קיים חשד סביר ששר התרבות החדש של מדינת ישראל אוהב לקרוא. לא פחות מכך, נוצר רושם שלפחות באותה מידה, הוא נהנה לכתוב. עד היום פרסם חילי טרופר שלושה ספרים. 886 עמודים במצטבר, שמספקים הצצה בלתי מתווכת לראשו של האיש שידו מונחת כעת על התקציבים למוסדות התרבות והספורט. לכאורה, תפיסת עולמו פרושה לפנינו, נגישה, מפורטת ונהירה. או שמא?
בראש ובראשונה, טרופר הוא איש חינוך, והכתיבה שלו עוסקת בפדגוגיה. ספרו הראשון, "מקום בעולם: מחשבות על חינוך", פורסם ב-2013 וספרו השני, "שביל בעולם: עוד מחשבות על חינוך", ב-2015. המבנה שלהם זהה: אלו הם מקבצים של פרקי זיכרונות, סיפורים אנקדוטליים עם מוסר השכל, קושיות חינוכיות והגיגים קצרים עם ארומה פואטית. לא רק שמותיהם והעטיפות של שני הספרים הללו דומים עד כמעט זהים, אלא גם התכנים שלהם. למעשה, היה אפשר לערבב את פרקיהם כמעט בלי שהקורא יחוש בכך. אגב, לא בהכרח מדובר בעניין רע כשמדובר בפוליטיקאי: העקביות הזו אינה ברורה מאליה.
אם ננסה לראות את טרופר כמעין מותג - כפי שההיגיון של העולם הפוליטי דוחק בנו לעשות - יותר מכל נגלה שהוא פרזנטור של הכלה. "המכיל הלאומי". הנטייה הזו באה לידי ביטוי בכמה מישורים שונים: תחילה, בנכונות שלו לספוג התנהגויות בלתי נסבלות ומצבים מעוררי פלצות כאיש חינוך, אך גם בתפיסתו החברתית שבה יש לכאורה מקום לאותו "כווולם" ישראלי מפורסם, ולבסוף, מבחינת עולמו הרוחני והתרבותי. אך עוד נגיע לכך.
כבר בשלבים הראשונים של הקריאה, טרופר מתגלה כמחנך המושלם, הומניסט מכף רגל ועד ראש. זה שמסור לטלפון שלו גם באמצע הלילה, כמו רמטכ"ל בימי מבצע צבאי. התמונה של אחד מתלמידיו חותר בקיאק - הוא מציין כי מוצאו אתיופי - שימשה כשומר המסך במחשב שלו. חינוך הוא המשקפת שדרכה הוא מתבונן בעולם: "להיות איש חינוך זו זכות, אחריות והזדמנות הכרויה לכולנו. מאמן, מפקד, מתנדב בשנת שירות, מדריך, אח או אחות, מנהל מפעל או איש ציבור. חינוך קורה בכל מקום, בכל זמן ועל ידי כל אדם", הוא כותב בפתח "שביל בעולם".
למעשה, הקריאה בספריו כמעט מלווה בתחושת החמצה, על המורה שאבד לנו - זה שהייתם רוצים להפקיד בידיו את הילדים שלכם. אדם צנוע וסבלני שרואה את הטוב בכל אדם, מומחה בשיחות מוטיבציה, ונכון תמיד להגיש את לחיו השנייה. הוא שב על המסרים האופטימיים שלו בתדירות ובביטחון של ג'ינגלים לדלתות ברדיו, אך מצד שני הוא אינו מסתיר לרגע את הצד הכואב והבלתי הוגן של החיים. אלימות במשפחה, הפרעות נפשיות, נטיות אובדניות, שנאה עצמית, עוני וגזענות - כל תחלואי החברה הישראלית והאנושית בכלל נמצאים שם.
סיפורי זוועה וגבורה יש בשפע. טרופר מתאר למשל כיצד התמודד כמדריך צעיר עם חניכים שהחליטו לבצע "פוגרום" בסטקייה בבעלות של ערבים, או לחלופין מה עשה כששני תלמידים צעירים התקשרו אליו באמצע הלילה כדי לומר לו שנתקעו בראשון לציון אחרי בילוי. הוא אינו מסתיר את אי הנוחות שלו במצבים האלה, ומשתף בלבטים ובתהליך קבלת ההחלטות שלו. ברגעים האלה הוא מצטייר כמורה כל כך מושלם שזה כמעט מחשיד - אפילו הפגמים שלו אנושיים, מדויקים ובלתי מאיימים. על כן, למרות צניעותו הרבה (והמוצהרת, שחור על גבי לבן), קשה שלא לקבל את התחושה שהוא, ולא החברה הישראלית, הכוכב האמיתי של ספריו. בשני הספרים הנ"ל הוא גם מזכיר יותר מפעם אחת את הסרט שנעשה על בית הספר "ברנקו וייס" בתוכנית "עובדה", בזמן שניהל אותו. כאילו מדובר בממואר של סלב - ואולי זה בדיוק מה שזה.
