעולם את הבשורה הלסבית. או הביסקסואלית, אבל עוד נחזור לזה. היא כמובן לא הייתה הראשונה שאהבה נשים, אבל המשוררת הכישרונית מהאי לסבוס כל כך נודעה בכך, עד שמקום מגוריה נעשה שם נרדף לנטייה עצמה. סאפפו חיה בתקופה הארכאית, כלומר במאה השביעית לפני הספירה, והייתה מפורסמת עוד בחייה. הוקמו לכבודה פסלים בדמותה, ונערות שיננו את שיריה. לפי המחזות, השירים והמחקרים שנכתבו עליה, היא נולדה למשפחה אריסטוקרטית, נישאה לסוחר עשיר (נטיות לחוד, צורכי המציאות לחוד) וגורשה בשלב כלשהו לסיציליה מסיבות לא ברורות. שום דבר מזה לא חד-משמעי, וגם השאר לוט בערפל.
רק אחד משיריה שרד בשלמותו, ומלבדו יש בידינו רק רסיסי שורות. ובכל זאת, אפשר לומר רבות על כתיבתה: היא העדיפה להתמקד בסיפוריהם של בני אדם פשוטים במקום באלים השמימיים, ואוצר המילים המרשים שלה ונחישותה לתאר כהלכה את עולמה הפנימי הרגשי נחשבים ייחודיים ופורצי דרך. לא סתם כינה אותה אפלטון "המוזה העשירית". במושגים של היום, סאפפו הייתה ככל הנראה ביסקסואלית, אבל המושגים של ימינו אינם רלוונטיים לימים ההם. ביוון של העת ההיא, גברים שכבו עם גברים ונשים עם נשים בשלל דרכים וצורות, בהתאם לנורמות המעמדיות של התקופה, מבלי שאיש יקרא להם בשמות. ובכל זאת, הכנסייה הקתולית החרימה את סאפפו במשך שנים ארוכות בשל מושאי תשוקתה, מה שפגע באופן אנוש בהישרדות יצירתה. לא היה זה מקרה פרטני, אלא חלק ממגמה רחבת היקף, בת מאות שנים, המנסה להעלים כל עדות אנושית לאורחות חיים שאינם מתיישבים עם הדתות המונותאיסטיות. אם שיריה של סאפפו היו שורדים, סביר להניח שהיו מעניקים השראה לכותבים מושתקים נוספים מכל רחבי העולם, והספרות שלנו הייתה עשירה יותר, עם שלל קולות מקוריים שנעלמו בחסות ההשתקה.
לא כל היצירות אובדות אחת-אחת. לפעמים נעלמות רבות בבת אחת. אנחנו מכירים לפחות כמה אירועים כאלה בהיסטוריה, שהמרכזי בהם הוא קריסתה של של ספריית אלכסנדריה. ייתכן ששמעתם על השריפה שהתחוללה שם וכילתה את "הזיכרון האנושי עצמו", כפי שכתב ג'ורג' ברנרד שו באחד ממחזותיו. בפועל, ייתכן שהאירוע כלל לא קרה.
נתחיל מההתחלה: במבנה המפואר, ללא ספק אחד הפרויקטים המפעימים ביותר של העת הקדומה, הוחזקו בין 400 אלף ל-700 אלף מגילות פפירוס בכל הנושאים. הספרייה של אלכסנדריה הייתה אתר עלייה לרגל, ומלומדים מכל קצות המרחב ההלניסטי הגיעו על מנת להיפגש וללמוד שם מדעים, דת וספרות. לראיה, באחד החללים שם התרחש מבצע תרגום השבעים, תרגומו ההיסטורי והחשוב של המקרא לשפה היוונית. המבנה, שהוקם תחת שלטונו של תלמי הראשון, פתח את שעריו בשנת 295 לפני הספירה ושרד כמה מאות שנים (כמה בדיוק? המספר אינו ברור). למה נסגרה הספרייה? שאלה מצוינת, תשובה של ממש אין.
