גארפילד, החתול הג'ינג'י השמן וחובב הלזניה, עבר לא מעט גלגולים. שנים רבות חלפו מאז הפעם האחרונה שבה הוא היה קצת יותר מג'אנק פוד תרבותי. "גארפילד" (The Garfield Movie), העיבוד הקולנועי האחרון של הדמות לסרט באנימציית מחשב, רחוק מלהיות העיבוד הירוד ביותר של הדמות, אבל זה לא אומר שהוא יותר מבינוני. הוא יתאים לצופים צעירים ולא בררניים שמכירים את הדמות (בגילאי תחילת היסודי), ולצופים מבוגרים שלא התגברו על החיבה שהם רוחשים לדמות מאז ילדותם.
"גארפילד" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
גארפילד נוצר כדמות קומיקס סטריפ ב-1976 ע"י ג'ים דיוויס, וזכה לפופולריות כה רבה עד שהפך לשיאן ספר השיאים של ג'ינס לשנת 2003 כ"קומיקס סטריפ" המופיע במספר העיתונים הרב ביותר בעולם. בין 1988 ל-2020 נוצרו 3 סדרות אנימציה, 12 ספיישלים, שלושה סרטי אנימציית מחשב הישר לווידאו (בין 2007-9), ספרים, משחקים ומשחקי מחשב, ואפילו שתי מסעדות רפאים בדובאי וטורונטו שהגישו אוכל בהשראת החתול הזללן.
לקולנוע נעשו עד היום שני עיבודים מחרידים למדי המשלבים לייב אקשן ואת דמותו של גארפילד באנימציית מחשב: "גארפילד: הסרט" (2004) ו"גארפילד 2" (2006). הדבר הטוב היחידי שניתן לומר על סרטים אלו הוא שהחתול הסרקסטי דובב בהם, באופן ראוי למדי, על ידי ביל מאריי. גם אם השימוש בקולו של מאריי מבטיח יותר ממקיים, וגם אם זה לא הופך את שני הסרטים ליותר מפסולת קולנועית, לפחות באספקט הזה יש להם יתרון ביחס לסרט הנוכחי.
"גארפילד" הוא סרט אנימציית מחשב על מלא, ללא דמויות לייב אקשן. את קולו של החתול מדבב כריס פראט, וזה שינוי משמעותי המפחית את מידת הסרקזם ומעצב אותה כדמות בעלת אופי תמים יותר. מלבד גארפילד ישנן גם שתי הדמויות הקבועות האחרות - ג'ון ארבקל (ניקולס הולט), הבעלים טוב-המזג, ולמעשה השפוט של החתול שלו, והכלב הנלהב אודי (הארווי גויילן). באופן ניכר למדי זהו סרט שניתנת בו נוכחות משמעותית לדמויות חדשות, לא רק על חשבון ג'ון (שרוב העלילה מתרחשת ללא נוכחותו), אלא גם על חשבון הכוכב הראשי. גארפילד הוא עדיין הדמות המרכזית, אבל נראה שהסרט הוא ניסיון להגדיל את המספר המצומצם של דמויות יסוד. אם לוקחים בחשבון את האופן בו התעשייה ההוליוודית העכשווית עובדת, ייתכן מאוד שזה ניסיון לייצר בסיס רחב יותר שעליו יהיה ניתן לבנות סדרת סרטים.
שגרת החיים המוכרת של גארפילד מוצגת בסדרת גגים בתחילת הסרט – והיא כוללת בעיקרה אכילה של כמויות לא סבירות של ג'אנק פוד איטלקי. אך לכל זה יש סיפור רקע הקשור למפגש הראשון בין החתול והבעלים שלו לעתיד. גור החתולים שיגדל להיות גארפילד ננטש ע"י אביו ויק (סמואל ל. ג'קסון) בנסיבות שתובהרנה עם התקדמות העלילה. הניחוח של מסעדה איטלקית מושך את הגור האבוד והרעב, וזה מוביל להיכרות ראשונה עם ג'ון - ועם טבעו הרעבתני של החתול.
העלילה מחזירה את ויק לחייו של גארפילד. ויק, כך מסתבר, הוא סוג של חתול עבריין. הוא גם מסובך עם חתולה פרסית לבנה ומרושעת בשם ג'ינקס (האנה וודינגטון - רבקה וולטון ב"טד לאסו"). היא סוחטת את ויק, ולכן גם את גארפילד ואודי המלווים אותו, לבצע שוד של מחלבה סופר-משוכללת ומוגנת. אבל כדי שהשוד הזה יוכל להצליח החבורה נדרשת לעזרתו של פר עגמומי בשם אוטו (וינג ריימס, המעוניין שהם ייחלצו מהמחלבה את אוליבייה (ג'אנל ג'יימס), הפרה שבה הוא מאוהב.
המהלך העלילתי לא ממוקד במיוחד, ובעיקר מורכב מסגמנטים שכל אחד מהם מאפשר להיות בסיס לבדיחות הכוללות לא מעט קריצות עין לסרטים ולסדרות שרוב הילדים לא יכירו. זה נחמד אבל לא מספיק כדי להצדיק צפייה של חובבי אנימציה בוגרים. כך יש את סיקוונס האימון לשוד, המחייב את גארפילד לבצע פעילויות פיזיות שלהן הוא לא מותאם, או את סיקוונס השוד הכולל מחוות שלא ניתן לפספס ל"משימה בלתי אפשרית" (1996) של בריאן דה פלמה. הקצב קדחתני והמחוות תמיד הולכות לעבר המוגזם, מה שבהחלט תואם את המקובל באנימציה לא מעודנת במיוחד הפונה לצופים צעירים על חשבון הסבלנות של מבוגרים.
3 צפייה בגלריה
המבט של כל נער מתבגר אל אביו, בכל מקום בעולם. מתוך "גארפילד"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הבמאי הוא מארק דינדל, שבעבר ביים עבור דיסני את "הקיסר נפל על הראש" (2000) – אחד מהסרטים שבישרו את סוף עדין הרנסנס של האולפן בשנות ה-90. כמו כן הוא ביים לדיסני את הפיצ'ר הראשון באנימציית מחשב, "צ'יקן ליטל" (2005). מאז הוא לא ביים אף סרט אנימציה אלא רק עבד, במספר ספור של פרויקטים, בעיקר ככותב בשתי העונות של סדרת האנימציה "בית הספר לקיסר המתחיל". חזרתו לבימוי אחרי 19 שנים בהחלט מפתיעה. הוא מביא איתו איכויות מקצועיות אך לא ראויות לציון מיוחד, ומביים סרט שהקצב והטון שלו הולמים את מה שניתן להגדיר כ"אנימציה לילדים" ותו לא.
