בשנת 2004 יצא לאור ספרו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה", המגולל תרחיש החוזר לתחילת שנות ה-40 בארצות הברית ובו הטייס האגדי צ'ארלס לינדברג מנצח את פרקלין ד. רוזוולט בבחירות. בהיסטוריה המדומיינת שהעלה על הכתב הסופר היהודי-אמריקני המהולל, מינויו של לינדברג כנשיא מונע את כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הוא מקדם הידברות עם הנאצים וכך מעודד גילויים של אנטישמיות ברחבי המדינה. העלילה הבדיונית שהגה רות, ומובאת מנקודת מבטו כילד בניו ג'רזי, מתחוללת יותר מ-60 שנה לפני פרסום ספרו. ואילו עתה, יותר מעשור אחרי, עולה ב-HBO (ימי ג', 22:00, ב-HOT, yes וסלקום tv) מיני סדרה המבוססת עליה - והיא אקטואלית מאי פעם. בעיבוד של התסריטאי דיוויד סיימון, אנחנו אולי חוזרים לעבר של האומה, אבל מכוונים במדויק להווה שלה: אמריקה של דונלד טראמפ.
"הקנוניה נגד אמריקה" - טריילר
(באדיבות HBO)
כמו הספר המקורי, גם "הקנוניה נגד אמריקה" מובאת מנקודת מבטה של משפחה יהודית מתוך המנסרה הנרטיבית של היסטוריה אלטרנטיבית. בכך היא נישאת על השובל שהותירה אחריה הסדרה "האיש במצודה הרמה", העיבוד של אמזון לספרו של פיליפ ק. דיק, שירדה משידור אשתקד אחרי ארבע עונות. למרות ששתי הסדרות עושות כרצונן בדברי ימי האומה האמריקנית, ומממשות על המסך היפותזות אפשריות בנוגע לחדירת הנאצים, הן נוקטות גישות שונות לחלוטין. "האיש במצודה הרמה" מתארת עולם שבו מלחמת העולם השניה הסתיימה בתבוסת בנות הברית. היא משרטטת מפה גיאופוליטית של אמריקה הנחלקת בין גרמניה ויפן, ובה מתרחשים התהליכים המדיניים והצבאיים הנכפים על החברה המקומית. ואילו "הקנוניה נגד אמריקה" מבקשת לחתור אל תוך לב לבה של החברה האמריקנית, ולזהות את הזרמים העכורים הזורמים מתחת לפני השטח ומציפים גזענות ופשיזם - בזמנו, בימינו. גם בעתיד, ככל הנראה.
- עוד ביקורות טלוויזיה:
דיוויד סיימון, שנחשב לאחד מהיוצרים המוערכים בטלוויזיה האמריקנית מאז "הסמויה", לא הסתיר מעולם את ההתנגדות שלו לטראמפ, אותה הפיץ פומבית ובאופן בוטה (בין השאר כינה את טראמפ "מטומטם גזען" בתגובה להשמצותיו את העיר בולטימור). דרך "הקנוניה נגד אמריקה" הוא שוזר בעלילה הבדיונית את הביקורת הסמויה והמעודנת שלו. צריך להיות אטום לגמרי כדי לא להבחין בה, ולהבין עד כמה נוקבת ומנומקת היא. יותר מכל ציוץ חצוף בטוויטר. פתיח הסדרה כולל צילומי ארכיון מהתקופה, וסיפור הרקע שלה מתרחש בתוך היסטוריה אלטרנטיבית. אפשר לקרוא לזה "פייק אולד-ניוז" אם תרצו. אבל בניגוד למפיצי הדיסאינפורמציות של ימינו, ברור מלכתחילה לכל בר דעת שהיא אינה מבוססת על עובדות. במקום העובדות, היא מדגימה עבורנו את ההתהליכים שמניעים פשיזם, דרך גזענות, אנטישמיות ואלימות - כל הדרך לדיקטטורה. באירופה, בארצות הברית, ולא מן הנמנע שגם אצלנו.