כאמור, רבים מאמינים שהספרייה נחרבה בשריפה, ויש לכך גם קצה חוט היסטורי: השריפה שפרצה בנמל הסמוך במסגרת הקרב האפי בין יוליוס קיסר לכוחותיו של תלמי ה-13. הספרייה עמדה במוקד האירועים, וייתכן שנהגו לקשור בין האירועים לבין חורבנה כדי להדגיש את הסכנה הטמונה במלחמה, ואת מה שכולנו עשויים להפסיד כתוצאה מכך. ובכל זאת, עדויות אחרות מצביעות על כך שהספרייה שרדה גם שרדה, ושמלומדים הגיעו לבקר בה גם לאחר מכן. הסברים אחרים שעלו בנוגע לסגירתה מתייחסים למלחמתו של הקיסר אורליאנוס בעיר אלכסנדריה, לכיבוש המוסלמי בשנת 641, למקרים של ונדליזם נוצרי - ואולי פשוט להזנחה תקציבית. מה ששמעתם. ישנם חוקרים הדוגלים בתיאוריה שהספרייה של אלכסנדריה, עם כל הכתבים ההיסטוריים שנשמרו בה, אבדה לעד רק מכיוון שלא קיבלה מספיק כסף מהשלטונות - הזנחה פושעת שהובילה לבכייה לדורות.
כמה תזות, דוקטורטים והפקות תיאטרון עתירות תקציב היו יכולים להתבסס על Love's Labour's Won, המחזה האבוד המיוחס לוויליאם שייקספיר? אל תשלפו מחשבון, זו שאלה רטורית. המחזאי האנגלי הנערץ כתב את המחזה הנשכח אי אז בחילופי המאות ה-16 וה-17, אך שום עותק ממנו לא שרד. אם המחזה אכן התקיים, הוא היה ככל הנראה המשך למחזה הידוע "עמל אהבה לשווא". בתיעודים ההיסטוריים הוא מוזכר בדרך כלל לצד "הסוחר מוונציה", שנכתב בערך באותן שנים. מה שמחזק את הסברה שמדובר בהמשכון הוא העובדה שהקומדיה המקורית מסתיימת ללא סיום מובהק, באופן שלא ממש אופייני לשייקספיר. תיאוריה אחרת גורסת שמדובר למעשה בשם זמני של אחד המחזות האחרים של שייקספיר, שאנחנו דווקא מכירים.
באחד מפרקיה של סדרת הקאלט "דוקטור הו", ששודר בשנת 2007, הדוקטור משוטט בזמן ומוצא עצמו עד לכתיבת המחזה המקורי. ובכלל, חובבי תיאטרון רבים ניסו לדמיין מה טומנת בחובה העלילה של המחזה, מאת האיש הכישרוני שתרם לשפה האנגלית עשרות ביטויים שנמצאים בשימוש עד היום (בין אם הוא עצמו טבע אותם או שהיה פשוט המתעד העיקרי שלהם). אפרופו תיאטרון, גם יצירות רבות של מולייר, שייקספיר של הצרפתים אם תרצו, נפלו בין הכיסאות - ובעיקר שבעה מחזות שנכתבו בשנים 1661-1658. אתם שומעים את זה? רבבות תלמידי ספרות בכל רחבי הארץ נושמים כעת לרווחה על החומר שירד במיקוד.
