היה לי חבר לא ייאמן. קראו לו דניאל. הוא עלה מצרפת, בא לארץ לבד לעשות צבא. יום אחד הוא מגיע אליי הביתה ואומר לי, "בוא ניסע לנמל ביפו, נעזור לדייגים, אולי ייקחו אותנו להפלגה". היינו בני 21, נסענו באוטובוס ליפו, הגענו לנמל, תוך דקה מישהו כבר דיבר עם דניאל בצרפתית. הצרפתית כנראה דילגה מעל הזרות והחשדנות והתחלנו לעזור להם להכניס את הארגזים. פתאום מישהו אמר לנו, "יאללה בואו, עלו איתנו להפלגה".
היה לילה, ים סוער, וכל פעם שהיינו צריכים להקיא היינו חונקים את זה עם סיגריה. הסירה עלתה וירדה ודניאל אמר לי, "עמירו, אנחנו בתוך הסצנה של הסרט". עזרנו עם הרשתות, היינו חזקים, חזרנו בבוקר, עזרנו לסחוב, שפכנו לארגזים ואז הבחור מחייך ואומר לנו, "שוקראן, לכו לישון". לא יודע מאיפה דניאל הביא את זה אבל הוא אמר לו, "היום אין לנו בית".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נסענו עם הדייג ללוד וקמנו בצהריים לתוך משפחה עם ילדים, קפה, ארוחת בוקר. אח של הדייג נכנס, אומר לו, "בוא ניסע במכונית שלך לשכם ואני אחזיר את המכונית שלי מהמוסך שם". דניאל אומר, "אנחנו נחזיר. ניסע איתך". לקח אותנו למעיינות, ישבנו שלושתנו עם תחתונים במים של עין בידא, אחר כך לקח אותנו לעקד לאכול כנאפה. הגענו למוסך, הסובארו לא היה מוכן, דניאל אמר לאח, "סע, אנחנו נישאר, נחזיר אותו מחר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דניאל ואני הסתובבנו בשכם כמו תיירים. הכול אפשרי, הוא אמר לי. היינו בשמיים. בעל המוסך גר בטובאס, מעל המעיינות, לא רצינו לחזור איתו. הכול היה יפה בשכם. זה היה כמה שנים לפני האינתיפאדה והאנשים היו נעימים. התאהבנו בשכם. הלכנו לישון בהוסטל של תיירים ליד הכנסייה. היה ערב שמח עם תיירים ותיירות והכרנו עוד חברים שליוו אותנו לאיזה זמן. בבוקר החזרנו את המכונית ללוד, למשפחת פחמאווי. אחרי כמה שבועות דניאל הודיע לי שהוא נוסע לטייל בעולם. קבענו שלא משנה מה יהיה, ניפגש ב־19.9.1993 בשעה שלוש בכיכר פיקידלי בלונדון.
עברו בערך עשר שנים. נסעתי ללונדון. לא היו מיילים, לא כתבנו מכתבים, לא היה גם לאן. נסעתי לפגוש את דניאל, הגעתי לכיכר, חיכיתי עד הערב. באתי גם יום אחרי, באתי לשלושה ימים בטיסה זולה של 12 שעות דרך אתונה. דאגתי לדניאל וחשבתי שאולי אני רומנטי מדי. בשדה התעופה של אתונה פגשתי את דניאל במקרה. הוא אמר לי, "זכרתי 19.9.1992 בשעה שתיים. חיכיתי לך שם לפני שנה, אבל תראה עמירו, הכול עוד אפשרי".
