ערב אחד, כשדן תורן היה בן 23, הוא חזר לדירת הקרקע שלו ברחוב דרויאנוב במרכז תל אביב למראה של עדת מעריצות שחיכתה לו מחוץ לבית. הן ראו את הסרט "בחינת בגרות" בכיכובו וביקשו חתימה, אולי עוד משהו. הוא לא בדיוק זוכר. מה שחקוק לו בזיכרון הוא מה שביקש מהן - ללכת הביתה. "לא הבנתי מה יש להן לרצות ממני", נזכר תורן בריאיון ל-ynet. "אמרתי להן - רק שיחקתי דמות בסרט. אתן לא צריכות להעריץ אף אחד, זה לא בריא".
צפייה ב"בחינת בגרות" היה סוג של טקס חניכה לצעירים בשנות ה-80. הסרט, בבימויו של אסי דיין על פי ספרה של גלילה רון פדר, סיפר את סיפורם של אורנה ורוני, זוג נאהבים תיכוניסטים שנכנסו להריון לא מתוכנן ומתחבטים בשאלה מה לעשות איתו - להפיל, למסור לאימוץ או לגדל את התינוק בעצמם. שני הכוכבים הראשיים שלו, עירית פרנק ודן תורן, הפכו בין לילה לכוכבים. תורן היה אז אחרי שירות בתיאטרון צה"ל, לימודי טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת תל אביב והשתתפות בפינה "על הברזלים" בזהו זה. רוני ב"בחינת בגרות" היה התפקיד הראשי הראשון שלו וזה שגרם לו, בסופו של דבר, לעשות את המעבר מעולם המשחק למוזיקה, שם השקיע את מרב מאמציו בארבעה העשורים האחרונים.
צפו בבכורה בקליפ החדש של תורן "חוזר לשם עכשיו"
"עד אז לא הייתה בארץ תרבות נוער כזו, וכשהסרט יצא הייתה היסטריה סביבו וזה הבהיל אותי", הוא אומר, "שמחתי להיות בסרט ולעבוד עם אסי ואני בהחלט זוכר את הצילומים כמשהו מאוד מרגש. זה היה נורא מלהיב להיות בתפקיד ראשי בסרט הזה - כולם סביבך ומשחקים כדורסל ויש רומנטיקה. עד היום נשארתי בקשר עם אנשים משם. אבל לא הייתי ערוך מבחינה נפשית להתמודד עם ההיסטריה מסביב, אז נעלמתי די מהר אחרי שהסרט יצא. לא יכולתי להתמודד עם התופעה שמישהו מחבב אותך, או מתרגש מאיך שאתה נראה בסרט. זה לא שלא הבנתי איך זה מרגיש להיות מעריץ - גם אני יודע מה זה להעריץ, אבל לא היה בא לי להיות מושא להערצה של אף אחת. לא התאים לי".
שזה קצת דומה לשרון ליפשיץ, שכתבת לה את הלהיטים "גידי" ו"קולנוע". גם היא החליטה לפרוש אחרי שלא הצליחה להתמודד עם התהילה.
"אצלה זה גם היה קשור לזה שהיא פחות אהבה להופיע, לפחות כך אני מבין ממנה. אתה צריך להיות מלא בביטחון עצמי ולאהוב את הקשר עם הקהל בגוף שלך. אני חושב שאם אתה לא אוהב את זה עד הסוף אז אתה יכול מאוד לסבול".
הילדים שלך כבר בני 21 ו-16. יצא להם לצפות ב"בחינת בגרות"?
"לא. הדברים של אבא לא באמת מעניינים אותם. האווירה תמיד הייתה שאבא בן אדם נורמלי, לא סלב, או לפחות לא מספיק סלב - בגלל שהוא לא רצה להיות".
ומה איתך? ראית אותו לאחרונה?
"כן זה היה נחמד" הוא צוחק, "זה היה פחות גרוע ממה שחשבתי שזה יהיה".