ובגישה מעט אחרת, אם אתם סובלים מ-FOMO (הפחד לפספס דברים), ויראים גם כך מרשימת הספרים שטרם קראתם ואתם מוכרחים-פשוט-מוכרחים, אולי תשאבו מעט נחת מכך שלעולם כבר לא תצטרכו לקרוא את היצירות הבאות: היומנים האישיים של לורד ביירון וכמה משיריו הארוכים של וויליאם בלייק, שהושחתו בידי יורשיהם; חלקים מהספר "נשמות מתות", יצירת המופת המונומנטלית של ניקולאי גוגול; חיבורים בשלל נושאים מאת לואיס קרול, מחבר "אליס בארץ הפלאות"; כתבי יד של המרקיז דה סאד, האיש שעל שמו נקרא הסאדיזם; סיפורים של מרי שלי, שהמציאה את מר פרנקנשטיין והמפלצת שלו; סיפורים של מארק טוויין שהלכו לאיבוד אי שם בדרך, אולי בזמן שיט על המיסיסיפי; מחזה שג'יימס ג'ויס, אבא של "יוליסס", כתב ולאחר מכן שרף מסיבה לא ברורה - וכן הלאה. הרשימה המלאה יכולה למלא בעצמה ספר, שניים או שלושה, ועוד לא הגענו אפילו לסיפור הטרגי הבא: בשנת 1922, מישהו גנב מזוודה מאישה צעירה בתחנת רכבת בפריז. זו הייתה אשתו של סופר פלוני למדי בשם ארנסט המינגוויי, ובמזוודה היו כל כתבי היד שחיבר עד לאותו רגע, כולל רומן על מלחמת העולם הראשונה.
גם לש"י עגנון קרה אסון. מצד אחד מדובר בתאונה החמורה ביותר בתולדות הספרות העברית בעת החדשה, ומצד שני יצא ממנה משהו טוב: בעקבותיה החליט הסופר לחזור לארץ ישראל לאחר שהות ארוכה באירופה, שם שקל להישאר עד סוף ימיו. השנה הייתה 1924, והתאריך 6 ביוני. עגנון אושפז בבית החולים בבאד הומבורג, גרמניה בשל ניתוח בקע, ובבית חיכו לו בני משפחתו – אשתו אסתר וילדיו תרצה, אמונה וחמדת. הזאטוטים הלכו לישון כשחמדת בן השנתיים הבחין לפתע במשהו חריג דרך החלון: להבות ועשן. הוא החל לצעוק, ובני המשפחה הספיקו להימלט אל הרחוב בכותנות לילה וניצלו. לאחר מכן התברר שהאש החלה במחסן אריגים בקומה התחתונה של הבניין. עגנון קיבל את החדשות בעודו שוכב במיטתו בבית החולים ומחלים מהניתוח.
חיש מהר התברר שהנס הגדול טמן בחובו צרה צרורה: כל כתבי היד של עגנון, מראשית פעילותו כסופר ועד לרגע הדליקה, הפכו לאפר. בין היתר נשרף כתב יד ארוך של הרומן "בצרור אחרים", שעגנון עמל עליו במשך שנים, ספר המקבץ סיפורי חסידים שערך בשיתוף פעולה עם ביאליק ושורה של סיפורים קצרים. אם לא די בכך, באירוע נשרפה כליל גם ספרייתו של הסופר עם כ-4,000 כרכים, חלקם נדירים. במכתב ששלח למרטין בובר, חברו הקרוב, סיפר עגנון: "מכתבי היד לא נמצא כמעט כלום. מכל הרומן הגדול שלי נשאר כגודל כפתור". ולמוציא לאור שלו, זלמן שוקן, כתב: "אני הגעתי עכשיו למידה זו שאין איתי התורה הגשמית, היינו הספרים והכתבים, אבל מה אעשה ולא זכיתי שארגיש בי את התורה הרוחנית. והיגון אוכל אותי בכל פה". ובכל זאת, היישוב היהודי בארץ ישראל הרוויח. בחודש אוגוסט כתב עגנון לחבריו שהחליט "להחיש את פעמיו לארץ ישראל", בניגוד לתוכניותיו המוקדמות. "איני רואה שום תכלית לשבת עוד כאן, רוב גופי כבר בארץ ישראל", הסביר. בחודש אוקטובר כבר היה בירושלים.
