לבמאי התיעודי המצוין והפורה אלכס גיבני המתין השם הכי מתבקש לסרט - פול סיימון, בעשור התשיעי לחייו, כשהוא מקליט אלבום חדש תוך מאבק באובדן השמיעה שגרם לו לפרוש מהופעות ב-2018. הרי מה יותר הגיוני מלקחת את אחד הלהיטים המכוננים שלו ולמרוח אותו על המסך בענק: "פול סיימון - עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה".
אבל גיבני, שהוזמן על ידי סיימון לתעד אותו (הוא אהב את הדוקו המקיף על פרנק סינטרה, "הכל או לא כלום"), לא ביים את הסרט עבור קשת או רשת והוא קצת יותר מתוחכם מזה. ובעיקר, הוא לא היה צריך לפצח לעומק את מושא התיעוד שלו כדי להבין מהר מאוד: פול סיימון לא יכול להיות "עדיין משוגע", מהטעם הפשוט שהוא אף פעם לא היה כזה.
במקום, גיבני בחר כותרת הרבה יותר הולמת כדי לסכם לא פחות משלוש שעות וחצי בעקבות אחד היוצרים הגדולים בהיסטוריה. In Restless Dreams, ביטוי נפלא מתוך The Sound of Silence, משקף היטב את הלך הרוח של סיימון כמוזיקאי ייחודי, את אותו אזור דמדומים שבין שלוות החלום לדברים הגדולים ולפעמים המטרידים שהוא מנסה להגיד לנו. וזה גם הרקע לכתיבת האלבום שאת הקלטתו הסרט מתעד, Seven Psalms: סיימון מספר שהרעיון לפרויקט, שהוא שבעה מזמורים שחיבר בהשראת ספר תהילים, הגיח בחלום שאכן הותיר את סיימון חסר מנוחה. גם במהלך הסרט הוא מתקשה למצוא אותה: אובדן השמיעה מסיח אותו, הקול כבר לא צלול ומלטף כמו שהיה ומה עושים עם המוות הזה שמרחף בכל פינה, בטח תוך כדי מגפת הקורונה?
סכסוך מתוקשר? איפה?
אלא שאותו אי-נחת היה זה שהפך את סיימון לצייר מנגינות מושלם וכותב מחונן וחד-אבחנה, וגם חילץ אותו מהמשברים האופייניים לאדם שהגיע בגיל צעיר לפסגות הכי גבוהות ואז הורד מהן בלי התרעה מראש, רק כדי לטפס שוב בדבקות עד שיחזור למקומו הטבעי. גיבני, שאין הרבה אנשים בעולם שיודעים כמוהו מה לעשות עם גישה לארכיון עשיר, מצייר את הקריירה המפוארת של סיימון כמסע שבו העליות והנפילות מתקבלות כדרכו של עולם, בלי דפיקות פראיות על החזה וגם בלי התקרבנות חסרת תקנה. אולי בגלל זה קשה בכלל לחשוב על רוב שנות ה-80, עד להוצאת אלבום המופת Graceland, שבהן סיימון נתפס כמי שימיו הגדולים כבר הרחק מאחוריו.
באותו הקשר, מעניין לראות כיצד אפילו הסכסוך שהוביל לפירוק השותפות בין סיימון לארט גרפונקל עובר בסרט בטונים מינוריים יחסית לעוצמת ההחלטה והמשמעות האדירה שלה עבור השניים. זה לא רק הגיל וההתקרבות למוות, שמכווצת את מה שלא חשוב כמו כביסה ברוטלית, אלא גם האופי המיוחד של השניים והיכולת שלהם להסכים על עובדות: למשל שסיימון היה המוח הבלעדי ואילו גרפונקל היה פשוט ווקאליסט נהדר עם נוכחות בימתית מענגת. לכן אפילו הרגע שבו סיימון מפגין קילר אינסטינקט אכזרי ממש, וגונז את חלקו של גרפונקל באלבום Heart And Bones, שהיה אמור להיות אלבום הקאמבק של הצמד ויצא לבסוף כסולו של סיימון (ונכשל), עובר בלי הרבה דרמות: זה מה שהיה וזהו.
נחמד בקולנוע, עדיף בבית
מנגד, In Restless Dreams סובל לעיתים מעודף אהבה לאמנות של סיימון על פני התחשבות בעובדה שזה סרט ולא אלבום: בשלוש השעות וחצי הללו יש קטעים מוזיקליים ארוכים ממה שמקובל בסרטים כאלה. כמובן קשה שלא להתפעל מהשירים (או מהקטע שבו אשתו השלישית, אידי בריקל, איבדה עשתונות כשראתה אותו לראשונה תוך כדי הופעה חיה ב"סאטרדיי נייט לייב"), אבל במצטבר נוצר אפקט הכבדה. מצד שני, כנראה שרוב הצופים והצופות בסרט יעשו זאת בביתם, שם יוכלו לחלק את החוויה לפרקים. האמת היא שזה יהיה כנראה גם יותר כיף: רק על החלק של עשיית Graceland, לצד הביקורת הצדקנית ובדיעבד המגוחכת שליוותה את עשייתו, אפשר לחגוג ערב שלם (או לצפות בדוקו שהוקדש לנושא, Under African Skies)
אגב, לא מיותר לציין שהסרט זונח עשורים שלמים בקריירה של סיימון, ובעצם כל מה שקרה מוזיקלית מאז Graceland ועד האלבום החדש. סיימון, כידוע או שלא, לא ישב בשקט בשנים האלה וחלק מהאלבומים שהוציא (למשל Surprise מ-2006) היו מוצלחים למדי. כנראה שאפילו גיבני הבין שמתישהו חייבים לחתוך, וכך הסרט מזנק מהקאמבק הגדול של סיימון לרגעים שבהם הוא נכנס להקליט את המזמור האחרון באלבום שלו, אדם מבוגר שיודע מה מצפה לו ולכן הוא שר "חכה, אני עדיין לא מוכן". האמת? גם אנחנו לא.
