המטרה: להצדיע לנשים שנלחמו על השבת ילדיהן החטופים. האמצעי: רק להביט בהן, בהשתאות
תמונה אחת של הדס קלדרון תלווה אותי כנראה לנצח. הדס מתמוטטת על הרצפה במרפסת של חדר המלון שלה באילת. זה קורה בבת אחת. קורה כל כך מהר שאני בכלל לא מבינה מה אני רואה פה. איך אישה קורסת לתוך עצמה כמו מגדל קלפים, ופשוט לא מצליחה יותר להחזיק את הגוף שלה ישר על הכיסא.
התאריך הוא 15 באוקטובר, שמונה ימים אחרי השבת השחורה. רן ואני נסענו לאילת כדי לראיין את הדס, שעדיין נחשבה אז סוג של חידוש נדיר - אמא של שני חטופים, ארז בן ה־12 וסהר בת ה־16. לפני הראיון חששתי מאוד. מה אני אומר לה? איך להגיב? להיות עוד אישה זרה שניגשת ואומרת, "אפשר לתת לך חיבוק?" אבל כשנכנסתי לחדר גיליתי שהדס בכלל לא פנויה לראות אותי. היא הסתובבה בחדר הלוך ושוב כמו נמרה שסגרו אותה בכלוב ודיברה אך ורק על דבר אחד. שהיא חייבת לצלם סרטון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בלילה היא לא הצליחה להירדם, כתבה לעצמה במחברת לא פחות מ־17 נקודות חשובות ביותר שהיא חייבת לזכור להגיד. מיד הצעתי לה שנעזור לה לצלם. לא שהייתה ברירה. היא הייתה כל כך נחושה להוציא את הסרט הזה, שהיה ברור שלפני זה היא לא תתראיין. סידרנו שני כיסאות במרפסת, אחד להדס ואחד לרן שנבחר להיות הצלם והבמאי. "מצלמים", רן אמר והדס נאמה למצלמה בקול רם. "מה זה האישה המדהימה הזאת", חשבתי לעצמי, "איך היא שומרת על כזה פוקוס במצב שבו אני הייתי מתפרקת לגורמים?"
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בגלל זה לא הייתי מוכנה לזה שבאמצע הטייק השלישי שהיא עשתה, פתאום הניחה את היד שלה על החזה שלה. הפנים שלה התעוותו בכאב כאילו שהיא באמצע התקף לב, אבל זה היה רק הלב שלה שנשבר בקרבה לשניים. בלי לשים לב, היא גלשה מהכיסא שלה למטה, אל המרצפות. "די, די", היא צרחה, "אני כבר לא יכולה יותר, אוי, כבר לא נשארו לי דמעות לבכות. תחזירו לי את הילדים. תחזירו לי אותם כבר".
ולמרות זה, הדס לא נתנה לעצמה להתבוסס באומללות. בתוך חמש שניות היא קמה מהרצפה, ביקשה מרן להרים את הטלפון ולכוון את המצלמה אליה, ומיד חזרה לפנות בקול צלול אל מזכ"ל האו"ם. זה הפתיע אותי, איך היא קמה משבעת הלב השבור שלה שעל הרצפה צ'יק צ'ק. יהיה זמן לבכות אחר כך, זו הייתה המנטרה שלה אז.
היא נאבקה בשביל הגורים שלה כמו שלא ראיתי אמא נאבקת. בשלב מסוים היא התראיינה כל כך הרבה פעמים לטלוויזיה, שבכל רגע נתון היית יכול לפתוח כל ערוץ ולראות אותה שם. אנשים אולי חושבים שזה מה שהיא הייתה תמיד, מטוס תקיפה בדמות אישה, אבל בפועל, עד לפני האסון היא הייתה קיבוצניקית רגישה ומצחיקה שעבדה כמטפלת אלטרנטיבית. אבל ברגע האמת? היא הוציאה מתוכה את הגיבורה המרהיבה והבלתי נשכחת שתמיד חיכתה שם. האמא הזאת שלא עוצרת באדום ולא מסכימה לשמוע "לא" מאף אחד, עד שהיא הופכת את העולם כולו, כמו מגירה, ומוציאה משם את הילדים. עכשיו נותר לה להפוך את העולם פעם נוספת ולהחזיר את עופר קלדרון, האבא של הילדים שלה, שנותר בעזה.
***
מעיין צין ישבה בשקט גמור כשנכנסתי לדירה ששכרה בקריית־אונו. אישה יפה שקצת מזכירה חתול עם ההומור הלא־צפוי שלה והעיניים הירוקות ומלאות הגיצים. הבנות שלה, דפנה בת ה־15 ואלה בת השמונה, כבר היו אז חודש ומשהו בעזה. ובכל זאת, מעיין הקפידה להמשיך ולשדר רוגע. זו הייתה הדרך שלה להתמודד.
לא הבנתי איך היא עושה את זה. הרי היא בטח ראתה כמוני את הצילום של שתי הבנות שלה בשבי. צילום שלא היה בו שום דבר אלים, ובכל זאת הוא היה גרוע בדיוק כמו סרטון זוועות. בתמונה ראו את דפנה ואלה יושבות על מזרן אי שם באיזה בית מסריח, הן נראו אומללות ואבודות, לבושות בחליפת פנאי עזתית. "כן, ברור שאני חושבת אם נתנו להן ללבוש את זה לבד", מעיין אמרה, "או שחלילה מישהו היה איתן בחדר". העיניים שלה היו כל כך עצובות כשהיא אמרה את זה, ובכל זאת היא לא בכתה. אני חושבת שזה היה הרגע שבו הבנתי שמעיין צין היא אחת הנשים הכי חזקות שיש.
בפודקאסט שלנו - "6:29, הדקה ששינתה אותנו", דיברנו עם מעיין. זה היה שבועיים לפני שהילדות חזרו, והיא סיפרה לנו על דרך החתחתים שעברה כדי ללדת את שתי הבנות שלה. היו לה ולנועם אליקים ז"ל, בעלה דאז, בעיות פוריות ובמשך שנים היא עברה אינספור טיפולים. כשהיא ילדה את דפנה הבכורה היא הייתה כל כך מאושרת בתינוקת הקסומה והחכמה שהיא נתנה לעצמה לשקוע באימהות שלה כמו בתוך שמיכה חמה ורכה. היא הפסיקה לעבוד, העדיפה לחשוב על טיול הצהריים בגינה ואיזה ספר ילדים היא תקנה היום.
אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לעצמי כמה היא מפחדת כרגע. הבן שלה נלקח לחור הגיהינום הזה פצוע, ועכשיו לכי תחפשי אחות רחמנייה במקום שאין בו רחמים. הלוואי שהיא תוכל להפסיק להיות גיבורה, הלוואי שזו כבר לא תהיה המלחמה שלה
אבל כשהייתה בהריון עם אלה, היא ונועם ז"ל התגרשו, ומעיין מצאה את עצמה עם תינוקת בת יומה, בלי עבודה והכנסה. קשה מאוד לבנות קריירה כשאת צריכה להתייצב כל שני ורביעי במרפאת הפריון, ואחרי זה קשה גם להחזיק עבודה עם שתי ילדות קטנות, בטח כשאת רוצה להתמסר לדבר שחיכית לו כל החיים. המצב נהיה כל כך קשה שכבר נגמר לה הכסף להכין ארוחות צהריים לבנות שלה או לחלב במקרר. בלית ברירה היא החליטה להעניק לגרוש שלה משמורת עיקרית על דפנה. נועם חי בבית כיפי עם דשא בקיבוץ עם בת הזוג החדשה שלו, דקלה ערבה ז"ל. דקלה הייתה מקסימה ואימהית, ומעיין ידעה שזה רגע האמת שלה. היא צריכה עכשיו לוותר על מקור השמחה היחיד שלה, כי זה מה שטוב לילדות. די מהר אחר כך, נגמר לה גם הכסף להאכיל את התינוקת, אלה, ומעיין מצאה את עצמה נאלצת לבקש מנועם שייקח אליו גם אותה. דווקא היא, שכל כך נלחמה להיות אמא, נאלצה לוותר על לקום כל בוקר ליד שתי הבנות האהובות שלה.
החומר הכי שקוף בטבע הוא הקרבה אימהית. אף אחד לא מעריך אותך על זה שוויתרת על עבודה עם משכורת טובה בשביל להישאר בבית ולשחק בברביות על השטיח. אין אף משאית עם מדליות שמחכה לך בחניה כשאת חוזרת מוקדם כדי להעמיד סיר קוסקוס שיחכה להן כשהן יחזרו מהחוג. וכשאמא שהזריקה הורמונים שנים נאלצת למסור את בנותיה לבית של האבא כי היא יודעת בוודאות שככה יהיה להן יותר טוב? הילדות לא תמיד יודעות למה, ואולי גם לא תמיד מבינות.
אחרי שהבנות שלה חזרו אליה, נזכרתי במאמר המפורסם שהיא פירסמה ב"וושינגטון פוסט" כשהן עוד היו שם. הכותרת שלו הייתה "קחו אותי לעזה עכשיו לראות את הבנות שלי". היא כתבה שהיא כבר מוכנה לצאת, לא אכפת לה מה המפלצות האלו יעשו לה בעזה, העיקר שהיא תוכל לעטוף את הבנות בלילה ולשמש כאמא גם לשאר הילדים החטופים. אנשים שלא מכירים אותה אולי לא הבינו כמה היא רצינית, כמה היא התכוונה לכל מילה במאמר הזה. הם לא ידעו שבשביל הגיבורה המדהימה הזאת, הדבר הכי טבעי זה לסכן את עצמה, ולהקריב.
***
רייצ'ל פולין גולדברג בכלל לא רצתה להיות מה שהפכה להיות בזמן קצר - הפנים הכי מפורסמות בחו"ל של המאבק להשבת החטופים. זה לא מזיז לה שהרבנית הרפורמית של בית הכנסת במסצ'וסטס קראה לה "נביאה, מנהיגה חשובה מאוד של העם היהודי". גם לא שהיא נשאה את הנאום הכי סוחף של התקופה מעל בימת האו"ם, ואחר כך שיחזרה את ההישג גם בעצרת בוושינגטון, והופיעה על השער של "טיים מגזין". כל זה לא נגע בה. כל מה שרייצ'ל רוצה זה לחבק שוב את הבן שלה הרש, ילד בן 23 עם קסם מבויש והומור בול כמו של אמא, שנחטף מהמסיבה ברעים.
הפעם הבאה שבה נתקלתי בה הייתה כשהיא נסעה לבקר את האפיפיור ומישהו העלה סרטון מהמפגש שלה איתו. צפיתי בו ולא יכולתי להאמין. רייצ'ל רכנה כלפי האפיפיור והראתה לו כמעט בכוח את סרטון החטיפה של הרש. וזה סרטון מחריד, כי רואים שם את הרש מוצא מהמיגונית ברעים כשיד שמאל שלו קטועה ומדממת. הוד קדושתו האפיפיור קצת עיווה את הפנים כשהוא ראה את הסרטון, הוא רגיל שמנשקים לו את הטבעת ממרחק מלא יראה, לא שמראים לו גדם ממרחק סנטימטר מהאף שלו.
רייצ'ל היא אישה מפוכחת ומדויקת. היא מעדיפה שיגידו לה את האמת הכי נוראית ומפחידה שיש, רק שלא יספרו לה שקרים יפים. עם האמת הזאת היא עובדת, וממנה היא כותבת נאומים בלתי נשכחים. בגלל זה היא התעקשה להראות לאיש בשמלה הלבנה בדיוק מה עשו האנשים בחולצות השחורות לילד הרגיש שלה. כי ככה הגיבורה הזאת עומדת לנצח את הקרב הכי קשה בחייה. היא תיתן לכל מי שמקשיב לה, כל מי שרואה ופוגש אותה, את האמת הטהורה והמזוקקת ישר לפנים.