ולעתים ספרים נעלמים לא בטעות ולא במקרה, אלא כי מישהו החליט להעלים אותם. בצרפת, באנגליה ובקנדה צנזרו את "לוליטה" של נבוקוב בשל התוכן המיני הפרובוקטיבי, בצ'ילה של ימי משטר פינושה אסרו על הפצת "בית הרוחות" של איזבל איינדה בשל עיסוקו בהיסטוריה הפוליטית של המדינה ובמדינות אחרות, כמו איראן, הודו ורוסיה החרימו כל כך הרבה ספרים, שקשה לאמוד כמה. בארצות הברית, הנאורה לכאורה, הוחרמו בשנות ה-50 ספרים רבים, ובהם Howl, ספרו המהפכני של משורר הביט אלן גינזברג, שכלל שפה בוטה ותוכן מיני הומוסקסואלי. אחרי משפט מתוקשר הוחלט לפרסם את הספר בכל זאת, והיצירה זכתה למעמד מיתי. ויש, כמובן, את גרמניה. המשטר הנאצי החרים ספרים שכללו דמות יהודיות, שנכתבו על ידי יהודים או שביקרו ולו במרומז את משטרו של היטלר. כך לדוגמה נאספו כל ספריהם של שטפן צווייג, ברטולט ברכט ואחרים. צחוק הגורל הוא שמאז שנת 1945 נאסר להדפסה הספר המפורסם שכתב הצורר עצמו, "מיין קמפף", עד שפגו זכויות היוצרים עליו ב-2016.
ובכל זאת, כפי שבוודאי הבחנתם, יש דבר שמשותף לכל הספרים האלה: ניתן לקרוא אותם גם היום. הניסיון להחרים, לצנזור ולעתים ממש לשרוף את כל הספרים האלו - לא עלה יפה. מספיק שישרוד עותק אחד, בשביל שהספר יוכל לשגשג מחדש. כמו גרעין שנשאר לאחר השריפה, ויכול להצמיח שדות שלמים. מהבחינה הזו, לא מדובר ביצירות מופת אבודות הלכה למעשה, אלא ביצירות מופת שבנס לא איבדנו.
כל אלו הם רק הספרים. ומה בדבר התווים המוזיקליים של מוצרט, באך ובטהובן שלא נזכה לשמוע? האם מישהו יכול להלחין אותם מחדש? מה לגבי סרטי הפילם שהתפוררו, נשרפו או נשרטו מימי ראשית הקולנוע? היכן לוחות הקנבס הצבעוניים שנושאים על גבם יצירת מופת, שנשדדו, נשכחו במחסנים, טבעו בים או התגלגלו ליורשים נטולי עניין? גם כאלה יש רבים, אבל הם ייאלצו לחכות לכתבה אחרת, לעיונו של מישהו אחר בזמן אחר. לכול זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים.
המחשבה על יצירות המופת שאיבדנו, שהיו יכולות לחולל תמורה בחיינו הרוחניים, זורקת אותנו לכאן ולכאן. מצד אחד ניתן לחוש על קצה הלשון איזו החמצה מעקצצת, אולי מלנכולית, על הגדולה שלא נזכה לראות לעולם. ומהצד האחר, לפעמים די בכותרת מסתורית כדי לסחוף אותנו לחלומות על האפשרויות האינסופיות הגלומות באמנות. לא סתם נכתבו יצירות רבות על יצירות שכלל לא בטוח שהיו קיימות. אנחנו לא אוהבים לשמוע על נעדרים. אנחנו רוצים סוף טוב, מפגשי איחוד מרגשים, טקסי השקה נוצצים וגאולה.
ובשולי הדברים, מתגנבת לה עוד שאלה: האם ניתן היה להציל משהו מכל זה? רוב הטקסטים נרמסו בתאונות פרטיות או במלחמות כוללות, שספק אם ניתן למנוע. טקסטים אחרים אבדו פשוט כי איש לא התעניין בהם מספיק, ואולי זהו אחד הציוויים האכזריים של הזמן – מה שאינו זוכה להכרה בזמן אמת, אינו זוכה לשרוד. ככה זה. ומה עם הקבצים על הענן, אותם ספרים, סרטים ופיסות מוזיקליות שעולים בזחילה על הכוננים ברגעים אלו ממש, בעודכם קוראים שורות אלו? האם הם ישרדו טוב יותר מחתיכות הפפירוס הגנוזות ומהדפים המצהיבים באוניברסיטאות? מי יודע. מה שלא נקרא עכשיו, אולי לא נקרא כבר לעולם.