4 צפייה בגלריה
שוזרת בעלילה ביקורת סמויה ומעודנת על טראמפ. "הקנוניה נגד אמריקה
(צילום: Michele K. Short, באדיבות HBO)
לאורך ששת הפרקים שלה, "הקנוניה נגד אמריקה" מנסה לכנס בתוכה תקופה מצומצמת אך מתוחה ומלאת תפניות פוליטיות וצבאיות בארצות הברית ומעבר לים. באירופה מתחוללת מלחמה עקובה מדם, שמביאה להתפשטות גרמניה בכל היבשת. ואילו מעבר לים האמריקנים מתלבטים: האם להצטרף למלחמה או להמשיך להתבונן בה מהיציע. על הרקע הזה מתקיימות הבחירות לבית הלבן בנובמבר 1940, אליהן מגיע פרנקלין ד. רוזוולט כנשיא אחרי שתי קדנציות מוצלחות. במציאות, רוזוולט הדמוקרטי הביס את המועמד הרפובליקני וויליאם ווילקי והושבע כנשיא בפעם השלישית (תקדים שחרג מסדרי השלטון בארצות הברית). ואילו בסדרה, ניצב מולו מועמד רפובליקני מפתיע במקום ווילקי - צ'ארלס לינדברג, שהיה הראשון לחצות את האוקיינוס האטלנטי בטיסה ונחשב לגיבור מקומי. נישא על גבי הפופולאריות שלו כסלב, הוא צובר תאוצה וממריא כל הדרך אל הבית הלבן. אולי אין לו כישורים מנהיגותיים, אבל יש לו כריזמה. זה מספיק.
קרב האדירים בין לינדברג ורוזוולט, וצלו המאיים של אדולף היטלר מהצד השני של העולם, נמצא ברקע של העלילה אולם היא כאמור מתרכזת בנקודת המבט האינטימית של משפחה יהודית בעיר ניוארק שבניו ג'רזי. הרמן לוין (מורגן ספקטור) ואשתו בס (זואי קאזאן) הם הורים לנער סנדי (קיילב מאליס) ואחיו הקטן פיליפ (בן דמותו של רות בגילומו של אזי רוברטסון). הם מקיימים אורח חיים חילוני, אך שומרים על המסורת והזהות התרבותית שלהם כחלק מהקהילה היהודית בה הם חיים. הם מתגאים על היותם אמריקנים ומצהירים על כך פעם אחר פעם, אולם עם נחיתתו של לינדברג אל תוך החיים הפוליטיים - עולות החששות. הרמן הופך לפעיל וקולני יותר ויותר מתוך תמיכה ברוזוולט והתנגדות ליריבו. הוא מתקשה לקבל את העובדה שהרב מבית הכנסת המקומי ליונל בנגלסדורף (ג'ון טורטורו) תומך באופן פומבי בלינדברג ומצטרף לצוותו. כואבת עוד יותר החבירה של גיסתו אוולין (וינונה ריידר) לרב הסורר כבת זוג ושותפה לדרך.
השיסוע והפילוג בתוך התא המשפחתי האינטימי מהדהד את ההתפתחויות הסוציופוליטיות בסביבתם. הרמן צופה באחיינו הנמרץ אלווין (אנתוני בויל) יוצא להילחם בצורר הנאצי בשורות הצבא הקנדי, ומתחת לאפו הבן סנדי נשבה בקסמו של לינדברג והולך אחר הפיתויים של הרב בנגלסדורף, שהפך ליועצו של הנשיא החדש לקהילה היהודית. בניגוד להרמן וחבריו שצופים בטבח העובר על בני עמו באירופה ודוחקים בממשל להכריז מלחמה על היטלר, בנגלסדורף מיישר קו עם פטרונו הפוליטי ותפיסת העולם הבדלנית והנייטרלית: לינדברג נוקט בגישת "אמריקה תחילה", והרב אחריו מטיף ל"יהודי עירך קודמים". הוא מבקש לגונן על יהודי ארצות הברית, והם בלבד, ומקדם את ההיטמעות שלהם בחברה האמריקנית. הוא אף מתחכך מדי פעם עם נציגי הרייך השלישי כשאלו באים לבקר בבית הלבן, שם הם מתקבלים כבני ברית. הם אינם מתכוונים לפלוש למדינה כמו ב"האיש במצודה הרמה", אבל האידיאולוגיה שלהם חודרת לציבור שלה.