יש רק אמת אחת שאפילו היא לא מסוגלת לקבל: שהרש הוא גבר צעיר, אז כנראה שמבחינתנו הוא האחרון שאמור לצאת. בערב שבו הוא יצא מארוחת החג למסיבה זכר לגשת ולחבק אותה. היא טמנה את האף שלה בשיער שלו והריחה את הריח. כל אמא מכירה את זה. הילד שלנו יכול להגיע לגיל 46, אבל הריח של השיער שלו תמיד יזכיר לנו את הראש העגול והמושלם של התינוק שישן בשקע הצוואר שלנו. הוא תמיד יחזיר אותנו אל הפעוט בן השלוש שלנו שיוצא מהמקלחת, ואת נותנת לו נשיקה ושואפת פנימה את חוטי הזהב הדקים.
רייצ'ל היא גיבורה לכל דבר, אבל גם היא לאט־לאט נגמרת. בראיונות האחרונים שלה כבר ראיתי על הפנים שלה את הייאוש שכבר מתחיל לחדור פנימה. כאמא, אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לעצמי כמה היא מפחדת כרגע. הבן שלה נלקח כשהוא קטוע יד לחור הגיהינום הזה, ועכשיו לכי תחפשי אחות רחמנייה במקום שאין בו רחמים. הלוואי שהיא תוכל להפסיק להיות גיבורה, הלוואי שזו כבר לא תהיה המלחמה שלה.
אם יש במלחמה הזו רק דבר אחד טוב - ואין - זו העובדה שאמא שלי לא יודעת ממנה
אמא שלי איננה. והיא איתנו.
אמא שלי לא בחיים. אבל היא עוד לא מתה.
אמא שלי נושמת. באיטיות רבה, איטיות מפחידה, לפעמים אני נבהל לרגע – היא בכלל עוד נושמת? אני לוקח נשימה עמוקה גם בשבילה, ממקד בה מבט. משהו כמעט בלתי נראה זע באזור הצוואר הקמוט; כן, היא עוד נושמת. אני נושם לרווחה.
היא ישנה רוב הזמן. מחוברת לאינפוזיה, מנותקת מכל מה שהוא לא אינפוזיה. כשהיא מתעוררת, היא מסתכלת סביבה דרך עיניים מצומצמות, לעיתים דומעות – העיניים הכי ירוקות שראיתי, העיניים שתמיד היו בשבילי בית – ולא אומרת מילה, לא מגיבה כמעט לכלום.
"אמא?" כלום.
"אמא, זה אני!"
היא מסובבת אליי ראש בכבדות של סרט אימה גרוע. "זה אני, רענן, מה שלומך? מה את אומרת על המלחמה?"
אני יודע שהיא לא מסוגלת לענות. זה מה שאירוע מוחי יכול לקחת ממך: את יכולת הדיבור. וגם את רוב שאר היכולות. וגם את המלחמה.
לאמא שלי אין מושג שיש מלחמה. אין לה מושג שיש משהו בכלל. פשוט אין לה מושג. "מושגים" זה משהו שמשמש בני אדם כדי לחשוב באמצעותו; אמא שלי כבר לא צריכה, או יכולה, לחשוב.
אמא שלי היא לא צמח, גם לא דומם. היא חי־בערך. זו קטגוריה שאני לא מאחל לכם להתמודד איתה, כי היא מצב ביניים משונה מאוד: מצד אחד, בן אדם – או, אם להיות כנים, שק תפוחי אדמה בצורת בן אדם, כדי להזיז אותו צריך מנוף, כדי לקלח אותו צריך מטליות לחות, כדי להאכיל אותו צריך מחט או הרבה מאוד סבלנות – מהסוג שיש למטפלת שלה, שמאכילה אותה במעט מזון נוזלי בשם "אנשור". מצד שני – הרבה פחות מבן אדם.
אמא שלי היא עכשיו תיבה חתומה, סגורה, נעולה. שום מידע חדש לא נכנס פנימה, שום מידע לא יוצא החוצה. האורות דולקים – נמוכים מאוד – אבל אין אף אחד בבית.
ואולי יש. אולי היא מזהה אותנו. מבינה אותנו. לא נדע.
אבל אנחנו מניחים שלא. עוד לפני האירוע המוחי היא כבר הייתה רק חצי בעניינים, ועכשיו נדמה שבאמת כבר אין שם כלום, המוח שלה צף בחלל ריק שאין בו כוח כבידה. ואין מלחמה. ואין מצב.
כי זה מצבה: היא גוססת.
אחרי האירוע המוחי השני, הרופא הראשי בבית החולים אמר: זו החלטה שלכם. אתם יכולים לעשות לה הוספיס בית, או לוותר ולתת לה ללכת עכשיו. תחליטו.
ואם אני מחליט, חשבתי, אני לא רוצה לוותר. למה לוותר. אמא יכולה לחיות עוד, אפילו, חודש־חודשיים־שנה־שנתיים, וכשאני אומר "לחיות" אני מתכוון "לא למות". אני לא יכול להרשות לעצמי שתמות, כי באופן אנוכי לגמרי, אני לא מוכן עדיין – או אי פעם – להתייתם מאמא שלי, מהעיניים שלה, מהמבט שלה, מנוכחותה בעולם.
אני רוצה את אמא. רוצה לאמא. לא חשוב בן כמה אני או בן כמה אהיה; אמא – עצם קיומה בעולם – נותנת איזו משקולת חיונית ליציבותי ולקיומי בו. בלעדיה אין לי לאן לחזור במובן הכי עמוק; לעולם לא יהיה שוב מקום שהוא הבית המקורי, הרחם הרגשי והפיזי. זה יהיה כאילו אבן הפינה של חיי נשמטה מהעולם, כאילו נקודת השיגור אבדה ואני נידון להיות נווד נצחי בעולם.
אני רוצה את אמא. רוצה לאמא. לא חשוב בן כמה אני או בן כמה אהיה; אמא - עצם קיומה בעולם - נותנת איזו משקולת חיונית ליציבותי ולקיומי בו
כי בן אדם צריך את אמא שלו. "כי כשהאהבה נעלמת, תמיד יש צדק. וכשהצדק נעלם, תמיד יש כוח. וכשהכוח נעלם, תמיד ישנה אמא", כמו ששרה לורי אנדרסון ב"או סופרמן".
אז אנחנו מחזיקים את אמא שלי בחיים, גם אם המילה "חיים" גדולה בכמה מידות על הדבר הזה.