תורן, שיחגוג בסוף החודש יום הולדת 60, מסתכל היום בצורה מפוכחת יותר על קריירת המשחק שלו, אליה חזר רק בסוף שנות ה-80 אחרי הפוגה ארוכה, ובמקביל לקריירה המוזיקלית שתפסה אז תאוצה. "אין לי יותר כעס או טענות על תעשיית המשחק" הוא אומר היום, "מה שהיה היה". זה גם מה שמשתמע מהקליפ הנוסטלגי שביים שחר אבן צור, המלווה את הסינגל החדש והמעולה של תורן "חוזר לשם עכשיו". הקליפ משלב את תורן של 2020 עם קטעי ארכיון מתוך ההיסטוריה המצולמת שלו, מתפקידיו בקולנוע ובטלוויזיה ועד קליפים לשיריו הגדולים. זהו הרהור על הגיל, על התחנות שעבר בחייו ועל המקום שתופסת מערכת היחסים שלו עם המוזיקה. "יש שם שורה בשיר: 'יפה שלי את רוקנרול / אני אוהב אותך כמה שאני יכול'" הוא מספר, "וכשעבדתי על השיר עם שחר, שגם הפיק אותו, שירה, בתו בת ה-10, נעצרה ושאלה אותנו - מה זה אומר לאהוב רק עד גבול מסוים? למה לא עד סוף העולם? והיא צודקת, זה לא יפה להגיד דבר כזה, זה כמעט קמצני. מה זה לאהוב רק כמה שאני יכול? אבל זו האמת, לפחות כשמדובר ביחסים שלי עם אהובתי, הרוקנרול".
וזו אהבה חד צדדית, או שהיא מעניקה חזרה?
"היא מאוד מעניקה חזרה. אם נדבר על המציאות שלי בתוך תעשיית המוזיקה בארץ, זה כמעט לא ייאמן שאני מתעסק בצורות שונות בתחום שאני כל כך מחובר אליו. יכולתי לקבל קלפים הרבה פחות טובים בחיים האלו".
תורן הוא אדם צנוע ושמח בחלקו, אבל כמו אצל רבים אחרים גם אצלו הגיל נתן את אותותיו, לפחות באופן רגשי. לפני כארבע שנים, כשהוציא את אלבום האוסף שלו "לא ארזתי לבד", שסיכם 30 שנות יצירה מוזיקלית, נפל לבלוז. "זה היה סוג של משבר גיל ה-60, רק כמה שנים קודם לכן. זה אף פעם לא בסינק מושלם", הוא מגלה. "קצת אחרי שסיימתי את סיבוב ההופעות שליווה את האוסף הייתה לי נפילה של כמה חודשים. לא ידעתי מה לעשות - מה, פשוט אמשיך למחזר את השירים שלי? אבל ברגע שהתחלתי ליצור שוב - זה השתחרר".
ב-1984 החל לכתוב את שיריו הראשונים, שבוצעו על ידי זמרים מפורסמים כמו שרון ליפשיץ ורמי קליינשטיין. רק ב-1988 הוציא את אלבומו הראשון "לו-חמה בשטח בנוי". הוא זכה בפרס אקו"ם לפזמונאות ובין שיריו המפורסמים אפשר למצוא את "לבן על לבן", "שוב השקר הזה" ו"אימפריות נופלות לאט". במהלך השנים הוא המשיך לכתוב לאחרים כדוגמת יהודית רביץ ("בך לא נוגע"), ברי סחרוף (איתו כתב את "רעש לבן", "הזיות" ו"עד כלות"), אריק איינשטיין ("משהו טוב") ואפילו היי פייב ("אין לנו מה להפסיד"). אבל יותר מכל, תורן הוא משתף פעולה. לאורך הקריירה שלו היה חבר במספר הרכבים, ביניהם בלאגן עם דנה ברגר ויובל מסנר ו"הזבובים" עם פיטר רוט ומאור כהן.
"תמיד הרגשתי שהפוזיציה של אמן בלהקה מאוד מנחמת ומקלה", הוא מסביר את הרצון שלו לא להיות לבד על הבמה. "זה כמו להיות בכנופיה - אתה לא לבד מול הבעיות שלך עם העולם. אולי זה בגלל שבאתי למוזיקה מתוך עולם המשחק, שהוא הרבה יותר בודד - זה רק אתה והסוכנת שלך. לכמה רגעים אתה עובד על הפקה והאנשים שם הם כביכול המשפחה שלך, אבל אז זה נגמר, או לפחות זו הייתה החוויה שלי. ובמוזיקה זה לא ככה. מצאתי בה בית, אהבה, משפחה וחברים, ואני עדיין יכול לעבוד עם אותם אנשים שעבדתי איתם לפני 30 שנה".
