"מינארי" (Minari), סרטו של לי איזק צ'אנג, מתאר את אחד העבודות המשונות והמזעזעות שיצא לי לראות אי-פעם בקולנוע: מיון אפרוחים לפי מין. כאשר בנו של גיבור הסרט שואל אותו מה פשר העשן העולה מארובת המפעל, עונה לו אביו ששם נפטרים מהאפרוחים הזכרים משום שאינם טעימים וגם לא מטילים ביצים. בקיצור, אין בהם תועלת. האסוציאציות שמעלה הדימוי הזה של הארובה המעשנת, כמו גם דברי האב לבנו שמובאים כלקח לעתיד, מלווים בדרכם המצמררת את הצפייה בסרט.
"מינארי", שהיה מועמד השנה לשישה פרסי אוסקר (כולל לסרט המצטיין), הוא מסוג הדרמות המשפחתיות-אתניות הקטנות שהוליווד אוהבת לחבק, גם אם באופן מוגזם. העובדה שהוא סרט דובר קוריאנית, אף שצולם כולו בארה"ב, ודאי שסייעה לו אחרי זכייתו הגורפת של "פרזיטים" בטקס פרסי האקדמיה אשתקד. הנופים הכפריים, התרבות הזרה ונוכחותה של סבתא שאי אפשר שלא לאהוב – עובדה, הכוכבת הקוריאנית הוותיקה שמגלמת אותה, יו-ג'ונג יון, אף זכתה באוסקר לשחקנית המשנה המצטיינת – הם החומרים שמהם עשוי החלום על הפסל המוזהב.
"מינארי" – טריילר
אבל בצד היותו נציג התקינות הפוליטית בעבור קהל מערבי-לבן – "מינארי" הוא פשוט סרט יפה. משעשע ומרגש בדרכו הצנועה. הוא מביא סיפור אוטוביוגרפי-למחצה על משפחה של מהגרים מקוריאה, שמתיישבת בראשית שנות ה-80 באיזור חקלאי במדינת ארקנסו. האב (סטיבן יאון) מבקש להגשים את חלומו כעובד אדמה, וזאת אחרי שנים שבהן עבד כממיין אפרוחים בקליפורניה. האם (ירי האן) אינה שותפה לתשוקתו, בעיקר אחרי שהיא מגלה שהבית בלב השומקום המיועד להם הוא בעצם קרוון דולף.
יש משהו ב"מינארי" שמזכיר את רוח המערבונים – ודאי כאשר מדובר בחקלאי המבקש להפוך את חלקתו לגן עדן פורח. אבל זהו סרט שעוסק במהגרים שבאים להגשים את החלום האמריקאי, ולכן אבי המשפחה מגדל בשדה שלו ירקות קוריאניים שאותם הוא מוכר לבעלי מכולות מקומיים ממולדתו לשעבר. כאשר אמה של האישה, קשישה שאינה דוברת מילה אנגלית, מגיעה מקוריאה - היא מביאה עמה לא רק תבלינים אותנטיים, אלא גם את הצמח שעל שמו קרוי הסרט (ושעליו לא שמעתי מעולם), ועל-פי המצוין פה יכול לגדול בכל מקום שבו ישתלו אותו. במידה וחיפשתם מטאפורה יפה להגירה.
בנה הקט של המשפחה (אלן ס. קים) סובל מרשרוש מולד בלבו, מה שמונע ממנו מלרוץ או להתאמץ. אבל הוא גם זה שמצליח לפרוץ במעט את הבידוד התרבותי שכפתה על עצמה משפחתו. האב עצמו מעסיק כפועל בשדה גבר מקומי תימהוני (וויל פאטון הטוב כתמיד), שבימי ראשון נוהג לצעוד כשהוא נושא צלב גדול על גבו. מה שיפה במיוחד בסרטו של צ'אנג (שזהו סרטו העלילתי הארוך הרביעי) הוא ההתבוננות שלו בתא המשפחתי, בעיקר במתחים שהיו קיימים ועתה מחריפים בין בני הזוג, מבלי לכפות דרמה מיותרת. המתחים עולים סביב טענתה של האישה שבעלה מעדיף את ההגשמה העצמית על פני טובת משפחתו, ואכן העימות הזה שמזכיר במידה (גם אם לא בעוצמתו) קונפליקטים המוכרים מהמערבון האמריקאי הקלאסי, הוא זה שמייצר אמביוולנטיות סביב דמותו של האב. גאוותנותו הקשוחה, אטימותו אפילו, ניצבת אל מול הדימוי של סבתא-מחמד, שכבש כאמור את האקדמיה ההוליוודית.
צ'אנג משכיל להימנע ממלכודות שהפכו סרטי זיכרון ילדות דוגמתו לביצות סנטימנטליות. "מינארי" אינו מתיימר להציג עבר פסטורלי, וגם לא בני משפחה הנאבקים בהרואיות כנגד כל הסיכויים או גילויי גזענות (אגב, אין כאלה בסרט). מה שאנו זוכרים בעיקר מהסרט זה את השקט. את פני הדמויות והשחקנים שמגלמים אותם. את הסצנות שבהן "מומחים" מבקשים לאתר מקור מים לבאר באמצעות ענף עץ בצורת Y. זהו מעין מערבון משפחתי, שבו אבי המשפחה הוא הגיבור והאנטגוניסט כאחד. הופעתו, אגב כך, של סטיבן יאון הזכור מ"המתים המהלכים", שקטפה מועמדות לאוסקר השחקן הטוב ביותר, היא אחת המאופקות והמשכנעות שנצפו לאחרונה בקולנוע. כדאי מאוד לצפות ב"מינארי". את שיר הנושא היפהפה, "שיר גשם", שהלחין אמיל מוסרי ומזמרת בקוריאנית ירי האן, תמצאו עצמכם מזמזמים כמעט מבלי לשים לב לכך.