היה איתי בסביבה כשהייתי נער בחור ששמו היה שמעון ברדה. שמעון היה גבוה. גוף של דוגמן. שיער גולש משוך לאחור, פנים ספרדיות משהו, שחקן קולנוע. הוא כבר אז היה קרוב וחי את העולם הלא־חוקי. היה לו כוח פיזי וכוח רוחני לא מהעולם הזה. כשהיה נכנס לחנות היו פונים אליו גם אם היו עוד אנשים שחיכו לפניו. נשים מכל הגילים היו מתאהבות בו. היה לו חיוך הורס שהיה משכיח לגמרי את הצד השני שלו, שהיה יכול להיות מפחיד, הצד שיכול להפעיל כוח בשנייה. הוא היה מנומס והדרך היחידה להרגיש את המסוכנות שלו הייתה רק אם אתה לא בצד שלו. ראיתי אותו הולך מכות עם שניים במרכז המסחרי של נאות רחל. כמו בסרטים הוא פירק את שניהם. הרגשתי שאם הוא לא מפסיק, הוא הורג אותם.
לפעמים הייתי פוגש אותו במקרה ומתחיל ללכת אחריו. אני זוכר את עצמי יום אחד הולך אחריו וחושב על זה שיש אנשים שנולדו עם הכוח הזה ושאני כנראה אהיה כמו כל האנשים, כמו אבא שלי, והוא, שמעון, עוד יראה בחיים שלו את מה שאני אראה בסרטים.
הוא היה הולך עם נעליים איטלקיות ומכנסיים צמודים. יום אחד מצאתי את עצמי הולך אחריו, לא יודע למה. הייתי כבר אז הולך עם מגפי בוקרים. הרעש שהם עשו הלחיץ אותי אז תפסתי מרחק. פתאום הוא הסתובב, החוורתי, ואז ראיתי שהוא עם החיוך שמעון ברדה שלו. "תגיד", הוא אמר ואני מת, "איפה קנית את המגפיים?".
החתימו אותי במשרד של אתי אנטה ומיכאל תפוח, ככה הכרתי את אריק. היה בא הרבה למשרד והיינו מדברים. מיכאל סיפר לי שיום אחד אריק אמר לו, "חלאס מיכאל, תעשה כבר אלבום לעמיר, כמה זמן הוא מחכה". בהקלטות של האלבום השני אריק היה בא לבקר, יושב איתנו, מצחיק אותנו, לפעמים זורק בצניעות בצד הערות על איך לשיר את המשפט. יום אחד מצאנו את עצמנו בבוקר לבד באולפן ונכנסנו לשיחה, נכנס איזה טכנאי ואמר לי שהוא אוהב את השירים שלי באמת. אחרי שיצא, אריק אמר לי, "כשאומרים לך 'באמת' ו'ממש' תפקח את העיניים, אני גם לא מאמין לזמרים שעושים תנועות עם הידיים". הוא אמר יעני שמדגישים את המילים עם תנועות ידיים, הוא חייך וחיקה אותם.
אמרתי לאריק שאני בכלל לא דתי אבל אני מאוד מאמין, והוא אמר לי שאם אני מאמין אז אני מסודר כי אני לא צריך שום דבר מלבד את מה שצריך. לא תמצא את עצמך מספר סיפורים כדי שיראו שאתה צנוע, לא תנסה להקדים אף אחד לא במחשבה ולא במעשים. "מי שבאמת מאמין", אמר לי אריק, "ועושה את שלו, החיים שלו דבש".
אמונה זה תמיד ביחד עם החיים. הרי אם לא יהיו אנשים אין אלוהים. אנחנו לא יכולים להיות יותר ממה שאנחנו ואם יתחילו לחשוב עלינו יותר ממה שאנחנו - באמת הלכו לנו החיים. נהפוך לשני אנשים - אחד שחי את עצמו ואחד שחי את מה שאומרים עליו, הוא צחק, "וזה הכי בודד לחיות ככה. בגלל זה אני לא רוצה לנסוע לחו"ל", הוא אמר, "אני טס, מגיע למקום, מסתכל מהצד איך אחרים חיים. מה הם אוכלים, מה הם רואים, אבל מהצד, כמו בהצגה. אבל באותו הזמן אני מפסיד את החיים שהייתי חי כאן - חברים, ילדים, שמש, שכנים. לא בא לי להפסיד את החיים, החיים קצרים", הוא אמר.
