בימים שבהם מתירנות ומיניות נשית הן לא דבר מובן מאליו, אין ספק שיש צורך בהפקות כמו "שיקגו". למרות הצלחתו וגדולתו, המחזמר לא זכה לאורך השנים להתייחסות יתרה של התיאטרון הרפרטוארי הישראלי - ולנו לא נותר אלא להתנחם בהפקות קטנות יותר ופרינג'יות יותר, כמו זו שעולה בימים אלו במרכז ענב.
"שיקגו" בגרסה שאנו מכירים עלה לראשונה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ומאז הספיקו לדרוך בו שחקנים בולטים כמו לייזה מינלי, ג'ואל גריי, פטריק סווייזי ואפילו שירי מימון שלנו. עם השנים הוא ביסס את מעמדו כאחד ממחזות הזמר החשובים של המאה, כששיריו - ובראשם All That Jazz - הפכו לאייקונים הגדולים ביותר של ברודוויי והווסט אנד. עלילתו כידוע, מתרחשת בשיקגו של שנות ה-20 ומתמקדת בנשים שרצחו את בני זוגן. ולמה קלי ורוקסי הארט הן שתי הפאם-פאטאל שבמרכזו, והן מתחרות האחת בשנייה על אהדת הקהל מתוך כותלי בית הסוהר.
ביקורות במה נוספות:
כשמחזמר רגיל לבמות הכי גדולות בעולם, הפקה צעירה שניגשת אליו נדרשת לעשות מספר שינויים. כך למשל בהפקה זו, בבימויים של אבישי בן גל ושחר פרץ, המחזמר קוצר ואורך פחות משעתיים. כדי לעשות זאת, סצנות רבות ודיאלוגים רבים הורדו או צומצמו - כשהעיקר שהושאר הוא השירים. המעבר המהיר מנאמבר לנאמבר יוצר בהתחלה תחושה של שיקגו על ספידים, אבל זה מתאזן במהלך הערב.
אם יש דבר אחד ברור בהפקה הזאת, היא שעומדים מאחוריה אנשי תיאטרון צעירים, רעבים ומלאי כישרון. ברור שהם רוצים להוכיח לכולם שהם באו לטרוף את עולם התיאטרון הישראלי ושהם רק מחכים שיגדירו אותם בתור הדבר הגדול הבא, כשבהחלט אין ספק שהבמה הגדולה צמאה לכמה מהכישרונות שהופיעו שם. לא רק מבחינת משחק, אנשי התפאורה מקסמו את האולם הקטן יחסית עם במה מוגבהת ומסתובבת שנראית כמעין הכלאה של בית כלא ומועדון חשפנות. כך גם אנשי התלבושות הקפידו על כל פרט קטן עם שלל בגדים מתחלפים, יפים, קברטיים, אבל לא מוגזמים. אבל בעוד שהאולם הקטן אולי הבליט את הנפשות הפעולות בו, הוא הדגיש חיסרון בולט בסאונד, כשמילים נבלעו ונוצרה תחושה של בעיה בדיקציה של השחקנים.
יעל דובר בתור רוקסי הארט, רותם מלר בתור העיתונאית הפסאודו-שמרנית מרי סאנשיין, ערן לחמן כאיימוס - הבעל השקוף של רוקסי, ותום אנטופולסקי כמאמא מורטון הם כולם ראויים לשבח. אבל אין ספק שמי שגנבה את ההצגה היא הגר אנגל, בתפקיד ולמה קלי. אנגל היא מהשחקנים הדי-נדירים האלו שגם אם לא הכול יוצא להם מדויק - יש להם פשוט כריזמה בלתי ניתנת לערעור. זה מתחיל מהקול, עובר דרך התנועה וממשיך גם למימיקות הכי זעירות של הפרצוף. טוב יעשה התיאטרון הרפרטוארי שישכיל למהר ללהק אותה לתפקיד מרכזי. את התפקיד היא חולקת עם השחקנית עמית זיתון, שלפי יודעי ח"ן שצפו בה - מגיעות לה אותן מילים חמות.
עם זאת, לצד הרצון הגדול להוכיח את עצמו - לקאסט צעיר יש גם חסרונות ו"שעות הטיסה" המועטות יחסית שלו מורגשות. כשנדיר אלדד הנהדר, בתפקיד בילי פלין עורך הדין המפוקפק, עולה לבמה זה בולט. אלדד הוא אחד השחקנים הכי מוכשרים שיש לתיאטרון הבימה להציע וכחלק מזה הוא גם שיחק בכמה ממחזות הזמר הכי גדולים שלו - ואי אפשר להתכחש לפער שבינו לבין האחרים. הם שרים מדהים ורוקדים מצוין - אבל ברגעי המשחק הדיאלוגים מפוסלים מדי והפאנצ'ים מתפספסים. אבל אין שום ספק שכל השחקנים שם, אם הם רק יתמידו, ישתפשפו וימשיכו להיות רעבים כך - הם בדרך הנכונה.
בסופו של דבר, הקהל הריע, נהנה ושר - זה לא מפתיע כשעוסקים בעלילה שתמיד נשארת רלוונטית ומעניינת. למרות שעבר כבר 100 שנה מאז נקודת ההתרחשות שלה, היא מהדהדת ביקורת על התרבות שלנו שרודפת אחרי סיפורים סוחטי דמעות שהאמת בהם לא משנה, וכן ביקורת על חוקים משפט ואף בוז עליהם. כשמדברים על "שיקגו" ראוי לדון גם בסוגיית השוביניזם, ולשאול האם יש מקום היום למחזה שמציג נשים כתאבות בצע וכבעלות תשוקה רצחנית ומינית. אבל עם טיפול נכון, כמו שהוא זוכה לו לאורך השנים, וגם כאן - התוצאה בסופו של דבר היא מחזה ששם נשים במרכז, ועוד כאלו שגאות במיניות שלה - וזה ממש לא עניין של מה בכך.