אני מגיע לביקורים. הם חסרי תוחלת ואני יודע שהיא לא יודעת מהם אפילו דקה אחרי שאני הולך, ואולי גם כשאני שם. פעם אחת הצלחתי להעביר אותה לכיסא הגלגלים ולהוציא אותה החוצה, לאור היום, לשמש. היה יום נעים – מהסוג שהעונה מספקת – והשמש ליטפה וחיממה ברכות את שנינו. ישבנו שם, אמא ובן, זה לצד זה, אולי כמו שישבנו לפני עשרות שנים, עשרות פעמים, בגינות משחקים, בחדרי המתנה לרופא המשפחה שטיפל בי כילד, בכניסה לכיתה שלי ביום הורים, במטבח הביתי ליד השולחן הישן. כמו תמיד.
ישבנו לנו בשמש, מבלי לומר מילה, כי אין לה יותר מילים, ההקצבה שלה הסתיימה. הזמן חלף באיטיות. מדי פעם חזרתי ובהיתי בעיניה הירוקות, וידעתי: זה הזמן המשותף האחרון שלנו. נשאר רק עוד מעט מאוד ממנו, והוא ריק מתוכן. הוא קיים כי התעקשתי שיתקיים. כי התעקשתי על ההארכה האחרונה הזו, זמן פציעות, זמן מחוץ לזמן.
הזמן האחרון.
אולי החודש האחרון, השבוע האחרון, היום האחרון, שבהם יש לי אמא.
ואני יודע שאינספור חיים מגיעים אל סופם בדרך הזו, בכיבוי איטי, בניתוק, במצבים שמחייבים אתכם להתמודד עם דברים שתפגשו רק בישורת האחרונה של חיי יקיריכם: פצעי לחץ ואיך למנוע אותם, חיתולים למבוגרים, זרות וניתוק ושִכחה, והיאחזות נואשת – מצידם, מצידכם – בקצה החיים. בעוד יום. עוד יום שבו יש לכם אמא, אבא, מקור חיים בעולם.
זו מנת חלקם של אנשים רבים בגילי, אבל מאז 7 באוקטובר יש לנו לפחות את הנחמה האחת הזו: שהמלחמה הזו כבר לא שלהם. שאמא שלי כבר לא תדע שום דבר מזה. הטבח הנורא, החטופים, הקורבנות היומיים, הייאוש העמוק, אי־הוודאות, העתיד שאין דרך לראות, בקושי לדמיין וגם זה בעירבון מוגבל כל כך; כל אלה כבר לא ידאיגו אותה.
האישה שראתה בחייה הרבה יותר מדי תלאות ומלחמות – מהעולם השנייה, דרך השחרור, כיפור, לבנון, אינתיפאדות, עזה, שוב עזה, שוב, ואז מגפה עולמית – השלימה לא רק את קצבת המילים שלה בעולם, אלא גם את קצבת הזוועות, הדאגות, הטרור.
היא כבר לא תדאג בגלל מה שעכשיו; היא רק תנשום, בלי לדעת דבר, בלי סיבה. היא תצוף על זרם הזמן, תתחמם בשמש ללא מחשבה, שום דבר שאיננו פיזי לא יחצה את מפתן תודעתה. כמו תינוק בן יומו. כמו חיה קרת דם. כמו יצור.
זו סוג של ברכה בזמן שכזה. כי אם יש במלחמה הזו רק דבר אחד טוב – ואין – זו העובדה שאמא שלי לא יודעת ממנה. אני יודע גם בשבילה. אני יודע הרבה. אני יודע שאמא שלי קרבה אל סופה בזמן שהמלחמה מתרחקת מסופה. אני יודע.
ידיעה היא נחלת החיים. נחלת הנותרים. ובקצה החיים – הקצה המרוחק ביותר, רגע לפני התהום – כבר אין בה צורך. ההיות עצמו הוא כל מה שנשאר. אני נאחז בזה. היא נאחזת בזה. עוד רגע אחד. עוד אחד. עוד אחד.
המודעה המצמררת / מישהו שלח לי מודעה משנת 2004, בצבעי כתום תפוז, שמכריזה על הופעה שלי באמפי קיבוץ בארי בשמחת תורה, ב־7 באוקטובר 2004, יום חמישי בשעה עשר (כניסת קהל בשעה שמונה וחצי). האמת? הייתי המום. המודעה דיברה אליי בשם עצמה. המקום והתאריך המצמררים. שלחתי לחברים והם בכו מזה.
לבכות על שלו / ואז אני עומד ברמזור ומישהי חביבה עוצרת לידי, ניגשת ואומרת לי שהטורים שלי גורמים לה לבכות. ואני מוחמא לרגע אבל שואל את עצמי האם זו המטרה? לבכות? וכשאני נכנס לשבעה של משפחת זלצמן ברמת ישי על בנה שלו ז"ל מהצנחנים, שנפל בעזה ממטען שהוטמן בקיר, אני מנסה להתאפק מבכי, אבל זה נוזל לי, ואין מי שינגב לי את הדמעות. כי אמא של שלו היקרה, שאני יושב לידה בחצר, בוכה בעצמה חרישית על בנה הנפלא, תוך שהיא מראה לי את תמונותיו המאושרות של שלו היפה מהטיול הגדול בצפון אמריקה ואומרת לי: מזל שהוא הספיק.
הם עלו מאוקראינה לפני כ־30 שנה. משפחה מקסימה ועדינה. גרים ביישוב רמת ישי שבעמק יזרעאל (המוכר ממסעדת לימוזין ומנדב קינוחים). ועכשיו העצב הגדול הזה, ברחוב הקטן שלהם, בבית המפוצץ אנשים והמון חבריו הטובים. ואבא של שלו שמקבל אותי בחיבוק חזק.
"לא ידעתי שאתם דור כזה", אני אומר לאחד מחבריו של שלו, בחור סקרן וחכם שאומר לי ששלו הלך תמיד עם "שמש בכיסים". "שמע, שלמה, גם אנחנו לא ידענו", הוא עונה. טוב אז תרשום תרשום את זה: יש תבונת מלחמה שכדאי לחיות בה והיא קיימת פה, אצל חבריו של שלו היקר, ואפשר אפילו להישען עליה.