הגיעה אלינו לשכונה בחורה שהמשפחה שלחה אותה מיפו לדודים שלה. הרגשנו שונים ממנה. יום אחד מזל יושבת איתנו ואנחנו שומעים את ניסים סרוסי שיצא עם תקליטון צד אחד 'אשליות', צד שני 'איני יכול', היינו שרים את זה כמו מנטרה, פעם אחר פעם, ואז מזל אמרה, "חשבתי שאתם לא ישראלים, וואלה אתם ישראלים". והמשפט שלה נכנס לי ללב לכל החיים. אחר כך הגיע זוהר ארגוב ולקח איתו את כולם, לא היה אחד מאיתנו שלא ידע בעל פה את השירים שלו. כל שיר של זוהר שהיה יוצא, כאילו נלמד בבית אחרי כמה ימים. כולם ידעו את כל המילים.
מזל חזרה ליפו ואנחנו אחרי כמה שנים היינו עוד לפני הצבא, והלכנו, אני חושב ל'כליף', לראות את זוהר מופיע. כל הרצפה מלאה בקליפות של גרעינים ובוטנים. וויסקי על השולחנות שמלאים, זמרים עולים ושרים ויורדים. ככה עד אחת. באחת זוהר הגיע. המועדון מפוצץ, כולם עם צמרמורת. בחיים לא ראיתי הופעה עם כל כך הרבה התרגשות, עפנו איתו, כשהוא שמח רקדנו, כשהוא שר עצוב אנשים היו עם דמעות. לא היה שם אחד שלא שכל את החיים, ופתאום אני רואה את מזל עם איזה בחור חייל, והיא גם ראתה אותי ולא דיברנו כי לא היה צריך. אהבתי לשמוע רוק, אבל תמיד הפריע לי שאין במוזיקה הזאת עארק ולא שמש, וכל מי שעבד איתי תמיד שמע ממני שאני רוצה להרגיש שאני עושה מוזיקה ישראלית.
לקחתי את אבא של ענאן טרמפ. חזרתי מהגליל בשישי לפנות ערב. ליד ראש פינה הוא ביקש טרמפ. גרנו אז בעמק חפר, במושב חרב לאת. עלה, דיבר עם מבטא ערבי, אמרתי לו, "אני עד ליד חדרה". הוא חייך מאושר ואמר לי, "אללה שלח לי אותך". כל הדרך דיברנו, בסוף הבאתי אותו עד למחסום של טול־כרם. אז גם היה אפשר להיכנס ובשבתות הרבה היו נכנסים לטול־כרם לקניות בשוק.
כמה ימים אחרי הוא הגיע אליי למושב עם ענאן הבן שלו, שהיה אז בן 30. ענאן גם ניגן, נהיינו חברים, היינו מנגנים ביחד. הם אהבו לנגן דיסקו, בוני אם, הייתי מצטרף אליהם. פעם בשבוע בערך היינו מתראים. הייתי נוסע עם תומאס, הילד שלי. היינו אוכלים, מסתובבים בשוק והולכים לענאן. נסענו ביחד למעיינות ליד טול־כרם ולדודים של ענאן ולנתניה ולים, היינו ביחד בתל־אביב ובירושלים.
אני מכיר טוב את טול־כרם, מכיר שם לא מעט מקומות ואנשים. הילד שלי כבר בן 30 ואנחנו לפעמים מדברים על ענאן ועל טול־כרם כמו שאחרים מדברים על אמסטרדם או איסטנבול. נזכרים בחנויות, באנשים, בטעמים. לפעמים הייתי מגיע בערבים, הכרתי את טול־כרם של הלילה, מקומות של צעירים, מוזיקה. בימי שבת השוק וכל הרחובות מסביב היו מתמלאים, הרבה עולים מרוסיה, ובין הבבונג והירקות והכנאפה הייתי שומע רוסית ורואה הרבה בלונדינים. זכורה לי איזו שבת חורפית אפורה, השוק מלא ופתאום יצאה השמש וליטפה את כל האנשים והחזקתי ביד של הילד שלי ואמרתי לו, "תומאס, איזה מזל שאני מוזיקאי".