תפיסת עולמו של טרופר מטושטשת מעט יותר מגישתו החינוכית, אבל מכילה לא פחות. מספריו, כולל "מרד של תקווה: סיפורים ישראליים מעוררי השראה" שכתב עם יהודה שוחט ושיצא ב-2018, עולה כי האג'נדה הפוליטית שלו דומה יותר מכל להכלאה בין השירים "שבט אחים ואחיות", המנון הישראליות המעודכן של עידן רייכל ודורון מדלי, ו"הכי ישראלי" של התקווה 6. אצל טרופר יש מקום לכל אחד - חילונים ודתיים, ילידי הארץ ועולים, יהודים וערבים, סטרייטים ולהט"בים, נכים ובעלי מוגבלויות. במקביל, ישנה ביקורת מעודנת ומרוככת בלבד על מי שמנסים להחרים או להדיר קבוצות מסוימות מתוך הישראליות. על פניו, נדמה שטרופר פרוגרסיבי וליברלי כסמן שמאלי, בערך כמו שולמית אלוני. כשמעמיקים בין השורות, התמונה נעשית מעט יותר מורכבת.
אופן הצגת עמדותיו, או דווקא המקומות שבהם הוא משתתק ואינו מרחיב בנושאים מסוימים, מעלים סימני שאלה. לדוגמה, כשטרופר מדבר על יציאה מהארון, הוא עושה זאת רק בהקשר של מניעת התאבדות - מצב קיצון, עניין של חיים או מוות. אבל מה הוא חושב על המאבק הכולל להכרה של הקהילה הגאה? כאשר הוא מצהיר שהוא ציוני שאינו מתבייש בציוניותו - הוא לא טורח לפרט מהי אותה ציונות שבה הוא דוגל ושבה הוא אינו מתבייש. הוא מצהיר שהוא נגד גזענות - אבל לא מסמן את המגמות ואת הגורמים שמלבים אותה. בשני מקרים שונים, הוא מצטט מחקר שקושר בין קפיטליזם ופסיכופתיות (!) ומצטט את מרקס - אבל לא מרחיב על כך מעבר לאזכור עצמו, ונמנע מכל אמירה משמעותית ולו הזהירה ביותר על כלכלה. נוצר רושם של אדם שפוחד להשמיע את דעתו, או לחלופין אדם שאימן את עצמו להתחמק מהצהרות פלגניות (ואצלנו כל הצהרה באשר היא, אפילו על סלט כרוב, עשויה להתגלות כפלגנית), בערך כמו שניאו מ"מטריקס" חומק מכדוריו של הסוכן סמית'. בגמישות מעוררת השתאות.
4 צפייה בגלריה
המצוטטים של טרופר. משמאל למעלה, בכיוון השעון: ארז ביטון, אגי משעול, דויד גרוסמן, אלבר קאמי, חנוך דאום וברי סחרוף
(צילומים: גיל יוחנן, איריס נשר, GettyImages, גבריאל בהרליה ורז גרוס)
זה, כמובן, מציב את טרופר במרכז הפוליטי. ככה הוא, באמצע. אם שר החינוך לשעבר שי פירון (שטרופר שימש כעוזר בכיר שלו) ויו"ר מפלגת יש עתיד יאיר לפיד מגדירים את עצמם שניהם כאנשי מרכז - טרופר הוא נקודת האמצע אפילו ביניהם. הצנטרום של הצנטרום. כשהוא מדבר על ערביי ישראל, הוא מקפיד לצטט בפסקה הבאה את הרב קוק. כשהוא ושוחט מראיינים אישה ערבייה, סברין חוג'יראת, הם מביאים מפיה מילות הערכה לצה"ל - ואף מציינים שפירוש שמה הוא "סבלנות". היא לא מגדירה את עצמה כציונית, אבל עומדת בזמן "התקווה". אפילו היא מסתמנת כאושיית מרכז.
ברגע נדיר, באחד הפרקים ב"שביל בעולם", טרופר כותב על חוסר השוויון התקציבי בחינוך, שפועל לטובת הדתיים - ועל הרפורמות המאזנות שננקטו בזמן שעבד עם שי פירון. אך גם כאן, הוא מקפיד לשמור על הטון המפוייס והמהורהר, בסגנון "אני רק שאלה", ומבהיר: "אין כאן אמירה פוליטית שנועדה לפצל ולעורר כעסים, רק קריאה לדיון עמוק וכן על משמעותם של מושגי יסוד דוגמת 'כלל ישראל', ממלכתיות, ערבות הדדית וכד'. מותר לשאול את עצמנו שאלות קשות". והוא אכן שואל: "מדוע יש מי שנוטלים מהעוגה יותר מאחרים? מדוע מאפשרת המדינה למציאות כזו להתרחש? האם המחויבות לכלל ישראל מתמגזת עם עעדיפות לציבור מסוים על פני ציבור אחר?". בדיוק בנקודה הזו נגמר הפרק.