דרך המנהרות / אז לכתוב את זה? בטח. "תרשום שכל חלל שנופל במלחמה הזו אתה מרגיש אליו כאילו נפל לך חבר. ותרשום תרשום בבקשה שאסור להתרגל לזה, כי זה הכאב, היגון האמיתי על הנעורים שבאו אל סופם". ואני רושם שהאהובה של מישהו מהחיילים היפים האלה, שאומרת בהספד עליו: "בלעדיך לא יהיו לי חיים", קורעת לי את הנשמה. ושברור שהילדים האלה, שהתרוצצו בהופעה שלנו לפני מפוני בארי ב־2023 לפני שבועיים בים המלח ולא באמפי שלהם לפני 19 שנה, טרם נולדו אז, ובטח לא חוו, כמו הילד עם הקפוצ'ון האדום, את אובדן אבא, אמא ושני האחים שלו בידי הרוצחים המתועבים. ותרשום, על הדרך, שגם אם הדרך המובילה לגאולה עוברת לפעמים דרך הביבים, אז אצלנו היא עוברת דרך המנהרות.
עם ביטלס ביד / "תרשום תרשום מה שעובר לך בראש ובנפש", אומר לי הקול המצווה והטורדני מ"תרשום תרשום, רושם רושם" בשיר “חום יולי אוגוסט”. ואז חנן בן ארי רושם לי כמה מילים וביניהן שהוא מתלבט איך חוזרים להופעות "רגילות", ומה דעתי. ואני רושם לו שיחשוב תמיד שהוא שר לאיש אחד שזקוק לריפוי של המוזיקה, בין אם זה פה באזרחי, ובין אם זה שם, הכול אותו דבר בעצם. ואני וחבריי מחליטים בהיסוס מה לנסות לעשות שניים (שתי הופעות בשפתנו) בהנחה שגם לקהל "הרגיל" שחווה קשה את המלחמה מגיע לשמוע מוזיקה מרפאת נפש ולבכות ביחד בכי חרישי.
ובתוך זה השאלה הגדולה היא מה הזהות שלנו בימים אלה? בחיי שאני לא יודע. כי גם אני לא מושפע בדרך כלל מסיסמאות, וגם לא האמנתי שחמאס מורתע וגם כיוון שמסביב החלו פה ושם שוב לקשקש ולקרקש בינינו, אני באמת חי בחשש לזהותנו ולא יודע.
ורק הולכת איתי ההבנה שבחור שחי רק עד גיל 24 זה ממש שידור חוזר של החברים הטובים שלי ממלחמת יום כיפור שחיו רק 24 שנים. ושכל השנים אחר כך חשבתי מה הם לא הספיקו לעשות. מחתונה ומשפחה, השקיה בחצר, הורדת תריס, חיבוק פשוט לילד, לעבור דירה, כמו שרבים מהם חלמו. יו ניים איט. נניח אפילו ללכת לסרט, להצגה, למוזיאון, לשמוע שוב את ריי צ'ארלס בג'ורג'יה און מיי מיינד, יחד איתה בחופשה רומנטית בגליל, כשהם חבוקים בלילה עם נר ותקליט חורק. או אפילו לנסוע לחוץ לארץ ולראות נניח (באמת נניח) את קולדפליי בהופעה הענקית שלהם. האמת שהם אפילו לא שמעו על קולדפליי, כי במקרה העצוב של חבריי הם מתו עם התקליט של הביטלס ביד.
החיבוק / באופן אישי עליי להודות שאם הקורונה הרחיקה אותי מחיבוקים, אז מאז המלחמה חזרתי לעצמי ואני שובי דובי מתקרב ומתחבק. ואני עובר בין אנשים הלומים, פצועים, מפונים, הורים שכולים, ומתחבק איתם באהבת אין קץ. מה זה ומה עובר עליי? נראה לי שזה נקרא לחוש שאתה חלק מהכול.
והנה לדוגמה בשבת האחרונה אחרי שביקרתי עם ילדיי בתערוכות שמוצגות כרגע במוזיאון תל־אביב (מרגש ומנחם), לא רחוק מכיכר החטופים והחטופות, לפתע ניגשה אליי אישה ושאלה אם אפשר לחבק אותי. ולרגע מודה שנדהמתי, כי הגוף שלי לא היה מוכן לעבור בכזאת מהירות ממצב רגיל חסר תודעה למעבר חד של חיבוק. אז לקח לי רגע להתאושש והבטתי בעיניה ששפעו טוב לב, ועניתי לה שבטח. ואז היא חיבקה אותי חזק ומקרוב, שכמעט בכיתי מזה.
והמסקנה היא שאנחנו עכשיו חלק מהכול. מנשים אמיצות שמחזקות בחיבוק ונלחמות בשדה הקרב שווה בשווה עם גברים צעירים שנעים בבוץ של עזה בנחישות. אנחנו חלק מגעגועים, משאלות הרות גורל, כמו לאן פנינו ולכמה זמן.
ועוד דבר קטן. למה אנחנו עדיין כל הזמן בוכים למרות המשפט "כבר יבשו עינינו מדמעות"? כיוון שאנחנו קוברים עדיין את מתינו. וכיוון שעשרות החטופים טרם הגיעו הביתה. ואם תמיד אומרים שהמלחמה מסתיימת ב"הביאו את ראשו של הכלב מת ואז לא תהיה כבר כלבת" ובינתיים נכנסנו לחצר של אחות שלו הסינווארית, אז כלום לא נגמר לצערנו, והמסע הזה ממשיך, אוחז בנו חזק בתהום שאין לה קץ.
טוסקנה / כשיצאנו מבית האבלים של משפחת זלצמן ברמת ישי על שלו בנם היקר הייתה שתיקה מעיקה במכונית, עד שמישהו שבר אותה ואמר: תראו את הירוק הזה על גבעות עמק יזרעאל, ממש כמו טוסקנה. וזה שבר לי את הלב, כי גם את זה הוא הפסיד. ואחר כך חשבתי בפעם המי יודע כמה: מה היה פה בעצם? ומה יהיה עלינו אחר כך?