לא צריך את הנאצים כדי לזהם את אזרחי ארצות הברית באנרגיות פשיסטיות, בסך הכל מדובר בתופעה אנושית טבעית. הנגיף הזה מדבר גם בלי נאומי התוכחה של היטלר או התעמולה של גבלס. מספיקה הפסיביות המנהיגותית כדי שהחום יעלה ויפרוץ כמגפה אלימה שמכלה את זעמה במיעוטים, הזרים והחריגים למיניהם. במקרה של לינדברג, הוא נמנע מלהתייצב צבאית לצד בריטניה וברית המועצות. ואגב, הטייס האגדי נודע לשמצה עד היום בגלל קרבתו לרייך השלישי (ב-1938 הרמן גרינג העניק לו מדליה בשם הלופטוואפה), ועמדתו הבדלנית. ב-1941 הוא אף הביע אותה באופן פומבי בנאום באיווה שכוון כנגד אנשי הציבור היהודים, שדוחקים בממשל להכריז מלחמה על גרמניה: "הסכנה הגדולה ביותר למדינה זו נובעת מאחזקתם והשפעתם על תעשיית הסרטים שלנו, התקשורת שלנו, הרדיו שלנו והממשלה שלנו".
בסדרה, לינדברג אינו אזרח מודאג. הוא יושב בקוקפיט של הממשל האמריקני ומנווט את מדיניותו. וכפי שהוא מתעלם ממצוקת בנות הברית במאבקן בוורמאכט בזירה הבינלאומית, כך הוא עוצם עיניים אל מול המתקפות העממיות נגד יריביו הפוליטיים בזירה הפנימית, כמו גם הפוגרומים הספונטניים שעוברים אזרחיו היהודים והשחורים. כמובן שככל שעולה מפלס האלימות - כך גם עולה מפלס החרדה של הרמן, בס, הילדים ושאר היהודים שנקרעים בין החלום האמריקני הבהיר שלהם לבין העתיד הלוט בערפל, בין חיי היומיום לחידלון האפשרי. מי שביניהם מחפש ישועה אנושית בממשל, מתאכזב. מי שמחפש שם השראה לשנאת זרים, מתענג.
4 צפייה בגלריה
הפקה צנועה עם תסריט לא מתחכם, או מתלהם או מגניב. "הקנוניה נגד אמריקה"
(צילום: Michele K. Short, באדיבות HBO)
סיימון נסמך על הכתיבה שלו כשהוא מכנס בששת הפרקים שנתיים ושלושה חודשים בין יוני 1940 לספטמבר 1942, בהם הוא שוזר את הנעשה בתא המשפחתי בתוך התרחישים ההיסטוריים הבדויים שלו. המתקפה של חיל האוויר היפני על פרל הרבור בדצמבר 1941, שבעקבותיה נכנסה ארצות הברית למלחמה, אינה מתרחשת ביקום זה והלחימה באירופה מובעת רק כשמועה או כחומרי ארכיון בשחור-לבן המובאים כיומן חדשות בבית קולנוע המקומי. מי שמחפש סקופ קולנועי לא ימצא אותו פה. זוהי נקודת החולשה של הסדרה הסטרייטית הזו שנותרת עם הרגליים על הקרקע. היא לא נושאת עיניים מעלה בחיפוש אחר יצירתיות חזותית, אלא פשוט מדברת אלינו בגובה האוזניים. זוהי הפקה צנועה, אפרורית משהו, והיא מצריכה קיבולת למילים, המון מילים. מדובר בצפיית חובה, אבל האם יש לכם סבלנות לזה?