ומה עם לחזור לטלוויזיה ולקולנוע? זה משהו שהיית שוקל בחיוב?
"עשיתי קצת אודישנים בזמן הקורונה, אבל אין עוד משהו מוחלט. אולי בשנה הקרובה אשחק בהפקה או שתיים בטלוויזיה. להיות שחקן זה להיות מאוד פסיבי. אתה צריך להמתין כל הזמן, וזה פשוט לא באופי שלי. אני אתן לך דוגמה. יצא לי פעם לעבוד באיזה סרט צרפתי על המוסד עם השחקן והבמאי הצרפתי-יהודי, איוואן אטאל. נשארנו בקשר וכשהייתי בלונדון הוא אמר לי לקחת רכבת ולבוא להתארח בבית שלו ושל בת זוגו, השחקנית והמוזיקאית שרלוט גינסבורג. הייתי אצלם במשך סוף שבוע ארוך וכל הזמן הזה הם היו יורדים לספריית וידאו ומשכירים סרטים. לא הבנתי למה זה כל מה שהם עושים, אז הם אמרו לי שהם פשוט מעבירים את הזמן עד ההצעה לסרט הבא".
"בסגר הראשון הופעתי 20 פעם בחודש אחד"
באופן די מפתיע, ימי הסגר הראשון של תקופת הקורונה תפסו את תורן די מוכן, לפחות בחייו המקצועיים. עוד לפני שהעולם ידע מה זה זום, היה לו מיזם אינטרנטי של לימודים מרחוק יחד עם מאיר גולדברג, כותב "אימפריות נופלות לאט", מהשירים הבולטים בדיסקוגרפיה של תורן. "אנחנו כבר 15 שנה מעבירים יחד סדנת כתיבה מוזיקלית בשם 'סלון הפזמון'", מספר תורן, "ולפני שנה עברנו ללמד אותה באינטרנט, מתוך מחשבה על תלמידים שלא יכולים להגיע לתל אביב או מוזיקאים ישראלים שגרים בחו"ל". הוא גם הספיק לעבוד אז עם מיקה קרני על הופעות מצומצמות של עד 45 איש בסטודיו שלו בחולון, וכשהן נאלצו להיפסק, הוא פשוט חיבר כרטיס קול ומצלמה למחשב האישי והתחיל להעלות שירים ליוטיוב ולהופיע מול קהל מקוון. ואז הגיע טרנד ההופעות בחצרות בתים, ותורן החל לחרוש את הארץ מצפון ועד דרום.
"לא הרבה יודעים, אבל האמנים הישראלים שהם סינגר-סונגרייטרים - כאלה שיש להם מספיק שירים מוכרים, הופיעו כמעט כל יום. הופעתי 20 פעם בחודש אחד", מספר תורן על החוויה הסוראליסטית של הופעה בבתים של מעריצים, ולא במועדון הופעות חשוך. "זו הייתה הזדמנות לאוהבי מוזיקה להגיד תודה לאמנים שהם אוהבים. היה משהו מאוד יוצא דופן בזה כי לאנשים האלה לא היה ניסיון בארגון הופעה, אבל הם הרגישו הרבה יותר אחריות ומחויבות כלפיה, מאשר אם סתם היו מזמינים כרטיסים לבארבי. הם פתאום היו חלק משמעותי מההופעה עצמה. באיזשהו שלב נכנסתי לטריפ עם עצמי, כי רק שגיב המנהל שלי ואני ידענו איך נראית כל הופעה כזו. הרגשתי שאני צריך להפוך כל הופעה ליותר מיוחדת או שונה. אז אחרי שלושה ימים הודעתי לשגיב שאני עוזב את רשימת השירים ואני נותן לזיכרון שלי להוביל אותי. הוא דאג שאני לא אדע איזה מהשירים החשובים שלי אני צריך לשיר, אבל ידעתי שאם אשכח את 'אימפריות נופלות לאט' מישהו כבר ידאג להזכיר לי. אבל למה שאשכח אותו?".
ואיך זה להופיע מול קהל כל כך מצומצם בצורה כזו בלתי אמצעית?