ועוד חמש מחשבות על המלחמה
גבורה: הגיליון של "שבעה ימים'' מוקדש לנשים במלחמה, ובדיוק השבוע שודר ספיישל שצילמתי עם ארבע גיבורות. יסמין פורת היא אחת מהן. היא הייתה במסיבה בנובה, נמלטה משם לבית בקיבוץ בארי, ומצאה את עצמה עם 13 בני ערובה ישראלים במתחם אחד עם 40 מחבלים. רק היא ובת ערובה נוספת ניצלו. מאז אותו אירוע יסמין בחרה בחיים. היא איבדה חברים ואת בן זוגה, טל כץ ז"ל, אבל החליטה לא לשקוע. היא מנסה להמשיך לפרוח ולזרוח כמו שטל, שהיה מוזיקאי, לימד אותה לחיות. להיות בנובה ולהחליט שאם שרדת אתה ממשיך לרקוד, זו גבורה אמיתית בעיניי.
אחדות: מה שמוזר לי באלה שממשיכים לפלג גם בימים אלו, זה שהם מתעלמים מכך שזה לא רק מוזר להתנהג כך בזמן מלחמה, זה גם בפשטות משהו שאין לנו פריבילגיה לעשות. כלומר, זה לא שיש לנו ברירה, הרי. אנחנו חייבים להילחם יחד, להכניס לעזה ולגבול הצפון כוחות גדולים שיש בהם את כולם, את כל המילואימניקים, מכל גוני החברה. אנחנו חייבים כדי להתקיים שהם יתעלו מעל למחלוקות, וילחמו כתף אל כתף. וכדי שהם יעשו זאת, גם אנחנו צריכים להתעלות. ואני יודע שזה קשה לפעמים. אתם רואים דברים שמרגיזים אתכם, גורמים שמפלגים, ורוצים לענות. אז הנה טיפ עבורכם, אני עושה זאת לפחות פעם בשבוע: סעו לבית החולים הקרוב לביתכם עם עוגה טובה. לכו למחלקת השיקום, לאזור המנוחה שבו המשפחות של החיילים הפצועים. נסו לקשור איתם שיחה. לשמוע מה קרה לילד שלהם. אולי גם לראותו. אפשר לחבק. תעשו זאת. אני מבטיח לכם שתחזרו משם אחרים.
גיוס חרדים: אני רוצה לשבח את החרדים שהתגייסו לצבא. ראיתי שיורדים עליהם קצת. הם מעלים בגאווה תמונה עם מדים וכותבים להם שזה כלום, שהרי הם מגויסים לכמה שבועות, וזו בדיחה. ואני מבין את הטענה. באמת. כשאתה קם מדי בוקר לרשימת נופלים חדשה ורואה שיש בה משפחות מכל קצות הארץ מלבד חרדים, זה בלתי נסבל. הייתי בשוק מחנה יהודה באיזה ערב, וראיתי שיש שם רק צעירים חרדים. מבלים כאילו האירוע לא קשור אליהם. רבים מבני גילם בחזית, והם יושבים שם בשעת לילה, מבקשים ממני סלפי. ואני, שאין בי גרם של שנאת חרדים, מתקשה להבין איך הם לא נבוכים, איך הם מעצמם לא מבקשים להצטרף לאחיהם.
אבל אחרי שאמרנו את זה צריך להבין: כשחרדי בן 40 מתגייס להליך מקוצר, הבנים שלו רואים אותו במדים, קולטים שהוא נוטל חלק, ועבורם לשרת בצבא כבר יהיה הגיוני. הבעיה כה גדולה והפער בנשיאה בנטל כה מחריד, שאסור לנו להרחיק את אלה שמנסים לשנות. גם אם הם עושים זאת בצעדים קטנים ובזהירות.
נוח'בה: הופעתי ליחידה מסווגת. אנשים שעובדים קשה מאוד וברצף מ־7 באוקטובר. זה, אגב, משהו שצריך מדי פעם לעצור ולהרהר בו: כמעט 90 יום. המילואימניקים שלנו כמעט 90 יום במלחמה. הרחק מהבית, הרחק מהעבודה, הרחק מהילדים. ואנחנו אפילו לא באמצע הדרך. איזה אנשים. איזה גיבורים.
אז הגעתי אליהם לשטח, ויצא ככה שבזמן שלוקחים אותי לאוהל שבו אופיע, ראיתי חמאסניקים שנלכדו בעזה ועוברים חקירות. זה היה לרגע ובחטף, אבל הסתכלתי. לא יכולתי להזיז את המבט מהם. אנשים שאנסו ורצחו, אנשים שהעדיפו את המוות שלנו על פני חייהם שלהם. ושאלתי את אחד המפקדים שם אם בתור חוקרים הם מצליחים להבין את הנרטיב. את הטיעון. ברור שאלה מחבלים מתועבים, אבל אולי המחבלים האלה יודעים להסביר באופן קוהרנטי את מה שהם מסבירים לעצמם?
"האמת היא שלא", הוא ענה לי. "בסוף, כאשר מחבל אומר לך שמותר לו לאנוס למרות שזה אסור באיסלאם כי יהודים אינם נחשבים בני אדם, אין פה דבר מלבד רוע פסיכופתי טהור, וזה לא משהו שצריך לנסות להבין. פשוט צריך להשמיד אותו".
שגרה: הלכתי השבוע למשחק של הפועל ירושלים. לא הצלחתי ליהנות כמו פעם, אבל זה היה טוב. לחשוב לשעתיים על משהו אחר מלבד מחיר המלחמה. היה לי מוזר לראות אנשים שלפני המשחק דמעו בטקס שנערך לזכר משפחת קוץ, ואחרי דקה מקללים את השופט, אבל גם שמחתי על כך. יש בזה משהו בריא, ביכולת להתעצבן משריקה במגרש כדורסל.
לוחם שחזר מעזה סיפר לי כמה מוזר לו לראות אנשים בבתי קפה, וכמה הוא שמח על כך. מוזר לו, כי במרחק שעה וחצי נסיעה הוא וחבריו מסתובבים בין הריסות בחאן־יונס, מחפשים מחבלים בפירים. והוא שמח, כי הוא מבין שמשהו עובד נכון, אם אנשים מצליחים לשמור על שגרה מסוימת. ואני אומר מסוימת, כי יש לנו כמעט מאתיים אלף פליטים בארצנו, מצפון ומדרום, וכי יש אלפי משפחות שילדיהן נפצעו, ומאות משפחות שכולות ועשרות אלפי משפחות של מילואימניקים ומה לא.