הטקסטים של סיימון הם המניעים את העלילה כשהם מתודלקים בידע המוקדם שלנו לגבי הדמויות וההקשר ההיסטורי. התסריט שלו לא מתחכם, או מתלהם או מגניב כמו ב"ציידים". הוא טעון פוליטית ומבטא חרדה קיומית כנה שלו כאזרח אמריקני יהודי. הדיאלוגים שחיבר שומרים על האמינות שלהם גם כשהם מדובררים על ידי השחקנים שעושים עבודה מצוינת במתינות וברגישות, ומטפחים קרבה גדולה עם הקהל, מוגזמת לעתים. תיאטרלית. בנוכחותם אפשר להרגיש חלק מהמשפחה. כצופים יהודים וישראלים יהיה לנו טבעי להזדהות עם תחושת הרדיפה והאכזבה שלהם. בין אלה שיזהו את המסרים הפוליטיים ויפנימו אותם בסדרה יהיו בוודאי כאלו שיחושו התנגדות. תומכי טראמפ לא ירגישו בנוח במהלך צפייה בסדרה, ומי שישליך הלאה אל הפוליטיקה הישראלית - עשוי לחוש גרדת במצפון היהודי שלו.
4 צפייה בגלריה
מבקשת לעורר בצופיה ערנות פוליטית. "הקנוניה נגד אמריקה"
(צילום: Michele K. Short, באדיבות HBO)
"המזימה נגד אמריקה" היא סדרה שמבקשת לעורר בצופיה ערנות פוליטית, פעילות והתנגדות, לא רק בסביבה הטבעית שלנו בבית, בשכונה ובמדינה. יש לנו אחריות בנוגע לאנושות כולה. אחריות שטראמפ ודומיו אינם מוכנים לקחת על עצמם, כשהם בוחרים בבדלנות ומשתבללים בתוך עצמם. דווקא לינדברג, שחצה את האוקיינוס האטלנטי במטוסו וגישר בין אמריקה לאירופה, מסמל פה את הבידוד האמריקני ביחס לכל מה שמעבר לים. כאיש עסקים, טראמפ היה בעל אינטרסים בינלאומיים, בעוד שכמדינאי הוא מכונן מדיניות בדלנית לארצות הברית. העולם שבחוץ קטן עליו. אין עוררין על כך שטראמפ בן דמותו המציאותי של לינדברג בעיני סיימון, ואפשר רק לשער שהוא ראה בעיני רוחו את ולדימיר פוטין כתואם היטלר, המנהיג המנוסה והערמומי שמתמרן את הנשיא האמריקני לצרכיו.
לפני 16 שנים, פיליפ רות כבר עורר את תשומת לבנו לביוב המבעבע מתחת לחברה האמריקנית בפרט, המערבית ככלל. באמצעות העיבוד הטלוויזיוני שלו, סיימון מצביע על כך שהוא עולה על גדותיו ממש עכשיו. כפי שאנחנו נדהמים לגלות בימים נוראים אלה - האנושות היא מכלול וכולנו חלק ממנה. בין אם מדובר בנגיף הקורונה או בנגע הפשיזם, אם לא נעשים צעדים אקטיביים למיגורו, הוא יחדור לתוכנו ויהרוג אותנו מבפנים. זה קרה בעבר עם הנאצים והקו קלוקס קלאן, זה מתחולל מול עינינו גם בהווה עם התגברות פעילותם של ארגוני העליונות הלבנה, גילויי אנטישמיות, ופשעי שנאה בפיטסבורג ושרלוטסוויל. "המזימה נגד אמריקה" מנסה להזהיר אותנו גם לגבי העתיד.