ביום שלקחנו תינוקת לאומנה מבית החולים בנהריה הייתה לי הופעה בתמנע. חיכיתי עד שהתינוקת תגיע הביתה, הזמן היה כבר מאחוריי. אילן המנהל שלי חיכה לי בתל־אביב. נסענו מרוגשים למדבר, היינו קרובים בתוך הרגע, דיברנו מהלב, לאט־לאט גם הצחוק נכנס אלינו וגם האושר. לפני שהגענו לתמנע אילן חתך עם הסובארו פורסטר למדבר להראות לי מקום שהוא אהב. ישבנו במכונית על גבעה מול המדבר, עישנו ביחד וחשבתי לעצמי כמה אני אוהב אותו ואיך נהיה ביחד עד שייגמרו החיים, ופתאום מתוך השקט הוא אמר לי, "דודה" (ככה הוא קורא לי), "דודה, יכול להיות שנמצא את עצמנו פעם עם הסובארו עושים הופעות בבתי אבות בשביל להתפרנס, וזה גם בסדר".
מפיק מוזיקלי זה לא מעבד, או רק מי שיודע להקליט או להציע תפקידים. מפיק מוזיקלי זה במאי שאמור להביא את האמת במילים, במוזיקה, בשירה. יש הרבה מעבדים ומוזיקאים, אין כמעט מפיקים מוזיקליים אמיתיים. למזלי, הכרתי את לואי להב בתחילת הדרך שלי. באמצע האלבום הראשון, כשחברת התקליטים השקיעה בו הרבה כסף, הוא אמר לי, "אלה שירים בינוניים, אנחנו משתדלים, אל תשמע להם, זה לא יצליח, כי זה לא מספיק טוב. בוא נסיים את האלבום ותתחיל לכתוב כמו שאתה מדבר. אתה חייב לכתוב כמו שאתה מדבר".
הוא נשאר איתי בלי תשלום, אחרי האלבום היה מקבל ממני טקסטים ומאיר לי כל מילה, והרי הכל קשור ועם משמעות לחיים. יום אחד אמר לי, "הדתיים, אלה שכל היום לומדים, מתי יש להם זמן ליישם את מה שהם לומדים? הרי הכול מדריך אותם לחיים ואין להם זמן לחיות. החיים שלך צריכים להיות כמו שאתה כותב, כמו האדם שאתה רוצה להיות. אם אתה לא חי כמו שאתה כותב אין לך כלום, כי אתה רק לומד". עד היום אני עובד בזה, בלנסות להיות האדם שאני רוצה להיות.
עברנו ימים קשים ועצובים עם הסיפור של רומה שהיה אהוב על משפחתי ועליי. כשהוא מת לא יכולתי להירגע. לפעמים העליבות של החיים כל כך מזעזעת, ולא יכולתי להירגע כמה רע יכול להצטבר בחיים קצרים כל כך של איש צעיר, יפה וחכם ומוכשר.
הגעתי עם השירים לסאבו. שנה נפגשנו פעמיים בשבוע, הצטרף אלינו גם גורפי (אור גורפינקל). הייתי בא מהגליל לקריית שלום ונכנס לעולם. לסאבו יש עולם, כל פגישה הרגשתי צמרמורת, הייתי שוכח את החוץ ואת הזמן. היינו תמיד זזים ורוקדים באולפן. גם הטקסט כשהוא רוקד, הוא מדבר יותר ויוצאת ממנו עוד משמעות שלא חשבתי כשכתבתי. אנשים הולכים לסדנאות ריטריטים ואיוואסקה כדי לצאת מעצמם. בשנה ההיא בכל פגישה באולפן הרגשתי שאני יוצא מעצמי. ורומה החמוד היה איתי בכל השירים והתמונה שלו עם הכלב והאוזניות זו התמונה היחידה שיש לי בארנק.
ההופעה של עמיר לב תתקיים ב־8/3, בשעה 20:30 בבארבי
פורסם לראשונה: 07:48, 04.03.22