ועדיין. הוא יצא מעזה וראה בית קפה מלא. וזה היה לו מוזר. והוא שמח. וכמה שעות אחרי זה הוא אמר שלום לאשתו ולילד שלהם הקטן, וחזר לעזה. שם, אגב, הוא כבר לא מרגיש מוזר. הוא מסתובב במטע לימונים ומחפש אמל"ח, ואף שהוא אבא ואיש הייטק, ברגע הזה שם במטע, הוא מרגיש שהוא מגשים ייעוד נשגב: הוא חייל ששומר על המולדת.
יומולדת: בשבוע שעבר צילצל אליי אחי הגדול, הרב שי דאום, שגם הוא במילואים, לומר לי מזל טוב. חגגתי יום הולדת. אני מבקש שיברך אותי, זו ברכה מצדיק. הוא מברך ומסכם בכך ש"בעזרת ה', הטוב ינצח". "אבל זה אפשרי בכלל?" אני שואל. "זה לא כמו לומר אחרי השואה שהטוב ניצח, כי הקמנו מדינה? הרי בשואה הטוב לא ניצח. ותראה כמה אבידות יש. וכמה כאב. אחרי כזה פוגרום, הטוב בכלל יכול לנצח?"
"כשאני אומר שהטוב ינצח", הוא עונה, "אני מתכוון לכך שהניצחון שלנו יהיה בכך שנבחר בטוב. אם נבחר כעת לעשות טוב, להיות טובים, לראות באחר את הטוב - הרי שהטוב הוא שינצח".
"על זה גם אני חותם", אמרתי לו. אז בעזרת ה', שהטוב ינצח. ובבניין ציון ננוחם. שבת שלום.
מהתצפיתנית ועד הטנקיסטית: המלחמה הזו חשפה את גבורת הנשים, אבל גם את עומק ההדרה שלהן
מצד אחד, דומה שאוקיינוס הכאב והאבל שנזרקנו אליו מאז 7 באוקטובר לא מפריד בין המגדרים. שחטו נשים, שחטו גברים, חטפו, רצחו ועינו ללא הבדל דת, גזע ומין. מצד שני, למרות שכולנו נשאבנו לתוך חור שחור שממנו לא בוקע שום צבע מגדרי, המלחמה הזו דווקא העמיקה וחשפה את ההבדלים בין נשים לגברים. ראשית, הגלוי: חודשי הלחימה הארוכים ומצבת כוח האדם העצומה שנשאבה לתוך המלחמה והמאוישת בעיקר על ידי גברים, השפיעה כמובן גם על העורף ועל התבססות התפקידים המסורתיים של הנשים בתחזוקת הבית והילדים, או בתחזוקת האין־בית והילדים העקורים. אבל כדאי גם לדבר על הפערים הסמויים מהעין שהתגלו דווקא במקומות לא צפויים. במקומות שבהם נדרש לגרד את השכבה הראשונית ואת הראש במבוכה. הנה כמה דוגמאות הקשורות ללחימה עצמה. נתחיל מבראשית:
התצפיתניות/ בהתחלה חשבנו שלא ידענו, שהיה כשל מודיעיני, ש־7 באוקטובר נפל עלינו כמו אסטרואיד שחמק ממסכי המכ"ם. ואז הגיעו העדויות. מקומם זו מילה קטנה. לדעת שכל האסון הזה יכול היה להימנע, אלמלא תמהיל היהירות והשוביניזם שמנע מהפיקוד הבכיר באוגדת עזה ובפיקוד הדרום להקשיב ברצינות להתרעות התצפיתניות, זה פשוט בלתי נתפס. חמאס בקרבת הגדר, הן התריעו, יש פעילות רחפנים, יש שימוש חריג בטנדרים ובאופנועים וניסיונות להוציא את המצלמות מכלל פעולה. והגדילה בשקל 90 הנגדת ו' מ־8200, שממש צפתה שהולכת לפרוץ מלחמה.
כשאת תצפיתנית, להיות עיניים זה סבבה, אבל להשמיע קול זה בעייתי. קול זה מחוץ לתפקיד
עד כאן, הדברים ידועים. ובכל זאת כדאי להדגיש את הפער בין מה שהסתבר בדיעבד שמותר היה לתצפיתניות לעשות במסגרת תפקידן - לצפות שעות ארוכות במסכים ולדווח על כל תנועה חשודה - לבין מה שאסור היה להן לעשות, שזה בגדול, להסיק מסקנות. כלומר, להיות עיניים זה סבבה, אבל להשמיע קול זה בעייתי. קול זה מחוץ לתפקיד. או, כמו שהתנסחה אחת מהן: "זה לא היה לכבודם לשמוע סמלת, אומרת להם משהו הפוך ממה שאומרים להם קציני המודיעין הבכירים", ואחרת הוסיפה: "אין ספק שאם היו יושבים על המסכים האלה גברים, הדברים היו נראים אחרת".
הטנקיסטיות/ "בואנה, הגברים האלה?! הם אשכרה נלחמו כמו נשים!" אמר אף אחד אף פעם. כי הרי ההתפעלות לא עובדת הפוך. כל כך לא עובדת, עד שהיא בהחלט מדגימה היטב מי המותג המקורי, ומי החיקויים הסיניים המתאמצים לדמות למקור.
יותר ממחצית ממצבת כוח האדם בחיל הגנת הגבולות אלו נשים, ובין תפקידי הלוחמה נמצאת גם פלוגת הטנקיסטיות שהחלה כפיילוט שנוי במחלוקת. שום הישג לא הושג במקרה. בג”צים על בג"צים, התעקשות על התעקשות. לא רק הימין החרד"לי טען שנשים בצריח זה עוול מכופל - גם כלפי תחזוקת הבית וגם כלפי הסטנדרטים הצה"ליים - אלא גם פמיניסטיות דגולות כנוה דרומי ועירית לינור. אבל דומה כי המחלוקת הסתיימה. בשבת הארורה התמודדו הטנקיסטיות מול עשרות מחבלים במשך 17 שעות רצופות, שברו את ההתקפה של חמאס בדרום הרצועה ובדרך ניפצו את הביקורת שהופנתה כלפי שילוב לוחמות בצה"ל.