"בשבילי זה לא היה שינוי מאוד גדול. אני רגיל ואוהב להופיע במקומות קטנים. המקום שהייתי מופיע בו הכי הרבה היה קפה ביאליק בתל אביב, שזה מקום של 90 איש בערך. זה גם חלק ממסורת של הופעות בברים שאני מאוד אוהב. עשיתי פעם סיבוב כזה בארצות הברית. כמובן שזה גם מאוד כיף להופיע בשוני עם כל הפינוקים הנלווים, אבל זה בהחלט כיף לשים את הגיטרה במושב האחורי, להפעיל את הווייז ולהגיע למקום שבחיים לא הייתי בו".
אבל אז החגיגה נגמרה, הסגר המהודק חזר וירד השאלטר על ההופעות בחצרות. "בסגר הראשון שמחתי שאני לא שוקע, למרות שהייתי ער לכך שזה מאוד קשה לאנשים סביבי ולמשפחה שלי", הוא אומר. "בסגר השני אני חווה את זה יותר, גם בגלל המעורבות הפוליטית שלי. אני הולך להפגנות ושר בהן וזה מאוד מטריד אותי מה יקרה פה מבחינת החיים הדמוקרטיים שלנו. אני לא זוכר תקופה בה התקשורת המיינסטרימית הייתה כל כך מעורבת בשאלות האלה. הייתי הולך בעבר להפגנות ולא היו שומעים עליהן באמצעי התקשורת הגדולים, בטח לא בחדשות. אז משהו השתנה, ומהבחינה הזו זה לטובה. רק שאני לא יודע מה תהיה התוצאה. אנשים מסביבי אומרים שאנחנו כבר לא דמוקרטיה ואני כל הזמן מנסה להגיד להם שזה לא נכון, הנה - אני מתראיין כאן ויכול לדבר על זה".
אז אתה די אופטימי.
"אני פחות אופטימי ממה שאני רוצה להישמע" הוא צוחק. "זה מפחיד אותי, אבל אני רוצה להאמין שזו תחושה שאתה לא לבד - יש הרבה אנשים מכל הגילאים שרוצים לחיות במדינה דמוקרטית שאפשר להתבטא בה באופן חופשי. המילים האלו - 'לך' ו'די' מוציאות עכשיו מאות אלפים לרחובות. השיירה הזו לבלפור שהייתה לפני שבועיים, לדוגמה, מאוד ריגשה אותי. מצד שני, אני רואה את הקיטוב במדינה ואני מבין שיש פערים מאוד גדולים שלא ברור איך הם יסתדרו. אולי הם יסתדרו מאליהם, כמו שאומרים על בעיות מהסוג הזה - לפעמים עדיף לא לעשות כלום וזה יסתדר. אבל אולי לא. אני לא יודע".
מההפגנות הוא מקבל לא מעט צילומים של אנשים המחזיקים שלטים עם הכיתוב "אימפריות נופלות - גם שלך תיפול", ברפרור ברור ל"אימפריות נופלות לאט" שתורן הלחין למילים של מאיר גולדברג, והפך למוכר במיוחד בזכות הביצוע של חמי רודנר לשיר. קשה שלא לשוחח עם תורן על פוליטיקה ולא לחשוב על השיר הזה - על אותו ילד שמכין בסלון שיעורים בהיסטוריה בזמן שאביו לוחש לאמו שחצי מהמשכורת הלכה. את השיר מסתבר, ביסס גולדברג על "אמריקה" של סיימון וגרפונקל - גם הוא שיר המדבר על החלום ושברו ועל אימפריה גדולה שסופה, כנראה, לשקוע.
"בעיני מה שיפה ב'אימפריות נופלות לאט' זה שכדי לברוח מהמציאות האישית שלו, הילד בורח למקום לא פחות אלים - למלחמה קשה בין אתונה לטרויה", תורן מסביר. "אני מזדהה עם זה - עדיף לך להיות בסרט מתח ולראות את הגיבור מסדר את העניינים מאשר להיות במציאות מורכבת ומפחידה. כשאין בבית כסף זו תחושה איומה. אתה חוזר להיות כמו האדם הקדמון ואז אתה מתחיל לחשוב - מה אני עושה? במה אני אעבוד? אני מכיר תקופות כאלו. כל אחד עובר אותן".
