2020 הייתה שנה מבאסת במיוחד לטיילור סוויפט. המוזיקאית, שהייתה רגילה להכניס מאות מיליוני דולרים בכל סיבוב הופעות יושבת כבר חודשים ארוכים בבית, בסוג של חל"ת מעצמה. ואם זה לא ביאס אותה מספיק, אז הזכויות לשירים שהופיעו בששת האלבומים הראשונים שלה נמכרו לאחרונה ב-300 מיליון דולר, והיא לא ראתה מהם גרוש. זו לא הפעם הראשונה שזה קרה לה, וכנראה שגם לא האחרונה. ואם זה עדיין לא מספיק, אז היא גם ממשיכה לקבל פרוטות (באופן יחסי) משירותי הסטרימינג. הם אמנם מאפשרים למאות מיליונים להגיע לכל המוזיקה שהם רק רוצים בלחיצת כפתור בתמורה לתשלום חודשי מגוחך, אך למוזיקאים הם הולכים ומתגלים כסיוט מתמשך, ולא רק מהפן הכלכלי. לא סתם כל כך הרבה מהם מציעים עכשיו למכירה את קטלוג העבודות שלהם לכל המרבה במחיר.
2020 הייתה גם שנה נהדרת עבור סוויפט. הקורונה אילצה את מלכת הפופ להסתגר בבית, רק שבמקום לשקוע בדיכאון על הספה עם כרבולית וטרנינג ולפרק סדרות בבינג' מול המסך, היא שלחה אותה לכתוב אלבום. ולא סתם אחד - אלא את Folklore שבין לילה הפך את סוויפט מזמרת פופ עם חיבה משתנה לאוטו-טיון וקליפים אולטרה צבעוניים, למעין ג'וני מיטשל אפרורית ומהורהרת של המילניום השלישי. באלבום ההוא, שיצא בהפתעה לפני כארבעה חודשים, היא הציגה מיזוג מרענן וחשוב בין אינדי לפופ-פולקי כשחברה עם השותף הוותיק שלה ג'ק אנטונוף לאיש דה נשיונל ארון דסנר ולג'סטין ורנון מבון איבר - שניים שלא בדיוק היו מרגישים בבית באלבום הקודם שלה, Lover, שנשמע עכשיו כאילו נוצר במאה אחרת ועל ידי אישה שונה לגמרי, ולא בקיץ של 2019, טרום הקורונה.
Folklore היה צעד מוזיקלי מפתיע ואמיץ שהלך והתגלה במהלך ההאזנה לו כאלבום מרהיב, וכאחד מהראשונים שהיטיבו לתאר את רוח התקופה המבולבלת שבה כולנו עדיין תקועים. פתאום התברר – למי שכבר הספיק לשכוח – ששירים, ועוד כאלו שמגיעים מכיוונה של אייקון פופ מצליחה, יכולים וצריכים להיכתב כדי שאנשים ישבו ויקשיבו להם כמו פעם, ולא רק כדי שינסו לייצר עבורם עוד אתגר לטיקטוק.
בסוף השבוע האחרון סוויפט שיחררה הפתעה נוספת – את Evermore - "אלבום אחות" כהגדרתה ל-Folklore. ההסבר לצעד היה שהיא פשוט לא יכולה להפסיק לכתוב שירים. לו ההשפעה היחידה של הקורונה על העולם הייתה על אופי הכתיבה והשירה של סוויפט, אולי לא היה צריך לנסות ולמצוא לה חיסון.
Evermore נשמע כמעט כמו אחיו הבכור של Folklore, עם מעט יותר נגיעות פופיות. אולי כי גם סוויפט מתחילה לראות את האור בקצה המגפה והיא מבינה שמתישהו היא תצטרך לשוב ולמלא אצטדיונים. השירים הנהדרים והמינימליסטיים שלה אמנם עוברים נהדר בהאזנה הביתית, אבל הם לא בדיוק החומרים שיגרמו לעשרות אלפים לזוז ביחד על הדשא בפארק.
בין לבין, הספיקה סוויפט גם לשחרר את הסרט הדוקומנטרי שתיעד את העבודה על האלבום האינטימי, ובו חשפה מיהו אותו ויליאם באורי שהשתתף בכתיבת כמה משיריו. הבאורי ההוא התגלה כלא אחר מג'ו אלווין, בן זוגה הנוכחי של סוויפט. הנה עוד משהו שהקורונה שיפרה בחיים שלה: בעבר, החברים שלה רק שברו לה את הלב, עכשיו הם עוזרים לה לכתוב שירים שיעודדו אחרים.
עוד בערוץ המוזיקה:
בעוד ש-Folklore הוציא את סוויפט מאזור הנוחות שלה, Evermore מדגים לאורך 15 שיריו עד כמה היא מרגישה בטבעיות בגבולות הגזרה החדשים ששרטטה לעצמה. אפילו החברים של דסנר לדה נשיונל התייצבו פה בהרכב מלא ב-Coney Island היפה. ב-No Body, No Crime הקאנטרי-רוק והיפה לא פחות, מתארחות גם בנות ההרכב חיים – האחיות אסתי, דניאל ואלונה. ואם כבר קאנטרי אז עד הסוף עם Cowboy like Me הנוגה בו מתארח מרכוס ממפורד, סולן ממפורד אנד סאנס.
זה אלבום עם הרבה גיטרות אקוסטיות, אבל את הבלדה Dorothea המספרת על בחור שאהובתו עוזבת כדי לכבוש את הוליווד מובילים דווקא פסנתר מרקד ותופים חרישיים. הפן הפופי יותר של האלבום החדש מגיע בעיקר ב-Gold Rush המעולה והמדבק שנכתב עם אנטונוף, וזורק מיד לימי הסינת'-פופ העליזים של 1989, אולי האלבום הכי טוב של סוויפט בתקופה הפופית שלה. Evermore היפיפה, שנשמע כהמשך מעט יותר שמח ופופי מקודמו, נחתם עם שיר הנושא שבו משתתף ורנון, שכבר מעז להביט על היום שאחרי הפנדמיה.
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, סוויפט צפויה לקחת הביתה לפחות פסלון אחד בטקס הגראמי הקרוב. Evermore, שיצא אחרי שרשימת המועמדים לפרס כבר פורסמה, אמנם לא יהיה שם, אבל הוא מהווה אקורד סיום מרהיב לשנה הכי טובה בקריירה שלה.