אבל זה לא מוזר שיש אשכרה טנק בן וטנק בת? למה בעצם הופרדו הטנקיסטיות מהטנקיסטים? הרי בין טייסות וחובלות, והחל מנובמבר – עת ייבחן שילובן של נשים גם לסיירת מטכ"ל וליחידת יהל"ם – אין דרישה להפרדה. לאלוהי הצניעות פתרונים. אני יכולה רק לנחש שהפתרונים נמצאים בהרכב הדמוגרפי. ביחידות שבהן אחוז הלוחמים הדתיים והמסורתיים גדול, כמו נניח בשריון, מידת הקרבה הפיזית בין קוקו לזקנקן נתקלת בהתנגדות נחרצת וצה"ל נאלץ לחשב חישובים. מה עדיף? שוויון ומקסום היכולות הצבאיות של נשים, או לעצבן את טובי לוחמיו ורבניו?
אולי יום אחד, במסגרת החזרה בתשובה הכללית ששוטפת את הארץ, תהיה גם צוללת בת וגולני בת, אבל צריך לומר ששוויון זה לא. הפרדה אינה שוויון. הפרדה היא הבסיס המחפיר שעליו הוקם אי־השוויון. הרי מה כל הקטע עם השוויון, אם לא לפרוץ את הגבולות המצמצמים של ההאשטג - נשים, גברים, שחורים, לבנים, אשכנזים, מזרחים - ולתת דרור לאישיות האינדיבידואלית של כל אדם?
החטופות/ מבין 129 החטופות והחטופים שהשד יודע איפה הם ומה איתם, נותרו 19 נשים בלבד. השאר חזרו. מתברר שבעסקאות הסחר המחרידות האלה משתלם להיות אישה, גם אם הסיבות שבגינן נוהל "ליידיס פירסט" תקף, לא לגמרי ברורות. כלומר, ברור שנשים נתפסות כמין החלש והרעוע והמחשבה על התעללות מינית היא הקצה העליון של הסיוטים שלנו. אבל מדוע, בעצם?
לגבי הטענה הראשונה, קל לומר קשקוש. אין כל ספק שהיכולת לשרוד שבי, היא תלוית מבנה אישיות ולא מגדר. אבל לגבי הטענה השנייה, אנסה להיזהר במילותיי. אני לא רוצה לומר שום דבר נחרץ, אלא להשאיר את עמדתי כשאלה פתוחה. אונס, כך למדנו, אינו מין, אלא אקט של אלימות קשה ואכזרית. האם הוא הביטוי הקיצון והקשה ביותר לאלימות ולהתעללות? האם גברים לא נאנסים? ואם הם נאנסים פחות, אבל מוכים או נרצחים יותר?
ישראל דבקה בעמדתה שנשים וילדים תחילה. לפי הדיווחים, החזרה ללחימה ועצירת עסקת החטופים נבעו מכך שחמאס הפר את התחייבותו לשחרר קודם את הנשים והילדים. על ילדים אין מה לדבר. ברור. אבל האם נכון היה לפוצץ את המו"מ בגלל ההבחנה הבלתי מבוססת הזו בין נשים לגברים?
המומחיות/ מיעוט הנשים באולפני הטלוויזיה, כמו גם במוקדי קבלת ההחלטות, נובע מנקודת מוצא בעייתית: הן לא "מקצועיות". אבל מהו המקצוע? מי קבע אותו?
עינינו הרואות שסף הכניסה לאולפנים בעת מלחמה הוא דרגה - אלוף משנה ומעלה - וסף הכניסה לקבינט הוא, ובכן, פחות או יותר אותו דבר. אבל לתקופה האיומה שאליה נזרקנו ישנם היבטים אזרחיים, כלכליים, בריאותיים ורגשיים חשובים לא פחות, והשיח משווע לחשיבה מחוץ לקופסה וליכולת ניתוח יצירתית. אבל כשהמקצוע העליון הוא מלחמה, ומי שמדבר אותה אלו גנרלים, מה הפלא שמה שכולנו שומעות מהבוקר עד הערב הוא רק: כבשנו, נכבוש, נרוצץ ונחסל – כך, כך, או אולי כך?
משנשאל ראש הממשלה במסיבת העיתונאים אם הוא חש בנוח שבין מקבלי ההחלטות אין נשים, הוא אמר שהוא לא מבין את השאלה. כשהצליח להבין, הוא אמר שיש. צודק. יש אחת בעלת זכות הצבעה, ורק בקבינט המורחב. אבל מירי רגב, כמו אחיותיה לקואליציה, היא ההוכחה העצובה לכך שעל מנת לדרדר את ישראל למקום האחרון בשוויון בין נשים לגברים במדינות ה־OECD, לא מספיק לדאוג להדרתן הכמעט מוחלטת מעמדות מפתח - כפי שהיטיבה הממשלה הזו לעשות - אלא גם לבחור בפינצטה את אלה המחויבות לקדם רק את האישה שהיא הן עצמן.
הלביאות/ נסיים אולי בדימוי האריה שהשתלט על המרחב הציבורי. להווי ידוע שאנחנו כולנו אריה. הבינה המלאכותית סידרה לנו, לצורכי מורל, מאות דימויים ויזואליים ריאליסטיים של אריות מסוקסים, יפי בלורית ותואר, אוחזים נשק או חנוכיות וצועדים קוממיות בלב עזה המופגזת. כל משפט שני מסתיים במילה אריות: "נלחמו כאריות", "הסתערו כאריות", "מחלימים כאריות". אבל את הטבע אי־אפשר להנדס, ובטבע דווקא הלביאות, ולא האריות, הן האחראיות על התכנון ועל האסטרטגיה של הלחימה. הן המשחרות לטרף עם אחיותיהן לנשק. מה אריה, איזה אריה. האריה בסוואנה, בדומה לביבי, עסוק אך ורק בכיסא ובכתר.
מוסף "שבעה ימים'' מקדיש הפעם מקום נרחב לגבורתן של נשים. זה צודק להרים, מה שמגיע מגיע, תבואו כל יום, אבל במקביל אסור לנו לשכוח כמה נמוך נמצא ערך השוויון המגדרי ומאיזו תחתית צריך לטפס.