בין אלבר קאמי לחנוך דאום
כאמור, ההכלה של טרופר באה לידי ביטוי גם במישור התרבותי. כאן אנשי הספר באשר הם צפויים לנשום לרווחה. קל לנחש שהמדפים במשרדו או בביתו של טרופר עמוסים. רשימת הרפרנסים התרבותיים של שר התרבות והספורט החדש ארוכה להפליא, גם אם אינה מפתיעה כלל וכלל: טרופר מוכיח כי הוא בקיא בקאנון הישראלי ובספרות הפופולארית של העולם המערבי (לחלופין, הוא חבר בקבוצת המלצות לשירים בפייסבוק). זרמים אוונגרדיים או סתם יצירות מהשוליים לא תמצאו שם.
רשימה חלקית מתוך מצעד הניימדרופינג הבלתי נגמר בספרי טרופר: דויד גרוסמן שעולה שוב ושוב, המשוררת זלדה ותלמידה עמוס עוז (טרופר מצטט מתוך התכתבות ביניהם), ש"י עגנון, דוד אבידן, נתן זך, רחל, ארז ביטון, אגי משעול, אהרון אפלפלד ורוני סומק, וכותבי שירים כמו מאיר אריאל, אביב גפן, שלום חנוך וברי סחרוף. לצדם - יאנוש קורצ'אק, נלי זק"ש ופול צלאן, גיתה, אלבר קאמי, עמנואל לוינס, מרטין בובר, א"ד גורדון, אנטואן דה סנט-אכזופרי, פיליפ רות, ארי דה לוקה - ותיאלצו להאמין שהרשימה המלאה יכולה למלא עוד שלוש פסקאות. כמובן, ישנו שפע נרחב ודומה ברוחבו של ציטוטים מן המקורות היהודיים: המקרא, התלמוד, תפילות, דברי רבנים וכן הלאה. לצד זאת, יש גם טור אחד של חנוך דאום, את הספר "תפילילה", שטרופר קורא לבנותיו לפני השינה ואת "דמבו" של דיסני. בסופו של דבר מי שנושא בידיו את פטיש ההשראה, בעיניו העולם כולו מלא מסמרים של חכמה.
הרטוריקה, אם תהיתם, היא אותו ניגון ידוע של פוליטיקאים מן המרכז, שיאיר לפיד סגנן לרמת רב אמן יותר מכל אחד אחר: אמירה, פיתוח כאילו-מפתיע שלה, המשך פואטי וסגירת מעגל. לפעמים זה הגיוני יותר - ולפעמים פחות. לרגעים זה פילוסופי, לרגעים מנייריסטי. לדוגמה: "כולנו נופלים. אך לא נופלים מחוץ למרחב חיינו", או "שאלת המיקום היא שאלה חשובה. כוונתי למיקום מכל בחינה - רגשית, חברתית ואפילו פיזית. היכן אנחנו בוחרים להתמקם בעבודה עם התלמידים?" ולמתקדמים: "יש שהשיעור מתפורר. אולי לא הכנו את השיעור כנדרש. אולי דעתנו פזורה באותו יום. אולי ישנם כמה תלמידים שהתעוררו על צד שמאל והם מטים את כולנו על צדנו. והנה השיעור כמו נוזל בין אצבעותינו, נשמט מאחיזתנו, מתגלגל כרצונו ולשווא אנו רודפים אחריו". למה המליצה? כי למה לא.
ולעתים, באופן פרדוקסלי לכאורה, המורכבות של טרופר היא קלישאתית לכשעצמה. כך למשל, הוא מתאר את אחד מתלמידיו בעבר בתור "גאון עם נטייה להרס עצמי", ובמקרה אחר מתברר לו ש"גם להיות מחונן זה מצלק". גם אוצר המילים של הכותב מאופיין מאוד, ומזכיר ספרי מתנה או עזרה עצמית: באלו שכתב לבדו, המילה "חלום" על צורותיה השונות מופיעה 91 פעמים. "ציפורים" ו/או "כנפיים": 34. "תקווה": 43. "נפש": 49.
טרופר שואף - ונדמה שלא פעם גם מצליח - להיות התגלמות של כל מה שהוא עצמו רואה כישראלי היפה (אגב, הוא מתייחס יותר מפעם אחת גם לאשכנזיותו, ומגן בחירוף נפש על הרעיון שאשכנזים לא נופלים מכל בני עדה אחרת, ושהם לא בהכרח "חנונים"). הוא אמיץ ונחוש אבל גם עדין ומתחשב, הוא כן ומודע לעצמו ולסביבתו, הוא מחפש מורכבויות אבל נשאר עם רגליים על הקרקע, הוא נוטל על עצמו אחריות אבל גם נמנע מעימותים ושואף שלכולם יהיה נוח. אילולא היה מיומן גם בהתפלשות בקטטות (של חדרי מורים בעיקר), בספיגת עלבונות (מצד תלמידים סוררים) ובהתנזרות רבת שנים מכל אמירה שנויה במחלוקת (ככותב, כהוגה, כאיש ציבור) - זה היה כמעט מכמיר לב לחשוב עליו כפוליטיקאי.
